עלה בדעתי כי שלטון נתניהו מתאפיין בשלושה שי"נים – שקר, שנאה (ושיסוי העם זה בזה) ושוד עניים. את השקר ראיינו למשל בריאיון שנתן אתמול ליונית לוי, שמצאו בו שקרים רבים. את השנאה והשיסוי בעם אנו רואים כל הזמן. זה התחיל מהיציאה שלו נגד כל מוסדות המדינה – התקשורת, בתי המשפט, היועץ המשפטי לממשלה, המשטרה ועוד. ואחר-כך באה תגובת הנגד של התנגדות לו. כך אני רואה את זה, בניגוד לאבישי בן חיים, למשל. וכמובן, שנאה ושיסוי כלפי הערבים והשמאלנים תמיד הייתה. ואת שוד העניים אנו רואים במדיניות הכלכלית הניאו-ליברלית, שמתקרבת לקפיטליזם חזירי, שבה הוא מתפאר כל הזמן, ואף מתמקד בהישגי המדינה, האדירים בעיניו. אך הוא מתעלם מהעניים, שכמותם באוכלוסייה גדולה מאוד (אך תומכיו נוטים לבטל עובדה זו ולהתכחש אליה), וכן מבעיות של מגזרים – החרדים, הערבים, וכמובן, כמובן – הפלסטינים. זו היא מדיניות של רדיפת-בצע, והיא מנוגדת לתכונות המנהיגים המצוינות בתורה, כפי שהבאתי לפני כמה ימים – אנשי אמת, שונאי בצע וכו', ממש הפוך.
אז החזות הקשה הזו הזכירה לי פרק אחד מיחזקאל, אף שיש פרקים נוספים האומרים דברים דומים (וראו את הפוסט שלי מלא מזמן על הרועים הרעים). אז נקרא (לא צריך הרבה הסברים) –

