אם התחלתי לקרוא את סיפור בוא סנחריב, המופיע בישעיה לו-לט, אקרא גם את סוף הסיפור, ואת השאר אגיע אולי בפעם אחרת. זה סיפור פשוט מאוד, אך אני תמיד ראיתי בו משל. וכמו כן, יש בו בעייתיות בסדרי עדיפות אולי.

ישעיה לט –

א בָּעֵת הַהִוא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה ו͏ַיֶּחֱזָק׃
(בלאדן – מזכיר את בן-לאדן?)
ב וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת-בֵּית (נכתה) נְכֹתֹו  אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטֹּוב וְאֵת כָּל-בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא-הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא-הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתֹו וּבְכָל-מֶמְשַׁלְתֹּו׃
(בית נכותו – אוצרו. והיום – מוזיאון. כנראה שאול מאכדית)
ג וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחֹוקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל׃
ד וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא-הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא-הִרְאִיתִים בְּאֹוצְרֹתָי׃
ה וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר-יהוה צְבָאֹות׃
ו הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא  כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיֹּום הַזֶּה בָּבֶל לֹא-יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יהוה׃
ז וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תֹּולִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל׃
ח וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְשַׁעְיָהוּ טֹוב דְּבַר-יהוה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלֹום וֶאֱמֶת בְּיָמָי׃ פ

*

המשל בעיניי – יש חוכמת-סוד שצריך להסתיר. כפי שנכתב, למשל –

הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר.
משלי יא, יג.

וכפי שנאמר בגמרא –
”וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בְאֲסָמֶיךָ" (דברים כח, ח). תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ“ (בבלי, מסכת תענית – דף ח, עמוד ב).

וכמו שאומר רבי שמעון בר יוחאי בזוהר (והביטוי מופיע גם במשנה כלים) –
"אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר".

*

והבעייתיות שבסדרי העדיפויות מופיעה במשפט האחרון – האם רק על דורך אתה חושב ולא על הדורות הבאים? לי זה נראה טעם לפגם.

וכן אומר ר"י קרא –

"והיה לו לבקש רחמים על ישראל שנגזר עליהם גלות בבל בשבילו ולא ביקש. אמר הקב״ה: חזקיה שהיה לו לנחם אתכם ואינו מנחם את ירושלם ואינו מבקש רחמים על ישראל, אלא אמר טוב ולבד שיהיה שלום ואמת בימי, הריני מנחם את ירושלם. הדא הוא דכתיב: נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳).

השווה –
כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל אֲשֶׁר מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
קהלת ו, יב.

וכן השווה למדרש –
חוני המעגל ועץ החרוב, מתוך ספר האגדה
תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג, עמוד א 

אָמַר רַ' יוֹחָנָן:

כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א) –

אָמַר: "וְכִי יֵשׁ מְנַמְנֵם שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם?"

– פַּעַם אַחַת הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹטֵעַ חָרוּב.

אָמַר לוֹ: זֶה לְכַמָּה שָׁנִים טוֹעֵן פֵּרוֹת?

אָמַר לוֹ: לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

אָמַר לוֹ: כְּלוּם בָּרִי לְךָ שֶׁתִּחְיֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ?

אָמַר לוֹ: אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי.

יָשַׁב חוֹנִי לֶאֱכֹל, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם.

עָלָה צוּק וְהִקִּיף עָלָיו וְנִתְכַּסָּה מִן הָעַיִן וְיָשֵׁן שִׁבְעִים שָׁנָה.

כְּשֶׁנִּנְעַר רָאָהוּ לְאָדָם אֶחָד שֶׁהוּא מְלַקֵּט מֵאוֹתוֹ חָרוּב.

אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁנְּטַעְתּוֹ?

אָמַר לוֹ: אֲבִי אַבָּא.

אָמַר: וַדַּאי מְנַמְנֵם הָיִיתִי שִׁבְעִים שָׁנָה.

רָאָה אֲתוֹנוֹ שֶׁיָּלְדָה לוֹ עֲיָרִים עֲיָרִים.

הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַר לָהֶם: בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הֵיכָן?

אָמְרוּ לוֹ: בְּנוֹ אֵינוֹ בָּעוֹלָם, אֲבָל יֵשׁ בֶּן בְּנוֹ.

אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי הַמְּעַגֵּל" – וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ.

הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ,

שָׁמַע הַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרוּרָה לָנוּ שְׁמוּעָה זוֹ עַכְשָׁו כִּבְיָמָיו שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל, שֶׁכְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כָּל קֻשְׁיָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַחֲכָמִים הָיָה מְיַשְּׁבָהּ.

אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי", וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, וְלֹא נָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד כָּרָאוּי לוֹ.

חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים – וָמֵת.

אָמַר רָבָא! זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא".

בריאיון עם בני גנץ, אמנון אברמוביץ' ציטט פסוק אחד מישעיה יט. נקרא את הפרק כולו, ואת הפסוק אדגיש. ואדגיש עוד שזה פסוק ששמתי לב אליו מזמן, שכן הוא מתאר את ההיסתמכות על מצרים בחריפות.
ישעיה לו –