יחזקאל לד –

על רועי ישראל
א וַיְהִי דְבַר-יהוה אֵלַי לֵאמֹר׃
ב בֶּן-אָדָם הִנָּבֵא עַל-רֹועֵי יִשְׂרָאֵל הִנָּבֵא וְאָמַרְתָּ אֲלֵיהֶם לָרֹעִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הֹוי רֹעֵי-יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הָיוּ רֹעִים אֹותָם הֲלֹוא הַצֹּאן יִרְעוּ הָרֹעִים׃
(מן הראוי שאת הצאן ירעו הרועים)
ג אֶת-הַחֵלֶב תֹּאכֵלוּ וְאֶת-הַצֶּמֶר תִּלְבָּשׁוּ הַבְּרִיאָה תִּזְבָּחוּ הַצֹּאן לֹא תִרְעוּ׃
ד אֶת-הַנַּחְלֹות לֹא חִזַּקְתֶּם וְאֶת-הַחֹולָה לֹא-רִפֵּאתֶם וְלַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא חֲבַשְׁתֶּם וְאֶת-הַנִּדַּחַת לֹא הֲשֵׁבֹתֶם וְאֶת-הָאֹבֶדֶת לֹא בִקַּשְׁתֶּם וּבְחָזְקָה רְדִיתֶם אֹתָם וּבְפָרֶךְ׃
(כמצרים)
ה וַתְּפוּצֶינָה מִבְּלִי רֹעֶה וַתִּהְיֶינָה לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה וַתְּפוּצֶינָה׃
ו יִשְׁגּוּ צֹאנִי בְּכָל-הֶהָרִים וְעַל כָּל-גִּבְעָה רָמָה וְעַל כָּל-פְּנֵי הָאָרֶץ נָפֹצוּ צֹאנִי וְאֵין דֹּורֵשׁ וְאֵין מְבַקֵּשׁ׃
ז לָכֵן רֹעִים שִׁמְעוּ אֶת-דְּבַר יהוה׃
ח חַי-אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם-לֹא יַעַן הֱיֹות-צֹאנִי לָבַז וַתִּהְיֶינָה צֹאנִי לְאָכְלָה לְכָל-חַיַּת הַשָּׂדֶה מֵאֵין רֹעֶה וְלֹא-דָרְשׁוּ רֹעַי אֶת-צֹאנִי וַיִּרְעוּ הָרֹעִים אֹותָם וְאֶת-צֹאנִי לֹא רָעוּ׃ ס ט לָכֵן הָרֹעִים שִׁמְעוּ דְּבַר-יהוה׃
י כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי אֶל-הָרֹעִים וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי מִיָּדָם וְהִשְׁבַּתִּים מֵרְעֹות צֹאן וְלֹא-יִרְעוּ עֹוד הָרֹעִים אֹותָם וְהִצַּלְתִּי צֹאנִי מִפִּיהֶם וְלֹא-תִהְיֶיןָ לָהֶם לְאָכְלָה׃ ס יא כִּי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי-אָנִי וְדָרַשְׁתִּי אֶת-צֹאנִי וּבִקַּרְתִּים׃
(אשגיח עליהן)
יב כְּבַקָּרַת רֹעֶה עֶדְרֹו בְּיֹום-הֱיֹותֹו בְתֹוךְ-צֹאנֹו נִפְרָשֹׁות כֵּן אֲבַקֵּר אֶת-צֹאנִי וְהִצַּלְתִּי אֶתְהֶם מִכָּל-הַמְּקֹומֹת אֲשֶׁר נָפֹצוּ שָׁם בְּיֹום עָנָן וַעֲרָפֶל׃
(מכאן מזמור ראש השנה הידוע)
יג וְהֹוצֵאתִים מִן-הָעַמִּים וְקִבַּצְתִּים מִן-הָאֲרָצֹות וַהֲבִיאֹתִים אֶל-אַדְמָתָם וּרְעִיתִים אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל בָּאֲפִיקִים וּבְכֹל מֹושְׁבֵי הָאָרֶץ׃
יד בְּמִרְעֶה-טֹּוב אֶרְעֶה אֹתָם וּבְהָרֵי מְרֹום-יִשְׂרָאֵל יִהְיֶה נְוֵהֶם שָׁם תִּרְבַּצְנָה בְּנָוֶה טֹּוב וּמִרְעֶה שָׁמֵן תִּרְעֶינָה אֶל-הָרֵי יִשְׂרָאֵל׃
טו אֲנִי אֶרְעֶה צֹאנִי וַאֲנִי אַרְבִּיצֵם (מלשון רביצה) נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
טז אֶת-הָאֹבֶדֶת אֲבַקֵּשׁ וְאֶת-הַנִּדַּחַת אָשִׁיב וְלַנִּשְׁבֶּרֶת אֶחֱבֹשׁ וְאֶת-הַחֹולָה אֲחַזֵּק וְאֶת-הַשְּׁמֵנָה וְאֶת-הַחֲזָקָה אַשְׁמִיד אֶרְעֶנָּה בְמִשְׁפָּט׃
יז וְאַתֵּנָה צֹאנִי כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי שֹׁפֵט בֵּין-שֶׂה לָשֶׂה לָאֵילִים וְלָעַתּוּדִים׃
יח הַמְעַט מִכֶּם הַמִּרְעֶה הַטֹּוב תִּרְעוּ וְיֶתֶר מִרְעֵיכֶם תִּרְמְסוּ בְּרַגְלֵיכֶם וּמִשְׁקַע-מַיִם תִּשְׁתּוּ וְאֵת הַנֹּותָרִים בְּרַגְלֵיכֶם תִּרְפֹּשׂוּן׃
יט וְצֹאנִי מִרְמַס רַגְלֵיכֶם תִּרְעֶינָה וּמִרְפַּשׂ רַגְלֵיכֶם תִּשְׁתֶּינָה׃ ס כ לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה אֲלֵיהֶם הִנְנִי-אָנִי וְשָׁפַטְתִּי בֵּין-שֶׂה בִרְיָה (שמנה) וּבֵין שֶׂה רָזָה׃
כא יַעַן בְּצַד וּבְכָתֵף תֶּהְדֹּפוּ וּבְקַרְנֵיכֶם תְּנַגְּחוּ כָּל-הַנַּחְלֹות עַד אֲשֶׁר הֲפִיצֹותֶם אֹותָנָה אֶל-הַחוּצָה׃
כב וְהֹושַׁעְתִּי לְצֹאנִי וְלֹא-תִהְיֶינָה עֹוד לָבַז וְשָׁפַטְתִּי בֵּין שֶׂה לָשֶׂה׃
כג וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיהֶם רֹעֶה אֶחָד וְרָעָה אֶתְהֶן אֵת עַבְדִּי דָוִיד הוּא יִרְעֶה אֹתָם וְהוּא-יִהְיֶה לָהֶן לְרֹעֶה׃
(כאן חזון משיחי)
כד וַאֲנִי יהוה אֶהְיֶה לָהֶם לֵאלֹהִים וְעַבְדִּי דָוִד נָשִׂיא בְתֹוכָם אֲנִי יהוה דִּבַּרְתִּי׃
כה וְכָרַתִּי לָהֶם בְּרִית שָׁלֹום וְהִשְׁבַּתִּי חַיָּה-רָעָה מִן-הָאָרֶץ וְיָשְׁבוּ בַמִּדְבָּר לָבֶטַח וְיָשְׁנוּ בַּיְּעָרִים׃
(ישנו ביערות – מחוסר פחד)
כו וְנָתַתִּי אֹותָם וּסְבִיבֹות גִּבְעָתִי (ההר שלי, כנראה ירושלים) בְּרָכָה וְהֹורַדְתִּי הַגֶּשֶׁם בְּעִתֹּו גִּשְׁמֵי בְרָכָה יִהְיוּ׃
כז וְנָתַן עֵץ הַשָּׂדֶה אֶת-פִּרְיֹו וְהָאָרֶץ תִּתֵּן יְבוּלָהּ וְהָיוּ עַל-אַדְמָתָם לָבֶטַח וְיָדְעוּ כִּי-אֲנִי יהוה בְּשִׁבְרִי אֶת-מֹטֹות עֻלָּם וְהִצַּלְתִּים מִיַּד הָעֹבְדִים בָּהֶם׃
כח וְלֹא-יִהְיוּ עֹוד בַּז לַגֹּויִם וְחַיַּת הָאָרֶץ לֹא תֹאכְלֵם וְיָשְׁבוּ לָבֶטַח וְאֵין מַחֲרִיד׃
כט וַהֲקִמֹתִי לָהֶם מַטָּע לְשֵׁם וְלֹא-יִהְיוּ עֹוד אֲסֻפֵי רָעָב בָּאָרֶץ וְלֹא-יִשְׂאוּ עֹוד כְּלִמַּת הַגֹּויִם׃
ל וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיהֶם אִתָּם וְהֵמָּה עַמִּי בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
לא וְאַתֵּן צֹאנִי צֹאן מַרְעִיתִי אָדָם אַתֶּם אֲנִי אֱלֹהֵיכֶם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה׃
(אדם אתם – אני אומר, הינכם בני אדם וראוי לכם יחס כבני אדם. ודרשת חז"ל – אתם קרויים אדם, ואין אומות העולם קרויים אדם…).

הפעם אתפייט קצת.

השלג לא משקר.
בטלוויזיה – משקרים לנו.
התקשורת – היא תשקורת.
ראש הממשלה – משקר לנו.
השרים – משקרים לנו.
אפילו אנו עצמנו – משקרים לעצמנו.

כפי שאומרים הפסוקים שהעליתי כאן לא מזמן –

שִׁמְעוּ דְבַר-יהוה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיהוה עִם-יֹושְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין-אֱמֶת וְאֵין-חֶסֶד וְאֵין-דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ׃
הושע ד, א.

אבל השלג לא משקר.
לא ניתן להציג מצג-שווא שלו.
ואולי גם זה אפשר, אבל עדיין השלג יבצבץ מעבר למצג-השווא כפי שהוא.
כי כזה הוא השלג – טהור.
ולכן הוא משמש משל לכפרת עוונות.
כמו למשל בפסוקים הידועים –

לְכוּ-נָא וְנִוָּכְחָה יֹאמַר יהוה אִם -יִהְיוּ חֲטָאֵיכֶם כַּשָּׁנִים כַּשֶּׁלֶג יַלְבִּינוּ אִם-יַאְדִּימוּ כַתֹּולָע כַּצֶּמֶר יִהְיוּ׃
ישעיה א, יח.