פלישת סנחריב
א וַיְהִי בְּאַרְבַּע עֶשְׂרֵה שָׁנָה לַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ עָלָה סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר עַל כָּל-עָרֵי יְהוּדָה הַבְּצֻרֹות וַיִּתְפְּשֵׂם׃
ב וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֶת-רַב-שָׁקֵה מִלָּכִישׁ יְרוּשָׁלַ͏ְמָה אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ בְּחֵיל כָּבֵד וַיַּעֲמֹד בִּתְעָלַת הַבְּרֵכָה הָעֶלְיֹונָה בִּמְסִלַּת שְׂדֵה כֹובֵס׃
ג וַיֵּצֵא אֵלָיו אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר עַל-הַבָּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּפֵר וְיֹואָח בֶּן-אָסָף הַמַּזְכִּיר׃
ד וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם רַב-שָׁקֵה אִמְרוּ-נָא אֶל-חִזְקִיָּהוּ כֹּה-אָמַר הַמֶּלֶךְ הַגָּדֹול מֶלֶךְ אַשּׁוּר מָה הַבִּטָּחֹון הַזֶּה אֲשֶׁר בָּטָחְתָּ׃
ה אָמַרְתִּי אַךְ-דְּבַר-שְׂפָתַיִם עֵצָה וּגְבוּרָה לַמִּלְחָמָה עַתָּה עַל-מִי בָטַחְתָּ כִּי מָרַדְתָּ בִּי׃
(חשבת כי די בדיבורים כדי לנצח במלחמה?)
ו הִנֵּה בָטַחְתָּ עַל-מִשְׁעֶנֶת הַקָּנֶה הָרָצוּץ הַזֶּה עַל-מִצְרַיִם אֲשֶׁר יִסָּמֵךְ אִישׁ עָלָיו וּבָא בְכַפֹּו וּנְקָבָהּ כֵּן פַּרְעֹה מֶלֶךְ-מִצְרַיִם לְכָל-הַבֹּטְחִים עָלָיו׃
(זה הפסוק המדובר. מדמה את מצרים למקל שבור שאי אפשר להישען עליו, והנשען יוצר לו חור ביד. ונקבה – גם רמז למין הנקבי, וראו בסוף)
ז וְכִי-תֹאמַר אֵלַי אֶל-יהוה אֱלֹהֵינוּ בָּטָחְנוּ הֲלֹוא-הוּא אֲשֶׁר הֵסִיר חִזְקִיָּהוּ אֶת-בָּמֹתָיו וְאֶת-מִזְבְּחֹתָיו וַיֹּאמֶר לִיהוּדָה וְלִירוּשָׁלַ͏ִם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ הַזֶּה תִּשְׁתַּחֲווּ׃
(כלומר רב-שקה רואה בהסרת המזבחות בידי חזקיה מעשה נגד האל, ואיך יסתמך עליו?)
ח וְעַתָּה הִתְעָרֶב נָא אֶת-אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר וְאֶתְּנָה לְךָ אַלְפַּיִם סוּסִים אִם-תּוּכַל לָתֶת לְךָ רֹכְבִים עֲלֵיהֶם׃
(התערב – התחרה)
ט וְאֵיךְ תָּשִׁיב אֵת פְּנֵי פַחַת (שר) אַחַד עַבְדֵי אֲדֹנִי הַקְטַנִּים וַתִּבְטַח לְךָ עַל-מִצְרַיִם לְרֶכֶב וּלְפָרָשִׁים׃
י וְעַתָּה הֲמִבַּלְעֲדֵי יהוה עָלִיתִי עַל-הָאָרֶץ הַזֹּאת לְהַשְׁחִיתָהּ יהוה אָמַר אֵלַי עֲלֵה אֶל-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהַשְׁחִיתָהּ׃
(נימוק שני – סנחריב בא בדבר ה')
יא וַיֹּאמֶר אֶלְיָקִים וְשֶׁבְנָא וְיֹואָח אֶל-רַב-שָׁקֵה דַּבֶּר-נָא אֶל-עֲבָדֶיךָ אֲרָמִית כִּי שֹׁמְעִים (מבינים) אֲנָחְנוּ וְאַל-תְּדַבֵּר אֵלֵינוּ יְהוּדִית (עברית) בְּאָזְנֵי הָעָם אֲשֶׁר עַל-הַחֹומָה׃
(כאן לראשונה נזכרת השפה העברית, והיא נקראת יהודית)
יב וַיֹּאמֶר רַב-שָׁקֵה הַאֶל אֲדֹנֶיךָ וְאֵלֶיךָ שְׁלָחַנִי אֲדֹנִי לְדַבֵּר אֶת-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֲלֹא עַל-הָאֲנָשִׁים הַיֹּשְׁבִים עַל-הַחֹומָה לֶאֱכֹל אֶת- (חראיהם) צֹואָתָם וְלִשְׁתֹּות אֶת- (שיניהם) מֵימֵי רַגְלֵיהֶם  עִמָּכֶם׃
(שבקרוב יאכלו את צואתם וישתו את השתן שלהם, בגלל המצור. ויש כאן תיקון סופרים של מה שנתפס כלשון גסה)

נאום רבשקה לעם
יג וַיַּעֲמֹד רַב-שָׁקֵה וַיִּקְרָא בְקֹול-גָּדֹול יְהוּדִית וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ אֶת-דִּבְרֵי הַמֶּלֶךְ הַגָּדֹול מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
יד כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַל-יַשִּׁא לָכֶם חִזְקִיָּהוּ כִּי לֹא-יוּכַל לְהַצִּיל אֶתְכֶם׃
טו וְאַל-יַבְטַח אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ אֶל-יהוה לֵאמֹר הַצֵּל יַצִּילֵנוּ יהוה לֹא תִנָּתֵן הָעִיר הַזֹּאת בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
טז אַל-תִּשְׁמְעוּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ ס כִּי כֹה אָמַר הַמֶּלֶךְ אַשּׁוּר עֲשׂוּ-אִתִּי בְרָכָה וּצְאוּ אֵלַי וְאִכְלוּ אִישׁ-גַּפְנֹו וְאִישׁ תְּאֵנָתֹו וּשְׁתוּ אִישׁ מֵי-בֹורֹו׃ יז עַד-בֹּאִי וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם אֶל-אֶרֶץ כְּאַרְצְכֶם אֶרֶץ דָּגָן וְתִירֹושׁ אֶרֶץ לֶחֶם וּכְרָמִים׃
יח פֶּן-יַסִּית אֶתְכֶם חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר יהוה יַצִּילֵנוּ הַהִצִּילוּ אֱלֹהֵי הַגֹּויִם אִישׁ אֶת-אַרְצֹו מִיַּד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
יט אַיֵּה אֱלֹהֵי חֲמָת וְאַרְפָּד אַיֵּה אֱלֹהֵי סְפַרְוָיִם וְכִי-הִצִּילוּ אֶת-שֹׁמְרֹון מִיָּדִי׃
כ מִי בְּכָל-אֱלֹהֵי הָאֲרָצֹות הָאֵלֶּה אֲשֶׁר-הִצִּילוּ אֶת-אַרְצָם מִיָּדִי כִּי-יַצִּיל יהוה אֶת-יְרוּשָׁלַ͏ִם מִיָּדִי׃
(נימוק שלישי – אלוהי העמים האחרים לא הצילו אותם מסנחריב, ולמה שכאן המצב יהיה שונה?)
כא וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא-עָנוּ אֹתֹו דָּבָר כִּי-מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ׃
(מעין חרם)
כב וַיָּבֹא אֶלְיָקִים בֶּן-חִלְקִיָּהוּ אֲשֶׁר-עַל-הַבַּיִת וְשֶׁבְנָא הַסֹּופֵר וְיֹואָח בֶּן-אָסָף הַמַּזְכִּיר אֶל-חִזְקִיָּהוּ קְרוּעֵי בְגָדִים וַיַּגִּידוּ לֹו אֵת דִּבְרֵי רַב-שָׁקֵה׃ ס

הסיפור ממשיך בפרק הבא, וכדאי לקרוא. זהו סיפור של ארבעה פרקים, המופיע עם בישעיה לו-לט, והן במלכים, בשינויים קלים.

ובעניין 'ובא בכפו ונקבה', שאמרתי שרומז גם למין הנקבי. חיזוק לכך אפשר למצוא בפסוק הבא –

בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו.
ישעיה יט, טז.

רב-שקה – שם כללי לשר חשוב, כדוגמת 'שר המשקים'.

על התבלין כמשל

השבת נמשלה לתבלין –

מתוך ספר האגדה –

מדרש רבה לבראשית, פרשה יא, ד.

רַבֵּנוּ עָשָׂה סְעֻדָּה לְאַנְטוֹנִינוֹס בְּשַׁבָּת,

הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין שֶׁל צוֹנֵן,

אָכַל מֵהֶם וְעָרַב לוֹ,

עָשָׂה לוֹ סְעֻדָּה בְּחֹל,

הֵבִיא לְפָנָיו תַּבְשִׁילִין רוֹתְחִין.

אָמַר אַנְטוֹנִינוֹס: אוֹתָם עָרְבוּ לִי יוֹתֵר מֵאֵלּוּ.

אָמַר לוֹ רַבִּי: תֶּבֶל אֶחָד הֵם חֲסֵרִים.