תְּחַטְּאֵנִי בְאֵזֹוב וְאֶטְהָר תְּכַבְּסֵנִי וּמִשֶּׁלֶג אַלְבִּין׃
תהילים נא, ט.

זאת אף זאת, מכיוון שהשלג מבטא טוהר, הוא נבחר לתאר אף את 'מראהו' של האל עצמו, בדניאל –

רוֹאֶה הָיִיתִי, וְהִנֵּה הֻנְּחוּ כִּסְּאוֹת וְעַתִּיק הַיָּמִים יָשַׁב. לְבוּשׁוֹ הָיָה לָבָן כַּשֶּׁלֶג וּשְׂעַר רֹאשׁוֹ כְּצֶמֶר נָקִי. כִּסְּאוֹ הָיָה כִּלְשׁוֹנוֹת אֵשׁ וְגַלְגִּלָּיו כְּאֵשׁ דּוֹלֶקֶת.
דניאל ז, ט, בתרגום.

מצד שני, השלג מתאר גם את הצרעת, כפי שנאמר על מרים, שהיתה 'מצורעת כשלג'.
טוב ורע משמשים בערבוביה.

אז כאמור, השלג לא משקר. ולמעשה, אף זה נאמר כבר בתנ"ך, או יותר נכון השלג דוּמָה לשליח נאמן –

י כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן-הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם-הִרְוָה אֶת-הָאָרֶץ וְהֹולִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל׃
יא כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא-יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם-עָשָׂה אֶת-אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו׃
ישעיה יב.

וכן הוא אומר –

אֵשׁ וּבָרָד שֶׁלֶג וְקִיטֹור רוּחַ סְעָרָה עֹשָׂה דְבָרֹו׃
תהילים לא, ח.

אם כבר התחלתי לקרוא בויקרא יט, הפרק הנכבד, אקרא עוד קטע – על הגר –

לג וְכִי יָגוּר אִתְּךָ גֵּר בְּאַרְצְכֶם, לֹא תוֹנוּ אֹתוֹ. לד כְּאֶזְרָח מִכֶּם יִהְיֶה לָכֶם, הַגֵּר הַגָּר אִתְּכֶם, וְאָהַבְתָּ לוֹ כָּמוֹךָ, כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם, אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם.
ויקרא יט.

כבר רבות דובר על מצווה זו, וגם אני דיברתי עליה לא מעט. החובה כלפי הגר חוזרת רבות בתורה, המצווה החוזרת היותר, וכמדומני שמישהו פעם ספר 36 הופעות שלה. לא אביא את כולן.
אלא שחז"ל, כידוע, פירשו שזהו גר צדק, כלומר מי שהתגייר – ולא היא! גר הוא תושב הארץ, שאינו מבני ישראל. הבחינה הלשונית מגלה זאת על נקל – גֵּר הוא מי שגָּר. (ואפשר לומר גם גרור). וכאן מופיע ממש בסמיכות – הַגֵּר הַגָּר.
גם הנימוק הוא בבסיס היהדות – גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.
כמה חשוב עיקרון זה בימינו.

מניין אפשר למצוא נימוק המחייב ללכת להתחסן, ומניין אפשר למצוא פטור לזה?
לשמחתנו, יש על כך דיונים מפורטים, שכמובן לא אביא את כולם, אך אציג את המקור, והוא הפסוק –

לֹא תַעֲמֹד עַל דַּם רֵעֶךָ אֲנִי יְהוָה.
ויקרא יט, טז.

ממש בסמוך לו, אגב, מופיעה המצווה 'ואהבת לרעך כמוך'.

כך הגמרא מפרשת את הציווי –
"מניין לרואה את חבירו שהוא טובע בנהר או חיה גוררתו או לסטים באין עליו שהוא חייב להצילו? תלמוד לומר – לא תעמוד על דם רעך".
— תלמוד בבלי, מסכת סנהדרין, דף ע"ג, עמוד א'

והיא מופיעה אף בחוק הישראלי –
חוק לא תעמוד על דם רעך, התשנ״ח–1998
חובת הצלה והושטת עזרה
(א)
1. חובה על אדם להושיט עזרה לאדם הנמצא לנגד עיניו, עקב אירוע פתאומי, בסכנה חמורה ומיידית לחייו, לשלמות גופו או לבריאותו, כאשר לאל־ידו להושיט את העזרה, מבלי להסתכן או לסכן את זולתו.

במקומות אחרים זה נקרא 'חוק השומרוני הטוב' (הזכור מהפרק האחרון של סיינפלד).

גם בספרות המוסר הפילוסופית ישנם דיונים דומים. למשל, עתה נתקלתי במושג 'סופרארוגציה' – פעולות שמעבר לחובה המוסרית, כמו לקפוץ על רימון להצלת חברים. (ועכשיו אני רואה שבני גנץ השתמש בדימוי זה בריאיון אתמול. אלטרואיזם).

אך הנה, מה שהדגשתי הוא החוק הרגיל – מבלי לסכן את עצמו. לכן נראה שלפי העקרון החוקי והמוסרי אין חובת התחסנות למי שחושש לעצמו.

כמו כן, אם לציין דילמה מוסרית אחת, דוסטוייבסקי שואל בספרו 'האחים קרמזוב' – אם הברירה תהיה בין המתת ילדה אחת, שאחריה כל העולם יינצל, האם מוסרי לעשות זאת? ואוסיף – האם מוסרי מבחינתה לעשות זאת מיוזמתה?
אינני יודע מדוע נזכרתי בכך. בכל אופן, הדיונים המוסריים הנחוצים הם רבים, אך מהתרשמותי בפועל מתקיים מעט מאוד, ובמקום זה מפעילים לחץ, שהוא תחליף לאמת וצדק. חבל.

לפרשת תרומה
הדיון היום הוא האם לגיטימי לחייב חיסונים או לא, וכן האם לגיטימי להשית עליהם סנקציות או לא. לגבי השאלה הראשונה, די מוסכם היום שאין לכפות אותם. אבל לגבי השאלה השנייה, חלוקות הדעות. ובכל אופן ההגבלות ללא מתחסנים, או אם תרצו ההטבות למתחסנים, כבר יצאו אל הפועל.
והנה, אולי בפרשה אפשר למצוא רמז לכך. אבל רק רמז ולא יותר, שכן מדובר בדברים שונים ונבדלים.