אָמַר לוֹ: וְכִי יֵשׁ קִלָּרִין שֶׁל מֶלֶךְ חָסֵר כְּלוּם?

אָמַר לוֹ: שַׁבָּת הֵם חֲסֵרִים – יֵשׁ לְךָ שַׁבָּת?

וגם התורה נקראת תבלין –

ת"ר (דברים יא, יח): ושמתם – סם תם. נמשלה תורה כסם חיים. משל לאדם שהכה את בנו מכה גדולה והניח לו רטיה על מכתו ואמר לו – בני, כל זמן שהרטיה זו על מכתך אכול מה שהנאתך ושתה מה שהנאתך ורחוץ בין בחמין בין בצונן ואין אתה מתיירא, ואם אתה מעבירה הרי היא מעלה נומי. כך הקב"ה אמר להם לישראל – בני, בראתי יצר הרע ובראתי לו תורה תבלין, ואם אתם עוסקים בתורה אין אתם נמסרים בידו, שנאמר (בראשית ד, ז) – הלא אם תטיב שאת ואם אין. אתם עוסקין בתורה אתם נמסרים בידו, שנא' – לפתח חטאת רובץ. ולא עוד, אלא שכל משאו ומתנו בך, שנאמר – ואליך תשוקתו. ואם אתה רוצה אתה מושל בו, שנאמר – ואתה תמשל בו.
קידושין ל, ב.

תבלין – ריבוי של תבל, משורש בל"ל, שנבלל באוכל (לפי ויקימילון).

איכה ג הוא אקרוסטיכון א"ב משולש, כלומר כל אות חוזרת שלוש פעמים, ולכן זה הפרק הארוך ביותר במגילה, שבחלקיה האחרים האקרוסטיכון הוא פשוט. נקרא את האותיות ט-י-כ.

איכה ג

כה טֹוב יהוה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ׃
כו טֹוב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יהוה׃
כז טֹוב לַגֶּבֶר כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו׃ ס כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו׃
כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה׃
ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה׃ ס לא כִּי לֹא יִזְנַח לְעֹולָם אֲדֹנָי׃
לב כִּי אִם-הֹוגָה (אם יעציב, אז -) וְרִחַם כְּרֹב (חסדו) חֲסָדָיו׃ לג כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבֹּו וַיַּגֶּה (לא יעציב) בְּנֵי-אִישׁ׃

האם אין זה ממש מזכיר את האידיאל הנוצרי, 'מוסר הלחי השנייה' הידוע? (אחסוך את הציטוט). בייחוד במילים שהדגשתי. ואין זה המקרה היחידי. גם ישעיה אומר –

גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק.
ישעיה נ, ו.

אם כך, העיקרון הזה הוא עיקרון תנ"כי-נבואי, לפני שהוא נוצרי. שימו לב!

*

נקרא גם את סוף הפרק, שכולו בדיבור אישי, והוא דומה מאוד לרבים ממזמורי תהילים, בהם הדובר מזכיר את אויביו שמתנכלים לו. היום היו אומרים שזו פרנויה, אבל במודל התנכ"י זו דרך חסיד-האל האמיתי, והרבה יש ללמוד מכך. כאן הוא מגדיל ואומר, כי כל מחשבותיהם של אויביו נסובות עליו, כאילו הוא ניצב במגדל הפנימי, וכל האחרים סובבים חוצה לו – משל החוזר הן ב'משל הארמון' של הרמב"ם, לקראת סוף מורה נבוכים, הן ב'משל העלמה המסתתרת' הידוע שבזוהר – עליו כתבתי פעם – והן במקומות נוספים. נקרא –

נב צֹוד צָדוּנִי כַּצִּפֹּור אֹיְבַי חִנָּם׃
נג צָמְתוּ (הצמיתו, ריתקו) בַבֹּור חַיָּי וַיַּדּוּ-אֶבֶן בִּי׃
נד צָפוּ-מַיִם עַל-רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי׃ (חשבתי שנכרתי, שאבדתי) ס נה קָרָאתִי שִׁמְךָ יהוה מִבֹּור תַּחְתִּיֹּות׃
נו קֹולִי שָׁמָעְתָּ אַל-תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי׃
נז קָרַבְתָּ בְּיֹום אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל-תִּירָא׃ ס נח רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי׃
נט רָאִיתָה יהוה עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי׃
ס רָאִיתָה כָּל-נִקְמָתָם כָּל-מַחְשְׁבֹתָם לִי׃ ס סא שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יהוה כָּל-מַחְשְׁבֹתָם עָלָי׃
סב שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיֹונָם עָלַי כָּל-הַיֹּום׃
סג שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם׃ ס סד תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יהוה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם׃
סה תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת-לֵב (כאב לב) תַּאֲלָתְךָ (קללתך) לָהֶם׃
סו תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יהוה׃ פ

ואגב, אם הזכרנו פרנויה, אפשר גם להזכיר מאניה-דיפרסיה, כי המשורר רגע אחד בבור אפל, ורגע אחר-כך שמח ועולץ, וכך בדרך כלל. אבל, כפי שאמרתי, הפסיכולוגיה של התנ"ך והפסיכולוגיה היום הן שני דברים שונים לגמרי, ואף במובן מסוים הפוכים.
וכך, אגב, גם הנביא יחשב היום כלוקה בסכיזופרניה. אם כך, אם רוצים להשיב את הנבואה – כפי שראיתי שכמה אישי מעלה מזכירים – הדרך אולי עוברת במעבר ל'פסיכולוגיה תנ"כית'.

אני במצב רוח של קינה.

איכה א (אקרוסטיכון א"ב) –

א אֵיכָה  יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגֹּויִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינֹות הָיְתָה לָמַס׃ ס
(איך ירושלים מותרה בודדה, העיר שתושביה היו רבים, הייתה כאלמנה, החשובה בין העמים השתעבדה)
ב בָּכֹו תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים׃ ס
(מדמה את ירושלים לאישה בוכיה, שהכול בגדו בה)
ג גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגֹּויִם לֹא מָצְאָה מָנֹוחַ כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים׃ ס
(יהודה גלתה מעוני ועבודה רבה, השיגוה בעת צרה, או במקומות צרים)
ד דַּרְכֵי צִיֹּון אֲבֵלֹות מִבְּלִי בָּאֵי מֹועֵד כָּל-שְׁעָרֶיהָ שֹׁומֵמִין כֹּהֲנֶיהָ נֶאֱנָחִים בְּתוּלֹתֶיהָ נּוּגֹות וְהִיא מַר-לָהּ׃ ס
(באי מועד – עולי רגל בחג)
ה הָיוּ צָרֶיהָ לְרֹאשׁ אֹיְבֶיהָ שָׁלוּ כִּי-יהוה הֹוגָהּ עַל רֹב-פְּשָׁעֶיהָ עֹולָלֶיהָ הָלְכוּ שְׁבִי לִפְנֵי-צָר׃ ס
(אויביה שלו – שלווּ, הוגה – גרם לה יגון)
ו וַיֵּצֵא (מן-בת) מִבַּת-צִיֹּון כָּל-הֲדָרָהּ הָיוּ שָׂרֶיהָ כְּאַיָּלִים לֹא-מָצְאוּ מִרְעֶה וַיֵּלְכוּ בְלֹא-כֹחַ לִפְנֵי רֹודֵף׃ ס
(הדרה – יופיה. לא היה להם כוח לעמוד בפני הרודף)
ז זָכְרָה יְרוּשָׁלַ͏ִם יְמֵי עָנְיָהּ וּמְרוּדֶיהָ כֹּל מַחֲמֻדֶיהָ אֲשֶׁר הָיוּ מִימֵי קֶדֶם בִּנְפֹל עַמָּהּ בְּיַד-צָר וְאֵין עֹוזֵר לָהּ רָאוּהָ צָרִים שָׂחֲקוּ עַל מִשְׁבַּתֶּהָ׃ ס
(מחמדיה – אוצרותיה. משבתיה – חורבנה)
ח חֵטְא חָטְאָה יְרוּשָׁלַ͏ִם עַל-כֵּן לְנִידָה הָיָתָה כָּל-מְכַבְּדֶיהָ הִזִּילוּהָ כִּי-רָאוּ עֶרְוָתָהּ גַּם-הִיא נֶאֶנְחָה וַתָּשָׁב אָחֹור׃ ס
(לנידה – טמאה, ותשב אחור – נסוגה)
ט טֻמְאָתָהּ בְּשׁוּלֶיהָ לֹא זָכְרָה אַחֲרִיתָהּ וַתֵּרֶד פְּלָאִים אֵין מְנַחֵם לָהּ רְאֵה יהוה אֶת-עָנְיִי כִּי הִגְדִּיל אֹויֵב׃ ס
(לא חשבה על סופה, ירידתה הייתה מפליאה, האויב גבר)
י יָדֹו פָּרַשׂ צָר עַל כָּל-מַחֲמַדֶּיהָ כִּי-רָאֲתָה גֹויִם בָּאוּ מִקְדָּשָׁהּ אֲשֶׁר צִוִּיתָה לֹא-יָבֹאוּ בַקָּהָל לָךְ׃ ס
(לא יבואו בקהל – אך ציווי זה לא נאמר על הבבלים, כמדומני. משאיר בשאלה. ולפי שטיינזלץ – העמונים והמואבים)
יא כָּל-עַמָּהּ נֶאֱנָחִים מְבַקְּשִׁים לֶחֶם נָתְנוּ (מחמודיהם) מַחֲמַדֵּיהֶם בְּאֹכֶל לְהָשִׁיב נָפֶשׁ רְאֵה יהוה וְהַבִּיטָה כִּי הָיִיתִי זֹולֵלָה׃ ס
(מחמדיהם – שוב, אוצרותיהם. זוללה – זולה, הוזלתי)
יב לֹוא אֲלֵיכֶם כָּל-עֹבְרֵי דֶרֶךְ הַבִּיטוּ וּרְאוּ אִם-יֵשׁ מַכְאֹוב כְּמַכְאֹבִי אֲשֶׁר עֹולַל לִי אֲשֶׁר הֹוגָה יהוה בְּיֹום חֲרֹון אַפֹּו׃ ס
(הוגה – ציער, ואולי כאן אולי מלשון מחשבה. או – הביא, בדומה ל'הוגה מן המסילה)
יג מִמָּרֹום שָׁלַח-אֵשׁ בְּעַצְמֹתַי וַיִּרְדֶּנָּה פָּרַשׂ רֶשֶׁת לְרַגְלַי הֱשִׁיבַנִי אָחֹור נְתָנַנִי שֹׁמֵמָה כָּל-הַיֹּום דָּוָה׃ ס
(וירדנה – רדה, דוה – עצובה)
יד נִשְׂקַד עֹל פְּשָׁעַי בְּיָדֹו יִשְׂתָּרְגוּ עָלוּ עַל-צַוָּארִי הִכְשִׁיל כֹּחִי נְתָנַנִי אֲדֹנָי בִּידֵי לֹא-אוּכַל קוּם׃ ס
(ישתרגו – כמו סרג, קלע)
טו סִלָּה כָל-אַבִּירַי  אֲדֹנָי בְּקִרְבִּי קָרָא עָלַי מֹועֵד לִשְׁבֹּר בַּחוּרָי גַּת דָּרַךְ אֲדֹנָי לִבְתוּלַת בַּת-יְהוּדָה׃ ס
(סילק או רמס אביריי, ייעד זמן לשבר, רמס כדורך בגת)
טז עַל-אֵלֶּה אֲנִי בֹוכִיָּה עֵינִי עֵינִי יֹרְדָה מַּיִם כִּי-רָחַק מִמֶּנִּי מְנַחֵם מֵשִׁיב נַפְשִׁי הָיוּ בָנַי שֹׁומֵמִים כִּי גָבַר אֹויֵב׃ ס
(רחק ממני מנחם – במדרש נדרש על משיח, ששמו מנחם)
יז פֵּרְשָׂה צִיֹּון בְּיָדֶיהָ אֵין מְנַחֵם לָהּ צִוָּה יהוה לְיַעֲקֹב סְבִיבָיו צָרָיו הָיְתָה יְרוּשָׁלַ͏ִם לְנִדָּה בֵּינֵיהֶם׃ ס
(לנידה – טמאה)
יח צַדִּיק הוּא יהוה כִּי פִיהוּ מָרִיתִי שִׁמְעוּ-נָא כָל- (עמים) הָעַמִּים וּרְאוּ מַכְאֹבִי בְּתוּלֹתַי וּבַחוּרַי הָלְכוּ בַשֶּׁבִי׃
(הצדקת הדין)
ס יט קָרָאתִי לַמְאַהֲבַי הֵמָּה רִמּוּנִי כֹּהֲנַי וּזְקֵנַי בָּעִיר גָּוָעוּ כִּי-בִקְשׁוּ אֹכֶל לָמֹו וְיָשִׁיבוּ אֶת-נַפְשָׁם׃ ס
(מאהבי – אולי עזרת מצרים)
כ רְאֵה יהוה כִּי-צַר-לִי מֵעַי חֳמַרְמָרוּ נֶהְפַּךְ לִבִּי בְּקִרְבִּי כִּי מָרֹו מָרִיתִי מִחוּץ שִׁכְּלָה-חֶרֶב בַּבַּיִת כַּמָּוֶת׃ ס
(חמרמרו – בוערים)
כא שָׁמְעוּ כִּי נֶאֱנָחָה אָנִי אֵין מְנַחֵם לִי כָּל-אֹיְבַי שָׁמְעוּ רָעָתִי שָׂשׂוּ כִּי אַתָּה עָשִׂיתָ הֵבֵאתָ יֹום-קָרָאתָ וְיִהְיוּ כָמֹונִי׃
(הבאת – הבא, לשון תפילה)
ס כב תָּבֹא כָל-רָעָתָם לְפָנֶיךָ וְעֹולֵל לָמֹו כַּאֲשֶׁר עֹולַלְתָּ לִי עַל כָּל-פְּשָׁעָי כִּי-רַבֹּות אַנְחֹתַי וְלִבִּי דַוָּי׃ פ
(ליבי דווי – ליבי כואב ועצוב)

*

לשונית –

הוגה – כאמור מלשון יגון. ויש גם הוגה מחשבות. ומעניין בהקשר זה הפסוק –

כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.
קהלת א, יח.