הפרשה נקראת על שם הדרישה שבפתיחתה –

דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִקְחוּ לִי תְּרוּמָה מֵאֵת כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יִדְּבֶנּוּ לִבּוֹ תִּקְחוּ אֶת תְּרוּמָתִי.
שמות כה, ב.

רש"י –
ידבנו לבו – לשון נדבה, והיא לשון רצון טוב.

רש"ר הירש –
ידבנו נגזר משורש ״נדב״, הקרוב ל״נטף״, ״לצאת מבפנים טיפין טיפין״ (עיין פירוש להלן לה, ה). מכאן ״נָטָף״: השרף הנוטף מהעצים; ובהרחבה: הבעת מחשבה [כגון ״נֹפֶת תִּטֹּפְנָה שִׂפְתוֹתַיִךְ״ (שיר השירים ד, יא)]. נמצא ש״נדב״ פירושו: לעורר אדם לתת מתנה מנדבת לבו. הוא מורה על נתינה שהיא לחלוטין מתוך רצון חופשי.

כלומר, התרומה למשכן נעשתה מתוך רצון טוב בלבד. ומכאן אולי ניתן ללמוד שהירתמות לפרויקט לאומי חייבת להיות ברצון חופשי מוחלט. כלומר, אפילו בלי המקל והגזר של הטבות והגבלות.
מצד שני, עוד כמה פרשות נקרא על 'מחצית השקל', שניתנה למען מפקד העם, ובזה כולם היו חייבים, ללא יוצא מן הכלל. זאת ועוד, כולם חויבו באותו סכום בדיוק, העשיר והדל, ובזה יש משום שוויוניות, שאולי אפשר להשוותה לשוויוניות של קופות החולים בארץ. מצד שני, זה כנראה היה נחשב סכום זניח, שכן גם הדל חויב בו, ולכן אין להשוותו להירתמויות משמעותיות יותר, כזו שדורש החיסון.
עד כאן הרהורי בנושא.

עוד לא אמרתי מילה אחת על פייזר, שהביאה לנו חיסונים בכמויות. בהקשר הזה אוכל להציע רק מדרש-שם חביב –

יֵשׁ מְפַזֵּר וְנוֹסָף עוֹד וְחוֹשֵׂךְ מִיֹּשֶׁר אַךְ לְמַחְסוֹר.
משלי יא, כד.

יש (חיסונים) מפייזר, ונוספו עוד…

ועתה ברצינות –

רלב"ג מפרש יפה בהיבט לימודי –
"יש מפזר". הנה, יש מי שמפזר "ונוסף עוד", והוא בעל השלימות בעיון, כי כל מה שיוסיף ללמד דעת לאנשים תהיה נוספת חכמתו ובינתו, כאמרם ומתלמידי יותר מכלם; ואמנם מי שהוא מונע עצמו מללמד "היושר" לאנשים, הנה זה הענין הוא לו "למחסור" משלימותו, כי להעלימו דברי היושר מהאנשים תמעט חקירתו, ולזאת הסבה ג"כ, הנה "נפש ברכה תדושן ומרוה גם הוא יורה".

ומלבי"ם פירש יפה בהיבט כלכלי –
"יש מפזר ונוסף עוד וחשך מיושר אך למחסור", כבר בארו החכמים שטוב לאדם לבחור הדרך הממוצע, והנה הנדיבות הוא הדרך הממוצע בין הפזרנות והכילות ששניהם לא טובים, וכמ"ש המבזבז אל יבזבז יותר מחומש, ולפי סברת העולם, הנוטה לא' מן הקצוות טוב יותר הנוטה אל הכילות מן הנוטה אל הפזרנות, כי זה יאבד מהונו וזה עכ"פ ישמור את ממונו ולא יאבדנו, אומר החכם בהפך, כי המפזר לא תמיד מאבד ממונו, שלפעמים ע"י הפזור יתוסף ממונו, שעי"כ יגדל שמו בין עשירי ארץ, וכולם ילוו לו ויהיה נאמן אצלם ועי"כ יגדל כבוד עשרו, עד "שיש" לפעמים "מפזר ונוסף עוד", אבל "החשך מיושר" ע"י הכילות הוא תמיד "אך מחסר", כי ע"י הכילות וצרת עינו יברחו בני אדם ממנו ויכלה ממונו באין נושא ונותן עמו, ואם מצד ענשי ה', כמו שבאר בס' קהלת איש אשר יתן לו האלהים עושר וכו' ולא ישליטנו וכו':

שומע את המילה סדום מוזכרת פה ושם, ומישהו הזכיר סיפור סיני (סוחר דם), שדומה מאוד למדרש הידוע על הפסוק מסיפור סדום, שמופיע בקצרה אף בפירוש רש"י, וכן יש גרסה אחת שלו בתלמוד, מסכת סנהדרין. נקרא את הפסוק והמדרש, בגרסה אחרת, מתוך ספר האגדה.

כך אומר אלוהים בתחילת הסיפור –

אֵרֲדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי עָשׂוּ כָּלָה וְאִם לֹא אֵדָעָה.
בראשית יח, כא.

הכצעקתה – הפך כבר למטבע-לשון, במובן של האמנם נכון הדבר, או האמנם הוא כה חמור?

ועתה המדרש הידוע –

מדרש פרקי דרבי אליעזר, פרק כה.

רַ' יְהוּדָה אוֹמֵר:

הִכְרִיזוּ בִּסְדוֹם וְאָמְרוּ: כָּל מִי שֶׁהוּא מַחֲזִיק בְּפַת לֶחֶם לְגֵר וּלְעָנִי וְאֶבְיוֹן יִשָּׂרֵף בָּאֵשׁ.

פְּלוֹטִית בִּתּוֹ שֶׁל לוֹט הָיְתָה נְשׂוּאָה לְאֶחָד מִגְּדוֹלֵי סְדוֹם, 

רָאֲתָה עָנִי אֶחָד מְדֻקְדָּק בִּרְחוֹב הָעִיר וְעָגְמָה נַפְשָׁהּ עָלָיו.

מֶה הָיְתָה עוֹשָׂה?