שאפשר להמירו ב – 'יוסיף הגות, יוסיף יגון', או – 'יוסיף הגיון, יוסיף יגון'.
ואגב, גם הגיון הוא דו-משמעי – מלשון חוכמה ודעת, וגם הוא שם ניגון בתהילים, אולי כזה שיש בו מילים מושרות ונהגות.
וכן, כאמור, יש הוגה כמו הגה הרכב, המזיז, כמו 'הוגה מן המסילה'.

קרא עליי מועד – מלשון זמן, או מלשון התוועדות. ונראה שההתוועדות נקראת כך כי היא נערכת במועד קבוע.

חמרמרו –
מילון ספיר (המקרא) –

חֳמַרמַר, חמַרְמַר [תנ]
1. נצרב, נשׂרף, נתלהֵט לצבע אָדום (כמו חֵמָר שהוא אָדום), כאמור בפסוק: "פָנַי חֳמַרְמְרוּ (כתיב: חמרמרה) מִנִּי בֶכִי" (איוב טז, 16)
2. תוסס, רותח, כאמור בפסוק: "מֵעַי חֳמַרְמָרוּ" (איכה א, 20)

חמר אדום – גם החומר, הנקרא חימר, וגם היין-חמר, ובארמית – חמרא. ובו כבר נמצאות אותיות החוֹם, וכן החוּם. השערה.

חיפשתי מקבילה תנ"כית לסיפור הצפרדע המתבשלת (שאצרף בסוף), ובעזרת חברים הגעתי ללא פחות מהסיפור המפורסם ביותר בתנ"ך – סיפור יציאת מצרים. (לפעמים את הדבר הבולט ביותר לא רואים). ובייחוד לפסוק המפורסם בו –

וְכַאֲשֶׁר יְעַנּוּ אֹתוֹ כֵּן יִרְבֶּה וְכֵן יִפְרֹץ וַיָּקֻצוּ מִפְּנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
שמות א, יב.

זה נראה דבר הפוך, שכן כאן ככל ש'התבשלו', הדבר לא פגע בהם, אלא להיפך, אך הנה שני מדרשים שמצאתי –

מדרש אגדה, שמות א׳:י״ב:א׳ –
וכאשר יענו אתו כן ירבה וכן יפרץ. מלמד שבכל יום ויום היו מחזקים עליהם את השיעבוד כדי לכלותם והם פרים ורבים ביותר:

אגרא דכלה, שמות א –
וימת יוסף וכל וכו' וכל וכו' (שמות א ו).
הנה פטירת יוסף כבר נכתב בסיום הספר. וגם היה לו לומר בקיצור וימת יוסף וכל הדור וכו'. והנראה דמשמיענו גודל רחמנותו ית"ש, איך לאט לאט התחיל ענין השעבוד, ובכל פעם נרגש הענין יותר, דהנה כשמת יוסף היו מכובדים מאד, ואחר כך בפטירת האחים התחילה השעבוד, אבל לא בקושי רק בפה רך, ואחר כך בפטירת הדור התחיל
קושי השעבוד בחומר וכו':

כלומר, השעבוד התחיל לאט-לאט, באופן מזדחל והדרגתי, בכל פעם עוד קצת, וזה כבר דומה מאוד למשל הצפרדע. ולמה נזכרתי במשל זה? לא יודע, המצב הכללי הזכיר לי אותו.

והנה המשל, מתוך ויקיפדיה –

סיפור הצפרדע המתבשלת הוא אנקדוטה מפורסמת, המתארת צפרדע שמתבשלת לאט במים המחוממים באופן הדרגתי. הנחת היסוד היא שכאשר צפרדע תוכנס למים רותחים, היא תנסה לקפוץ החוצה ולהימלט. אבל אם תוכנס הצפרדע למים קרירים שיחוממו באופן הדרגתי, היא לא תבחין בסכנה, היא תתרגל לעלייה האטית בטמפרטורה ולא תנסה להימלט, ובסופו של דבר תתבשל ותמות. הסיפור משמש בדרך כלל כמטפורה לחוסר הרצון או היכולת של בני אדם להגיב לשינויים משמעותיים אשר קורים באופן הדרגתי.

קצת ניכנס לעובי הקורה.
לפני כמה ימים התייחסתי לפרק שבו הפסוק הזה –

אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ.
הושע ד, ב.

הצגתי את הפרשנויות השונות, אך הן לא מניחות את הדעת בעיניי. למשל, אחת אומרת כי ההרוגים יהיו כה רבים, עד כי דם אחד ייגע בדם אחר. זה לא נראה לי.
מה כן? לי נראה שהכוונה שאנשים לא ישמרו מרחק מספיק אחד מהשני, אלא יהיו מעורבים זה בזה, כאילו דם נוגע בדם. לא תיעשה הבדלה, אינדבדואליזציה. וזה קרוב לרצחנות.
איך עושים הבדלה? על ידי השכלה. השכל מפריד את הישות מהגופניות וכך הופכת אותה לאוטונומית.
כמובן, יש גם 'אחדות דעים'. יש מחשבה משותפת ואף אחווה בקרבת רעיונות, אך זו היא כבר אחדות אחרת, טובה, שכן היא לא נוגעת לדם, אלא היא מופשטת.
ומכאן גם התשובה לשאלה, איך אנו דורשים מישראל להיות מאוחדים, אך גם נפרדים. נפרדים באישיות, אך מאוחדים בשותפות הגורל.
גם אין זה אומר שלכולם צריכה להיות אותה מחשבה, רק אותו רצון טוב. כך לדעתי.
אך מציאות אחרת, בה האחדות היא של דם, היא גם גזענית וגם רצחנית. סופה מובילה לשנאה.
לכן גם רעיון סגולת ישראל מכל העמים אינו יכול להיות רעיון גזעני, אלא רוחני. לא בדם שלהם ישראל מיוחדים, אלא באופי הרוחני של האומה.
דבר דומה אפשר אולי גם לומר על רעיון 'העם הנבחר', אבל למעשה זה נראה לי רעיון מסוכן מדי, שיותר מדי משתמשים בו כרעיון עליונות הגזע, אף כי גם לא מעטים מייחסים אותו לאיכות הרוחנית ולבשורה לעולם. אך לי נראה שאם נבחר הוא, הרי שהדבר נכון רק מבחינה היסטורית. התגלגלו הדברים כך שתורתו הפכה מרכזית בעולם, בעיקר דרך השפעתה על הנצרות ועל האיסלם. אבל בכל מקרה אין כאן נעלות גזעית בשום צורה. כך נראה לי.
סיכומו של דבר – מותר האדם, וכן העם – ברוחו.

או במילים אחרות, כך הוא אומר –

וְנִגַּשׂ הָעָם אִישׁ בְּאִישׁ וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ יִרְהֲבוּ.

ישעיה ג, ד.

אחד בשני.

ביום שלג קר כזה הרבה אנשים מדליקים את האח. זה הזמן להיזכר באח המבוערת הנזכרת בספר ירמיה (אש הוא לשון נקבה, מתברר…).
הסיפור הוא פשוט – ירמיה עצור ולא יכול להגיע לומר את דברו, אז הוא כותב את הדברים לברוך בן נריה, עוזרו, ושולח אותו במקומו. ברוך מגיע לעם, ואז למלך, וקורא את המגילה, אך המלך קורע אותה ומשליך אותה אל האח. אז ירמיה כותב מגילה חדשה, עם ניבויים קשים, שהיא אף ארוכה ומפורטת מהראשונה.
מפרק זה אנו לומדים גם את אופן היחסים בין הנביא ועוזרו, כשנראה היה מקובל, וכי כנראה ברוך בן נריה היה זה שהעלה את דברי ירמיה על הכתב. אגב, גם מבחינה היסטורית, עד היום ממש מקובל שלאיש גדול יש ביוגרף אישי, שמתלווה אליו ומספר את סיפורו.
נקרא –

ירמיה לו –

שריפת מגילת הספר
א וַיְהִי בַּשָּׁנָה הָרְבִיעִת לִיהֹויָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הָיָה הַדָּבָר הַזֶּה אֶל-יִרְמְיָהוּ מֵאֵת יהוה לֵאמֹר׃
ב קַח-לְךָ מְגִלַּת-סֵפֶר וְכָתַבְתָּ אֵלֶיהָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ עַל-יִשְׂרָאֵל וְעַל-יְהוּדָה וְעַל-כָּל-הַגֹּויִם מִיֹּום דִּבַּרְתִּי אֵלֶיךָ מִימֵי יֹאשִׁיָּהוּ וְעַד הַיֹּום הַזֶּה׃
ג אוּלַי יִשְׁמְעוּ בֵּית יְהוּדָה אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר אָנֹכִי חֹשֵׁב לַעֲשֹׂות לָהֶם לְמַעַן יָשׁוּבוּ אִישׁ מִדַּרְכֹּו הָרָעָה וְסָלַחְתִּי לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם׃ ס ד וַיִּקְרָא יִרְמְיָהוּ אֶת-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה וַיִּכְתֹּב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל-דִּבְרֵי יהוה אֲשֶׁר-דִּבֶּר אֵלָיו עַל-מְגִלַּת-סֵפֶר׃
ה וַיְצַוֶּה יִרְמְיָהוּ אֶת-בָּרוּךְ לֵאמֹר אֲנִי עָצוּר לֹא אוּכַל לָבֹוא בֵּית יהוה׃
ו וּבָאתָ אַתָּה וְקָרָאתָ בַמְּגִלָּה אֲשֶׁר-כָּתַבְתָּ-מִפִּי אֶת-דִּבְרֵי יהוה בְּאָזְנֵי הָעָם בֵּית יהוה בְּיֹום צֹום וְגַם בְּאָזְנֵי כָל-יְהוּדָה הַבָּאִים מֵעָרֵיהֶם תִּקְרָאֵם׃
ז אוּלַי תִּפֹּל תְּחִנָּתָם לִפְנֵי יהוה וְיָשֻׁבוּ אִישׁ מִדַּרְכֹּו הָרָעָה כִּי-גָדֹול הָאַף וְהַחֵמָה אֲשֶׁר-דִּבֶּר יהוה אֶל-הָעָם הַזֶּה׃
ח וַיַּעַשׂ בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּה כְּכֹל אֲשֶׁר-צִוָּהוּ יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא לִקְרֹא בַסֵּפֶר דִּבְרֵי יהוה בֵּית יהוה׃ ס ט וַיְהִי בַשָּׁנָה הַחֲמִשִׁית לִיהֹויָקִים בֶּן-יֹאשִׁיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁעִי קָרְאוּ צֹום לִפְנֵי יהוה כָּל-הָעָם בִּירוּשָׁלָ͏ִם וְכָל-הָעָם הַבָּאִים מֵעָרֵי יְהוּדָה בִּירוּשָׁלָ͏ִם׃
י וַיִּקְרָא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר אֶת-דִּבְרֵי יִרְמְיָהוּ בֵּית יהוה בְּלִשְׁכַּת גְּמַרְיָהוּ בֶן-שָׁפָן הַסֹּפֵר בֶּחָצֵר הָעֶלְיֹון פֶּתַח שַׁעַר בֵּית-יהוה הֶחָדָשׁ בְּאָזְנֵי כָּל-הָעָם׃
יא וַיִּשְׁמַע מִכָיְהוּ בֶן-גְּמַרְיָהוּ בֶן-שָׁפָן אֶת-כָּל-דִּבְרֵי יהוה מֵעַל הַסֵּפֶר׃
יב וַיֵּרֶד בֵּית-הַמֶּלֶךְ עַל-לִשְׁכַּת הַסֹּפֵר וְהִנֵּה-שָׁם כָּל-הַשָּׂרִים יֹושְׁבִים אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וּדְלָיָהוּ בֶן-שְׁמַעְיָהוּ וְאֶלְנָתָן בֶּן-עַכְבֹּור וּגְמַרְיָהוּ בֶן-שָׁפָן וְצִדְקִיָּהוּ בֶן-חֲנַנְיָהוּ וְכָל-הַשָּׂרִים׃
יג וַיַּגֵּד לָהֶם מִכָיְהוּ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמֵעַ בִּקְרֹא בָרוּךְ בַּסֵּפֶר בְּאָזְנֵי הָעָם׃
יד וַיִּשְׁלְחוּ כָל-הַשָּׂרִים אֶל-בָּרוּךְ אֶת-יְהוּדִי בֶּן-נְתַנְיָהוּ בֶּן-שֶׁלֶמְיָהוּ בֶן-כּוּשִׁי לֵאמֹר הַמְּגִלָּה אֲשֶׁר קָרָאתָ בָּהּ בְּאָזְנֵי הָעָם קָחֶנָּה בְיָדְךָ וָלֵךְ וַיִּקַּח בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ אֶת-הַמְּגִלָּה בְּיָדֹו וַיָּבֹא אֲלֵיהֶם׃
טו וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו שֵׁב נָא וּקְרָאֶנָּה בְּאָזְנֵינוּ וַיִּקְרָא בָרוּךְ בְּאָזְנֵיהֶם׃
טז וַיְהִי כְּשָׁמְעָם אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים פָּחֲדוּ אִישׁ אֶל-רֵעֵהוּ וַיֹּאמְרוּ אֶל-בָּרוּךְ הַגֵּיד נַגִּיד לַמֶּלֶךְ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
יז וְאֶת-בָּרוּךְ שָׁאֲלוּ לֵאמֹר הַגֶּד-נָא לָנוּ אֵיךְ כָּתַבְתָּ אֶת-כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה מִפִּיו׃
יח וַיֹּאמֶר לָהֶם בָּרוּךְ מִפִּיו יִקְרָא אֵלַי אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה וַאֲנִי כֹּתֵב עַל-הַסֵּפֶר בַּדְּיֹו׃ פ

(אגב, כאן יש הומור תנ"כי. הם שואלים את ברוך 'איך כתבת את הדברים האלה?', במובן – איך העזת לכתוב? אבל הוא עונה להם כאילו שאלו שאלה טכנית – כתבתי בדיו. הדבר, אגב, מזכיר את דבריו של המלט של שייקספיר, כשנשאל על-ידי המלך – 'מה בפיך?', השיב – 'לשון וגם אוויר', לפחות לפי תרגום אחד. ונמשיך – )