בְּכָל יוֹם כְּשֶׁהָיְתָה יוֹצְאָה לִשְׁאֹב מַיִם הָיְתָה נוֹתֶנֶת בְּכַד שֶׁלָּהּ מִכָּל מְזוֹן בֵּיתָהּ וּמְכַלְכֶּלֶת אוֹתוֹ הֶעָנִי.

אָמְרוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם: הֶעָנִי הַזֶּה מֵאַיִן הוּא חַי? –

עַד שֶׁיָּדְעוּ הַדָּבָר וְהוֹצִיאוּ אוֹתָהּ לְהִשָּׂרֵף,

אָמְרָה: אֱלֹהֵי הָעוֹלָם, עֲשֵׂה מִשְׁפָּטִי וְדִינִי מֵאַנְשֵׁי סְדוֹם!

וְעָלְתָה צַעֲקָתָהּ לִפְנֵי כִּסֵּא הַכָּבוֹד.

אָמַר הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא: "אֵרְדָה נָּא וְאֶרְאֶה הַכְּצַעֲקָתָהּ הַבָּאָה אֵלַי" (בראשית יח, כא) –

אִם כְּצַעֲקַת הַנַּעֲרָה הַזֹּאת עָשׂוּ אַנְשֵׁי סְדוֹם אֶהֱפֹךְ יְסוֹדוֹתֶיהָ לְמַעְלָה וּפָנֶיהָ לְמַטָּה. 

*

יש לציין שעוון זה, של הימנעות מעזרה לעניים, הוא העוון המוזכר בדברי יחזקאל –

הִנֵּה-זֶה הָיָה עֲוֹן סְדֹם אֲחֹותֵךְ גָּאֹון שִׂבְעַת-לֶחֶם וְשַׁלְוַת הַשְׁקֵט הָיָה לָהּ וְלִבְנֹותֶיהָ וְיַד-עָנִי וְאֶבְיֹון לֹא הֶחֱזִיקָה׃
יחזקאל טז, מט.

וממתי הגיע המושג של מעשה סדום לציון משכב זכר? לא מזמן היה לי דיון על כך עם מישהו. לכאורה, ניכר מסיפור סדום עצמו, שהאנשים שסבבו את בית לוט רצו שיוציא להם את אורחיו 'ונדעם'. ונדעם זו אינה היכרות ידידותית, אלא משכב, וכן ברור מהצעת לוט להוציא להם את בתו במקום, וכן גם ברור מהסיפור המקביל לזה, 'סיפור בבואה', הרי הוא 'פילגש בגבעה', שבשופטים. אבל בן השיח שלי לא הסכים לזה, כי לטענתו הדבר לא מופיע אצל חז"ל. ובאמת שאלה היא מדוע הוא אינו מופיע, אם אמנם כך. וכן מאימתי התחיל להופיע?
ובכן, ביחס לשאלה השנייה, אולי אוכל להציע שהמקור הוא דווקא בנצרות – וכן הצעתי באותה שיחה. אמנם גם בברית החדשה הדברים אינם ברורים, אבל הם בכל-זאת כבר יותר ברורים, ובמסורת הנוצרית שאחריה איני בקי מספיק, כך שלא אוכל להעיד.
כך הדבר מופיע בפסוק הבא –

"כְּשֵׁם שֶׁסְּדוֹם וַעֲמֺרָה וְהֶעָרִים הַקְּרוֹבוֹת, אֲשֶׁר בְּדֶרֶךְ דּוֹמָה לָהֶם הִתְמַכְּרוּ לִזְנוּת וְהָלְכוּ אַחַר יְצוּרִים אֲחֵרִים, מֻצָּגוֹת לְדֻגְמָה בְּסָבְלָן דִּין אֵשׁ עוֹלָם".
(אגרת יהודה א, ז).

כאן כבר מוזכרת הזנות ואף 'יצורים אחרים', שאיני יודע בדיוק מה פירושו, אם אכן משכב-זכר, או שהכוונה למלאכים, שאנשי סדום רצו לשכב עמם, או לדבר אחר. בכל אופן אני חושב שכאן עדות חוץ-מקראית ראשונה לחטא זה. אך צריך לבדוק גם בספרים החיצוניים ובמגילות מדבר יהודה כדי לבסס את הדברים, וכן לבדוק מתי וכיצד, ועל-ידי מי, נכנסה מסורת זו למסורת היהודית. גדול ממני הדבר.

יום שלג, ויש צילום יפה של צבאים. הזדמנות טובה להיזכר כי האהוב בשיר השירים מושווה 'לצבי או לעופר האיילים' כמה פעמים –

דֹּומֶה דֹודִי לִצְבִי אֹו לְעֹפֶר הָאַיָּלִים הִנֵּה-זֶה עֹומֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ מַשְׁגִּיחַ מִן-הַחֲלֹּנֹות מֵצִיץ מִן-ה͏ַחֲרַכִּים׃
שיר השירים ב, ט.

עַד שֶׁיָּפוּחַ הַיֹּום וְנָסוּ הַצְּלָלִים סֹב דְּמֵה-לְךָ דֹודִי לִצְבִי אֹו לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל-הָרֵי בָתֶר׃
שיר השירים ב, יז.

בְּרַח דֹּודִי וּדְמֵה-לְךָ לִצְבִי אֹו לְעֹפֶר הָאַיָּלִים עַל הָרֵי בְשָׂמִים׃
שיר השירים ח, יד.

*

והמדרשים כאן רבים. הנה שניים –

מדרש רבה –
דָּבָר אַחֵר: אוֹ לְעֹפֶר הָאַיָּלִים – לְאוֹרְזְלֵיהוֹן דְּאַיַּילְתָּא. הִנֵּה זֶה עוֹמֵד אַחַר כָּתְלֵנוּ, אַחַר כֹּתֶל מַעֲרָבִי שֶׁל בֵּית הַמִּקְדָּשׁ, לָמָּה שֶׁנִּשְׁבַּע לוֹ הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא שֶׁאֵינוֹ חָרֵב לְעוֹלָם, וְשַׁעַר הַכֹּהֵן וְשַׁעַר חוּלְדָה לֹא חָרְבוּ לְעוֹלָם עַד שֶׁיְחַדְּשֵׁם הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. מַשְׁגִּיחַ מִן הַחַנוֹת, זוֹ זְכוּת אָבוֹת. מֵצִיץ מִן הַחֲרַכִּים, זוֹ זְכוּת אִמָּהוֹת.