יט וַיֹּאמְרוּ הַשָּׂרִים אֶל-בָּרוּךְ לֵךְ הִסָּתֵר אַתָּה וְיִרְמְיָהוּ וְאִישׁ אַל-יֵדַע אֵיפֹה אַתֶּם׃
כ וַיָּבֹאוּ אֶל-הַמֶּלֶךְ חָצֵרָה וְאֶת-הַמְּגִלָּה הִפְקִדוּ בְּלִשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיַּגִּידוּ בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים׃
כא וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ אֶת-יְהוּדִי לָקַחַת אֶת-הַמְּגִלָּה וַיִּקָּחֶהָ מִלִּשְׁכַּת אֱלִישָׁמָע הַסֹּפֵר וַיִּקְרָאֶהָ יְהוּדִי בְּאָזְנֵי הַמֶּלֶךְ וּבְאָזְנֵי כָּל-הַשָּׂרִים הָעֹמְדִים מֵעַל הַמֶּלֶךְ׃
כב וְהַמֶּלֶךְ יֹושֵׁב בֵּית הַחֹרֶף בַּחֹדֶשׁ הַתְּשִׁיעִי וְאֶת-הָאָח לְפָנָיו מְבֹעָרֶת׃
כג וַיְהִי כִּקְרֹוא יְהוּדִי שָׁלֹשׁ דְּלָתֹות (קטעים) וְאַרְבָּעָה יִקְרָעֶהָ בְּתַעַר הַסֹּפֵר וְהַשְׁלֵךְ אֶל-הָאֵשׁ אֲשֶׁר אֶל-הָאָח עַד-תֹּם כָּל-הַמְּגִלָּה עַל-הָאֵשׁ אֲשֶׁר עַל-הָאָח׃
כד וְלֹא פָחֲדוּ וְלֹא קָרְעוּ אֶת-בִּגְדֵיהֶם הַמֶּלֶךְ וְכָל-עֲבָדָיו הַשֹּׁמְעִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה׃
כה וְגַם אֶלְנָתָן וּדְלָיָהוּ וּגְמַרְיָהוּ הִפְגִּעוּ בַמֶּלֶךְ לְבִלְתִּי שְׂרֹף אֶת-הַמְּגִלָּה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵיהֶם׃
כו וַיְצַוֶּה הַמֶּלֶךְ אֶת-יְרַחְמְאֵל בֶּן-הַמֶּלֶךְ וְאֶת-שְׂרָיָהוּ בֶן-עַזְרִיאֵל וְאֶת-שֶׁלֶמְיָהוּ בֶּן-עַבְדְּאֵל לָקַחַת אֶת-בָּרוּךְ הַסֹּפֵר וְאֵת יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא וַיַּסְתִּרֵם יהוה׃ ס כז וַיְהִי דְבַר-יהוה אֶל-יִרְמְיָהוּ אַחֲרֵי שְׂרֹף הַמֶּלֶךְ אֶת-הַמְּגִלָּה וְאֶת-הַדְּבָרִים אֲשֶׁר כָּתַב בָּרוּךְ מִפִּי יִרְמְיָהוּ לֵאמֹר׃
כח שׁוּב קַח-לְךָ מְגִלָּה אַחֶרֶת וּכְתֹב עָלֶיהָ אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָרִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הָיוּ עַל-הַמְּגִלָּה הָרִאשֹׁנָה אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹויָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה׃
כט וְעַל-יְהֹויָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה תֹּאמַר כֹּה אָמַר יהוה אַתָּה שָׂרַפְתָּ אֶת-הַמְּגִלָּה הַזֹּאת לֵאמֹר מַדּוּעַ כָּתַבְתָּ עָלֶיהָ לֵאמֹר בֹּא-יָבֹוא מֶלֶךְ-בָּבֶל וְהִשְׁחִית אֶת-הָאָרֶץ הַזֹּאת וְהִשְׁבִּית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה׃ ס ל לָכֵן כֹּה-אָמַר יהוה עַל-יְהֹויָקִים מֶלֶךְ יְהוּדָה לֹא-יִהְיֶה-לֹּו יֹושֵׁב עַל-כִּסֵּא דָוִד וְנִבְלָתֹו תִּהְיֶה מֻשְׁלֶכֶת לַחֹרֶב בַּיֹּום וְלַקֶּרַח בַּלָּיְלָה׃
לא וּפָקַדְתִּי עָלָיו וְעַל-זַרְעֹו וְעַל-עֲבָדָיו אֶת-עֲוֹנָם וְהֵבֵאתִי עֲלֵיהֶם וְעַל-יֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַ͏ִם וְאֶל-אִישׁ יְהוּדָה אֵת כָּל-הָרָעָה אֲשֶׁר-דִּבַּרְתִּי אֲלֵיהֶם וְלֹא שָׁמֵעוּ׃ ס לב וְיִרְמְיָהוּ לָקַח מְגִלָּה אַחֶרֶת וַיִּתְּנָהּ אֶל-בָּרוּךְ בֶּן-נֵרִיָּהוּ הַסֹּפֵר וַיִּכְתֹּב עָלֶיהָ מִפִּי יִרְמְיָהוּ אֵת כָּל-דִּבְרֵי הַסֵּפֶר אֲשֶׁר שָׂרַף יְהֹויָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה בָּאֵשׁ וְעֹוד נֹוסַף עֲלֵיהֶם דְּבָרִים רַבִּים כָּהֵמָּה׃ ס

(נוסף עליהם – יש פה מוסר השכל. כשאתה מנסה להעלים בעיה בלי להתייחס אליה, היא רק גדלה).

מישהו הזכיר את פסוק ח בפרק קטו בתהילים, אז אקרא אותו. הוא די מובן, ולכן לא צריך הרבה הערות, אף כי יש בו דברים שאפשר להרחיב. מזמור זה נאמר בתפילה, בהלל.

תהילים קטו –

קריאה לה' להגן על שמו –
(א) לֹא לָנוּ יְהוָה לֹא לָנוּ כִּי לְשִׁמְךָ תֵּן כָּבוֹד עַל חַסְדְּךָ עַל אֲמִתֶּךָ.

(ב) לָמָּה יֹאמְרוּ הַגּוֹיִם אַיֵּה נָא אֱלֹהֵיהֶם.

(ג) וֵאלֹהֵינוּ בַשָּׁמָיִם כֹּל אֲשֶׁר חָפֵץ עָשָׂה.

נגד האלילים –
(ד) עֲ‍צַבֵּיהֶם כֶּסֶף וְזָהָב מַעֲשֵׂה יְדֵי אָדָם.

(ה) פֶּה לָהֶם וְלֹא יְדַבֵּרוּ עֵינַיִם לָהֶם וְלֹא יִרְאוּ.

(ו) אָזְנַיִם לָהֶם וְלֹא יִשְׁמָעוּ אַף לָהֶם וְלֹא יְרִיחוּן.

(ז) יְדֵיהֶם וְלֹא יְמִישׁוּן רַגְלֵיהֶם וְלֹא יְהַלֵּכוּ לֹא יֶהְגּוּ בִּגְרוֹנָם.