ילקוט שמעוני –
דבר אחר: עד שיפוח היום – עד שיופיע הקב״ה מלכותו בעולם הזה, ונסו הצללים אלו צללי המלכיות. אלך לי אל הר המור זה ירושלים שנאמר באתי לגני.

עוד מעניין השלג היורד.

איוב ו –

איוב עונה לחבריו
א וַיַּעַן אִיֹּוב וַיֹּאמַר׃
ב לוּ שָׁקֹול יִשָּׁקֵל כַּעְשִׂי (והיתי) וְהַוָּתִי  בְּמֹאזְנַיִם יִשְׂאוּ-יָחַד׃
(אם כעסי וצרתי ישקלו יחד. ואפשר לדעתי גם לקרוא – כעסי שקול מול צרתי)
ג כִּי-עַתָּה מֵחֹול יַמִּים יִכְבָּד עַל-כֵּן דְּבָרַי לָעוּ׃
(אז יכבד מהחול שעל שפת הים, לכן דבריי מבובלים)
ד כִּי חִצֵּי שַׁדַּי עִמָּדִי אֲשֶׁר חֲמָתָם שֹׁתָה רוּחִי בִּעוּתֵי אֱלֹוהַּ יַעַרְכוּנִי׃
(יש לי סיוטים)
ה הֲיִנְהַק -פֶּרֶא עֲלֵי-דֶשֶׁא אִם יִגְעֶה-שֹּׁור עַל-בְּלִילֹו׃
(האם חמור נוהק כשיש לו מה לאכות? וכן שור)
ו הֲיֵאָכֵל תָּפֵל מִבְּלִי-מֶלַח אִם-יֶשׁ-טַעַם בְּרִיר חַלָּמוּת׃
(ריר חלמות – רבו פירושיו, אך הוא מאכל ללא טעם, אולי חלמון)
ז מֵאֲנָה לִנְגֹּועַ נַפְשִׁי הֵמָּה כִּדְוֵי לַחְמִי׃
(כמזון דוחה, או טמא, או של מכאוב)
ח מִי-יִתֵּן תָּבֹוא שֶׁאֱלָתִי וְתִקְוָתִי יִתֵּן אֱלֹוהַּ׃
ט וְיֹאֵל אֱלֹוהַּ וִידַכְּאֵנִי יַתֵּר יָדֹו וִיבַצְּעֵנִי׃
(איוב מבקש שאלוהים ימיתו)
י וּתְהִי עֹוד נֶחָמָתִי וַאֲסַלְּדָה בְחִילָה לֹא יַחְמֹול כִּי-לֹא כִחַדְתִּי אִמְרֵי קָדֹושׁ׃
(ונחמתי תהיה בזאת דלא שיקרתי בדברי אלוהים)
יא מַה-כֹּחִי כִי-אֲיַחֵל וּמַה-קִּצִּי כִּי-אַאֲרִיךְ נַפְשִׁי׃
(כמה כוח יש לי? ולמה יש לי לקוות?)
יב אִם-כֹּחַ אֲבָנִים כֹּחִי אִם-בְּשָׂרִי נָחוּשׁ׃
(האם בשרי מנחושת?)
יג הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי׃
(אין לי כוח ואין לי תקווה)
יד לַמָּס מֵרֵעֵהוּ חָסֶד וְיִרְאַת שַׁדַּי יַעֲזֹוב׃
('אדם מיואש ראוי לחסד מחבריו, גם אם עזב את יראת אֵל שדי'. למס – מפרשים מלשון נמס-מסס, אבל אולי יש כאן שיבוש, ובמקור אולי 'למסיר' או כיוב' – לדעתי)
טו אַחַי בָּגְדוּ כְמֹו-נָחַל כַּאֲפִיק נְחָלִים יַעֲבֹרוּ׃
(אחי בגדו כמו אפיק שהנחל עבר בו פעם והפסיק)
טז הַקֹּדְרִים מִנִּי-קָרַח עָלֵימֹו יִתְעַלֶּם –שָׁלֶג׃
(תחילה היו קרים. הקפואים בגלל הקרח, עליהם נערם שלג.)
יז בְּעֵת יְזֹרְבוּ נִצְמָתוּ בְּחֻמֹּו נִדְעֲכוּ מִמְּקֹומָם׃
(ואז התחממו והתאיידו. יזורבו – בשעת שרב)
יח יִלָּפְתוּ אָרְחֹות דַּרְכָּם יַעֲלוּ בַתֹּהוּ וְיֹאבֵדוּ׃
(התפתלו בדרכם והגיעו לתוהו ואבדו)
יט הִבִּיטוּ אָרְחֹות תֵּמָא הֲלִיכֹת שְׁבָא קִוּוּ-לָמֹו׃
(קיוו למשלחות)
כ בֹּשׁוּ כִּי-בָטָח בָּאוּ עָדֶיהָ וַיֶּחְפָּרוּ׃
(והתאכזבו)
כא כִּי-עַתָּה הֱיִיתֶם (לא) לֹו  תִּרְאוּ חֲתַת וַתִּירָאוּ׃
(ואתם דומים להם, רואים אסון ונבהלים)
כב הֲ‍כִי-אָמַרְתִּי הָבוּ לִי וּמִכֹּחֲכֶם שִׁחֲדוּ בַעֲדִי׃
(האם ביקשתי שתעזרו לי?)
כג וּמַלְּטוּנִי מִיַּד-צָר וּמִיַּד עָרִיצִים תִּפְדּוּנִי׃
(והאם ביקשתי שתמלטוני?)
כד הֹורוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ וּמַה-שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי׃
(תגידו איפה טעיתי)
כה מַה-נִּמְרְצוּ אִמְרֵי-יֹשֶׁר וּמַה-יֹּוכִיחַ הֹוכֵחַ מִכֶּם׃
(דברי יושר הם נמרצים, אבל מה התוכחה שלכם?)
כו הַלְהֹוכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ וּלְרוּחַ אִמְרֵי נֹאָשׁ׃
(החושבים אתם להוכיח במילים, ולשים לרוח והבל את דברי הנואש? לפי פירוש אחד)
כז אַף-עַל-יָתֹום תַּפִּילוּ וְתִכְרוּ עַל-רֵיעֲכֶם׃
(השאלה נמשכת לכאן – האם אתם מסוגלים לסחור ברעכם?)
כח וְעַתָּה הֹואִילוּ פְנוּ-בִי וְעַל-פְּנֵיכֶם אִם-אֲכַזֵּב׃
(פנו אליי ולא אשקר לכם)
כט שֻׁבוּ-נָא אַל-תְּהִי עַוְלָה (ושבי) וְשׁוּבוּ עֹוד צִדְקִי-בָהּ׃
(שובו ותראו שאני צודק)
ל הֲיֵשׁ-בִּלְשֹׁונִי עַוְלָה אִם-חִכִּי לֹא-יָבִין הַוֹּות׃
(עכשיו תגידו את האמת, האם לא דיברתי נכון?)

*

לשונית –
יזורבו – בשעת שרב. והוא משורשי זרב-שרב, וכן שרף, צרף, צרב, סרב, במובן קוץ – סרבים וסלונים, ועוד.
עקרב – עקץ+צרב?
מקור חיתוך של השיניים – ז, ס, שׁ, שׂ, צ – מתחלף.
ש' השריפה והצריבה.

מצודת ציון –
יזורבו – כמו יצרבו כי זסשר״ץ מתחלפים והוא מענין חמום כמו צרבת השחין (ויקרא י״ג:כ״ג).

מלבי"ם –
הקודרים – בעת הקפאון יושחר ויכהה מראה המים, וכן השמים התקדרו בעבים.

נבואת תוכחה

ירמיה ד –

דרישת תשובה –
א אִם-תָּשׁוּב יִשְׂרָאֵל נְאֻם-יהוה אֵלַי תָּשׁוּב וְאִם-תָּסִיר שִׁקּוּצֶיךָ מִפָּנַי וְלֹא תָנוּד׃
(ולא תנוד – ולא תתרחק)
ב וְנִשְׁבַּעְתָּ חַי-יהוה בֶּאֱמֶת בְּמִשְׁפָּט וּבִצְדָקָה וְהִתְבָּרְכוּ בֹו גֹּויִם וּבֹו יִתְהַלָּלוּ׃ ס
(כברכה לאברהם – והתברכו בך גוים. ובמקום אחר ההפך – 'לא באמת ולא בצדקה')
ג כִּי-כֹה אָמַר יהוה לְאִישׁ יְהוּדָה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל-תִּזְרְעוּ אֶל-קֹוצִים׃
(חרשו את שדותיכם, ואל תזרעו בקוצים – מלאכה לבטלה)
ד הִמֹּלוּ לַיהוה וְהָסִרוּ עָרְלֹות לְבַבְכֶם אִישׁ יְהוּדָה וְיֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלָ͏ִם פֶּן-תֵּצֵא כָאֵשׁ חֲמָתִי וּבָעֲרָה וְאֵין מְכַבֶּה מִפְּנֵי רֹעַ מַעַלְלֵיכֶם׃

איום על יהודה בפלישת אויב
ה הַגִּידוּ בִיהוּדָה וּבִירוּשָׁלַ͏ִם הַשְׁמִיעוּ וְאִמְרוּ (ותקעו) תִּקְעוּ שֹׁופָר בָּאָרֶץ קִרְאוּ מַלְאוּ וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ וְנָבֹואָה אֶל-עָרֵי הַמִּבְצָר׃
ו שְׂאוּ-נֵס צִיֹּונָה הָעִיזוּ אַל-תַּעֲמֹדוּ כִּי רָעָה אָנֹכִי מֵבִיא מִצָּפֹון וְשֶׁבֶר גָּדֹול׃
(הרימו דגל לירושלים, נוסו ואל תתעכבו)
ז עָלָה אַרְיֵה מִסֻּבְּכֹו וּמַשְׁחִית גֹּויִם נָסַע יָצָא מִמְּקֹמֹו לָשׂוּם אַרְצֵךְ לְשַׁמָּה עָרַיִךְ תִּצֶּינָה מֵאֵין יֹושֵׁב׃
(אריה – נבוכדנצאר)
ח עַל-זֹאת חִגְרוּ שַׂקִּים סִפְדוּ וְהֵילִילוּ כִּי לֹא-שָׁב חֲרֹון אַף-יהוה מִמֶּנּוּ׃ פ
ט וְהָיָה בַיֹּום-הַהוּא נְאֻם-יהוה יֹאבַד לֵב-הַמֶּלֶךְ וְלֵב הַשָּׂרִים וְנָשַׁמּוּ הַכֹּהֲנִים וְהַנְּבִיאִים יִתְמָהוּ׃
(יהיו מפוחדים ומבולבלים)
י וָאֹמַר אֲהָהּ אֲדֹנָי יְהוִה אָכֵן הַשֵּׁא הִשֵּׁאתָ לָעָם הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם לֵאמֹר שָׁלֹום יִהְיֶה לָכֶם וְנָגְעָה חֶרֶב עַד-הַנָּפֶשׁ׃
(השא השאת – פיתית והטעית)
יא בָּעֵת הַהִיא יֵאָמֵר לָעָם-הַזֶּה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם רוּחַ צַח שְׁפָיִים בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ בַּת-עַמִּי לֹוא לִזְרֹות וְלֹוא לְהָבַר׃
(רוח צח שפיים – רוח יבשה בגבעות, לא לזרות ולא להבר – ולא לנקות את התבואה. כלומר – לפי פרשנותי – רוח העם דלה. אבל -)
יב רוּחַ מָלֵא מֵאֵלֶּה יָבֹוא לִי עַתָּה גַּם-אֲנִי אֲדַבֵּר מִשְׁפָּטִים אֹותָם׃
(רוח הנביא מלאה, לעומת זאת)
יג הִנֵּה כַּעֲנָנִים יַעֲלֶה וְכַסּוּפָה מַרְכְּבֹותָיו קַלּוּ מִנְּשָׁרִים סוּסָיו אֹוי לָנוּ כִּי שֻׁדָּדְנוּ׃
(תיאור האויב)
יד כַּבְּסִי מֵרָעָה לִבֵּךְ יְרוּשָׁלַ͏ִם לְמַעַן תִּוָּשֵׁעִי עַד-מָתַי תָּלִין בְּקִרְבֵּךְ מַחְשְׁבֹות אֹונֵךְ׃
(מחשבות אונך – כוחך. וכן – 'כוחי ועוצם ידי')
טו כִּי קֹול מַגִּיד מִדָּן וּמַשְׁמִיעַ אָוֶן מֵהַר אֶפְרָיִם׃
(משמיע אוון – מבשר רעות)
טז הַזְכִּירוּ לַגֹּויִם הִנֵּה הַשְׁמִיעוּ עַל-יְרוּשָׁלַ͏ִם נֹצְרִים בָּאִים מֵאֶרֶץ הַמֶּרְחָק וַיִּתְּנוּ עַל-עָרֵי יְהוּדָה קֹולָם׃
(נוצרים – מטילי מצור)
יז כְּשֹׁמְרֵי שָׂדַי הָיוּ עָלֶיהָ מִסָּבִיב כִּי-אֹתִי מָרָתָה נְאֻם-יהוה׃
(הם יצורו עליה)
יח דַּרְכֵּךְ וּמַעֲלָלַיִךְ עָשֹׂו אֵלֶּה לָךְ זֹאת רָעָתֵךְ כִּי מָר כִּי נָגַע עַד-לִבֵּךְ׃ ס
(כי נגע עד לבך – אמונתך. ובמשלי הוא אומר – מכל משמר נצור לבך, כי ממנו תוצאות חיים).