(ח) כְּמוֹהֶם יִהְיוּ עֹשֵׂיהֶם כֹּל אֲשֶׁר בֹּטֵחַ בָּהֶם.
(כמוהם – לשון תפילה, לפי המפרשים, כלומר זו קללה)

קריאה לבטחון בה' –
(ט) יִשְׂרָאֵל בְּטַח בַּיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

(י) בֵּית אַהֲרֹן בִּטְחוּ בַיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

(יא) יִרְאֵי יְהוָה בִּטְחוּ בַיהוָה עֶזְרָם וּמָגִנָּם הוּא.

ברכת ה' –
(יב) יְהוָה זְכָרָנוּ יְבָרֵךְ יְבָרֵךְ אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל יְבָרֵךְ אֶת בֵּית אַהֲרֹן.

(יג) יְבָרֵךְ יִרְאֵי יְהוָה הַקְּטַנִּים עִם הַגְּדֹלִים.

(יד) יֹסֵף יְהוָה עֲלֵיכֶם עֲלֵיכֶם וְעַל בְּנֵיכֶם.

(טו) בְּרוּכִים אַתֶּם לַיהוָה עֹשֵׂה שָׁמַיִם וָאָרֶץ.

סיום –
(טז) הַשָּׁמַיִם שָׁמַיִם לַיהוָה וְהָאָרֶץ נָתַן לִבְנֵי אָדָם.

(יז) לֹא הַמֵּתִים יְהַלְלוּ יָהּ וְלֹא כָּל יֹרְדֵי דוּמָה.

(יח) וַאֲנַחְנוּ נְבָרֵךְ יָהּ מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם הַלְלוּ יָהּ.

*

כמוהם יהיו כל עושיהם – אפשר לראות בכך מקבילה לפתגם 'אדם הופך דומה למה שהוא נכנע לו' (בערך כך. איני זוכר את המקור ואיני מוצא אותו). ובעבר כתבתי על כך.

השמיים שמיים לה' – פירשתי בעבר באריכות.

קורא את המזמור הזה, ונראה לי שכמעט אין פה דבר הזקוק לביאור. שוב האויבים מקיפים את המשורר, והפעם אלה מיודעיו, שהוא כאב בכאבם, והם החזירו לו טובה תחת רעה. מוטיב חוזר, וזו מציאות מרושעת, אך כנראה זוהי דרך העולם. אביא את המזמור, ואתייחס לפסוק אחד –

תהילים טו –

א לְדָוִד רִיבָה יהוה אֶת-יְרִיבַי לְחַם אֶת-לֹחֲמָי׃

ב הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי׃

ג וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי אֱמֹר לְנַפְשִׁי יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי׃

ד יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחֹור וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי׃

ה יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי-רוּחַ וּמַלְאַךְ יהוה דֹּוחֶה׃

ו יְהִי-דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּות וּמַלְאַךְ יהוה רֹדְפָם׃

ז כִּי-חִנָּם טָמְנוּ-לִי שַׁחַת רִשְׁתָּם חִנָּם חָפְרוּ לְנַפְשִׁי׃

ח תְּבֹואֵהוּ שֹׁואָה לֹא-יֵדָע וְרִשְׁתֹּו אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדֹו בְּשֹׁואָה יִפָּל-בָּהּ׃

ט וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּיהוה תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתֹו׃

י כָּל עַצְמֹותַי תֹּאמַרְנָה יהוה מִי כָמֹוךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיֹון מִגֹּזְלֹו׃
(כל עצמותי תאמרנה – זה עניין גופני ממש. והיום יש קבוצת מחול דתית בשם זה)

יא יְקוּמוּן עֵדֵי חָמָס אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי׃

יב יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טֹובָה שְׁכֹול לְנַפְשִׁי׃

יג וַאֲנִי בַּחֲלֹותָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצֹּום נַפְשִׁי וּתְפִלָּתִי עַל-חֵיקִי תָשׁוּב׃

יד כְּרֵעַ-כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי כַּאֲבֶל-אֵם קֹדֵר שַׁחֹותִי׃

טו וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא-דָמּוּ׃

טז בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעֹוג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימֹו׃
(מעוג – כנראה מלשון לעג)

יז אֲדֹנָי כַּמָּה תִּרְאֶה הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם מִכְּפִירִים יְחִידָתִי׃
(משואיהם – מעושי השואה, המתקיפים)

יח אֹודְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ׃

יט אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ-עָיִן׃

כ כִּי לֹא שָׁלֹום יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי-אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמֹות יַחֲשֹׁבוּן׃

כא וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם אָמְרוּ הֶאָח הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵינוּ׃

כב רָאִיתָה יהוה אַל-תֶּחֱרַשׁ אֲדֹנָי אֲל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי׃

כג הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִי אֱלֹהַי וַאדֹנָי לְרִיבִי׃

כד שָׁפְטֵנִי כְצִדְקְךָ יהוה אֱלֹהָי וְאַל-יִשְׂמְחוּ-לִי׃

כה אַל-יֹאמְרוּ בְלִבָּם הֶאָח נַפְשֵׁנוּ אַל-יֹאמְרוּ בִּלַּעֲנוּהוּ׃

כו יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ  יַחְדָּו שְׂמֵחֵי רָעָתִי יִלְבְּשׁוּ-בֹשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים עָלָי׃

כז יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יהוה הֶחָפֵץ שְׁלֹום עַבְדֹּו׃

כח וּלְשֹׁונִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כָּל-הַיֹּום תְּהִלָּתֶךָ׃

*

וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ. (פסוק טו)

ובצלעי – בחוליי.
מה נכים? אם חגרים, מה עניינם לכאן? על כן נראה הפירוש מלשון נכאים, ובמובן – עושים עצמם נכים.
ולא ידעתי – לא ידעתי למה נאספו, או לא ידעתי ששמחו בלבם, אך לא נראה שהכוונה שלא הכירם, שהרי אמר שהתאבל עליהם בעבר.
קרעו – את הבשר, במילים.
ולא דמו – לא הפסיקו, או לא גרמו לדימום, והראשון הולם יותר.

ולמפרשים המסורתיים –

רש"י –
ובצלעי שמחו ונאספו – וכשאני צולע ששבר בא עלי שמחו ונאספו.

נאספו עלי נכים – אנשים פסחים, כמו שאנו מתרגמינן נכה חגירא.

[ומנחם חברו כמו נכאים (ישעיהו ט״ז:ז׳)

קרעו ולא דמו – אילו היו קורעין את בשרי לא היה דמי שותת לארץ כשמלבינין פני.

רד"ק
נאספו עלי נכים – אנשים פחותים: וכן: בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן הארץ (איוב ל׳:ח׳), כלומר שהם נכים ודחופים מפחיתותם.

קרעו ולא דמו: קרעו – פיהם מרב השחוק ולא שתקו משחקם עלי. או יבא לשון הקריעה בענין הפתיחה בזה הדרך. כמו: תקרעי בפוך עיניך (ירמיהו ד׳:ל׳), וכן: וקרע לו חלוני (ירמיהו כ״ב:י״ד). ויש מפרשים: כשידברו רעות בי כאלו קרעו בשרי. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: קרעו מה שלא יכלו לתפור אם יתחרטו; וכן הוא דרך משל במעשים ובדברים רעים.

מלבי"ם –
נכים – כמו נכה רוח, עושים את עצמם כנכאים.