זעקת הנביא
יט מֵעַי  מֵעַי (אחולה) אֹוחִילָה  קִירֹות לִבִּי הֹמֶה-לִּי לִבִּי לֹא אַחֲרִישׁ כִּי קֹול שֹׁופָר (שמעתי) שָׁמַעַתְּ נַפְשִׁי תְּרוּעַת מִלְחָמָה׃
(זעקת כאב)
כ שֶׁבֶר עַל-שֶׁבֶר נִקְרָא כִּי שֻׁדְּדָה כָּל-הָאָרֶץ פִּתְאֹם שֻׁדְּדוּ אֹהָלַי רֶגַע יְרִיעֹתָי׃
(חורבן)
כא עַד-מָתַי אֶרְאֶה-נֵּס אֶשְׁמְעָה קֹול שֹׁופָר׃ ס
כב כִּי אֱוִיל עַמִּי אֹותִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבֹונִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ׃
(וכן משה אומר בשירת האזינו – 'עם נבל ולא חכם')

חזון חורבן
כג רָאִיתִי אֶת-הָאָרֶץ וְהִנֵּה-תֹהוּ וָבֹהוּ וְאֶל-הַשָּׁמַיִם וְאֵין אֹורָם׃
כד רָאִיתִי הֶהָרִים וְהִנֵּה רֹעֲשִׁים וְכָל-הַגְּבָעֹות הִתְקַלְקָלוּ׃
כה רָאִיתִי וְהִנֵּה אֵין הָאָדָם וְכָל-עֹוף הַשָּׁמַיִם נָדָדוּ׃
כו רָאִיתִי וְהִנֵּה הַכַּרְמֶל הַמִּדְבָּר וְכָל-עָרָיו נִתְּצוּ מִפְּנֵי יהוה מִפְּנֵי חֲרֹון אַפֹּו׃ ס
כז כִּי-כֹה אָמַר יהוה שְׁמָמָה תִהְיֶה כָּל-הָאָרֶץ וְכָלָה לֹא אֶעֱשֶׂה׃
כח עַל-זֹאת תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְקָדְרוּ הַשָּׁמַיִם מִמָּעַל עַל כִּי-דִבַּרְתִּי זַמֹּתִי וְלֹא נִחַמְתִּי וְלֹא-אָשׁוּב מִמֶּנָּה׃
כט מִקֹּול פָּרָשׁ וְרֹמֵה קֶשֶׁת בֹּרַחַת כָּל-הָעִיר בָּאוּ בֶּעָבִים וּבַכֵּפִים עָלוּ כָּל-הָעִיר עֲזוּבָה וְאֵין-יֹושֵׁב בָּהֵן אִישׁ׃

זעקת ציון
ל (ואתי) וְאַתְּ שָׁדוּד מַה-תַּעֲשִׂי כִּי-תִלְבְּשִׁי שָׁנִי כִּי-תַעְדִּי עֲדִי-זָהָב כִּי-תִקְרְעִי בַפּוּךְ עֵינַיִךְ לַשָּׁוְא תִּתְיַפִּי מָאֲסוּ-בָךְ עֹגְבִים נַפְשֵׁךְ יְבַקֵּשׁוּ׃
(ממשילה לאישה מתייפה)
לא כִּי קֹול כְּחֹולָה שָׁמַעְתִּי צָרָה כְּמַבְכִּירָה קֹול בַּת-צִיֹּון תִּתְיַפֵּחַ תְּפָרֵשׂ כַּפֶּיהָ אֹוי-נָא לִי כִּי-עָיְפָה נַפְשִׁי לְהֹרְגִים׃ פ
(צרה כמבכירה – מפרשים כעניין יולדת לראשונה. ההורגים – אויביה)

*

נִירוּ לָכֶם נִיר וְאַל-תִּזְרְעוּ אֶל-קֹוצִים (פסוק ג) –
ודומה לו אמרתו של רבי שלמה אבן גבירול –

"אל תשליכו הפנינים לפני החזירים, כי אינם יודעים מאומה. ואל תמסרו החכמה לפני מי שאינו יודע מעלתה, כי יקרה היא מפנינים, ומי שאינו דורש אותה – רע מהחזיר".
(מתוך הספר "מבחר הפנינים", שער החכמה).

אך נודה שזהו פתגם שאול מהברית החדשה –

"אַל תִּתְּנוּ אֶת הַקֺּדֶשׁ לַכְּלָבִים וְאַל תַּשְׁלִיכוּ פְּנִינֵיכֶם לִפְנֵי הַחֲזִירִים, פֶּן יִרְמְסוּ אוֹתָם בְּרַגְלֵיהֶם וְיִפְנוּ וְיִטְרְפוּ אֶתְכֶם."
מתי ז, ו.