טוב ללמוד, אני בעד לימוד, אבל צריך לדעת שיש דברים שהלימוד לא מגיע אליהם. אי אפשר להכיל את הכול ולצפות את הכול.
מלבד זאת, בהיבט האקטואלי, אני רואה הרבה אנשים ששואלים 'איפה ההיגיון', בהחלטה זאת או אחרת. אבל למעשה אין היגיון ואני כבר מזמן לא מחפש אותו, או שההיגיון נסתר.
ומלבד זאת יש שחיתות גדולה, ופשע ורשע בכל. עד כדי כך שכבר אי אפשר לעמוד בזה.
על רקע זה אני נזכר בפסוק –

אֵין חָכְמָה וְאֵין תְּבוּנָה וְאֵין עֵצָה לְנֶגֶד יְהוָה.
משלי כא, ל.

רש"י
"אין חכמה…" – אין כל חכם ונבון חשוב לנגד ה'; כל מקום שיש חלול השם, אין חולקין כבוד לרב.

רלב"ג
"אין חכמה". הנה לא תועיל חכמ' ותבונה ועצ' במה שיחשוב אדם לעשותו לנגד ה' כי אף אם יתחכם ויתבונן ויקח בו העצה היותר נכונה לא יוכל לשנות גזרת הש"י כלומר להגעתה כמו שיראה מענין מכירת יוסף ומספורים אחרים באו בדברי הנבואה ואפשר שיהיה הרצון בזה כי לא תצטרך חכמה ותבונה ועצה בהשתדלות בהגעת חפציו לאשר הוא נגד ה' ואצלו ר"ל למי שהוא דבק בו כי הוא יישיר דרכיו וארחותיו באופן שיכונו מחשבותיו ולשני הפירושי' ימשך יפה מה שנזכר אחר זה:

מצודות
"אין חכמה" – לא יועיל שום חכמה ועצה לבטל גזרת המקום.

*

ועוד מענייני החוכמה, כבר הבאתי פסוקים אלה, אך עתה אחזור עליהם בגלל ההקשר –

יא אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בֶּן חֲכָמִים אֲנִי בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם. יב אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ וְיַגִּידוּ נָא לָךְ וְיֵדְעוּ מַה יָּעַץ יְהוָה צְבָאוֹת עַל מִצְרָיִם. יג נוֹאֲלוּ שָׂרֵי צֹעַן נִשְּׁאוּ שָׂרֵי נֹף הִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם פִּנַּת שְׁבָטֶיהָ. יד יְהוָה מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים וְהִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ. טו וְלֹא יִהְיֶה לְמִצְרַיִם מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן.
(כלומר, גדול כקטן לא יצליחו במעשיהם)
ישעיה יט.

כלומר, מצרים פה מוצגים כלא-חכמים, כבעלי עצה נבערה, ההולכת נגד רצון ה', ולכן נכשלת.

אך גם עם ישראל מתאפיין בתכונות אלה כמה פעמים. ראשונה להם היא בשירת האזינו –

ה שִׁחֵת לוֹ לֹא בָּנָיו מוּמָם דּוֹר עִקֵּשׁ וּפְתַלְתֹּל. 
(כלומר מי ששיחת לאל נקרא 'לא בניו' ו'מום', או שהמום שבו גרם לשחיתות)
ו הֲ לַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ. ז זְכֹר יְמוֹת עוֹלָם בִּינוּ שְׁנוֹת דּוֹר וָדוֹר שְׁאַל אָבִיךָ וְיַגֵּדְךָ זְקֵנֶיךָ וְיֹאמְרוּ לָךְ. 
דברים לב.

למותר לציין, שנמצאים גם כתובים הפוכים. ובהקשר זה כבר הבאתי את המדרש על 'כאשר הם עולים, הם עולים מעל לכוכבים, ולהפך'.

*

לבסוף, צריך לדעת כי החוכמה מביאה חיים –

כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ.
קהלת ז, יב.

לפי רש"י – החוכמה מביאה כסף, וכן חיים. אך לפי אבן עזרא, הרישא משמעה הפוכה –
כי – אז יהיה חוסה בצל החכמה ובצל הכסף – לכן יש הפרש בין צל החכמה וצל הכסף, שהחכמה תחיה בעליה, כי החכמה היא צורת הנשמה העליונה שאיננה מתה במות הגוף.

ולהיפך –
הֲלֹא נִסַּע יִתְרָם בָּם יָמוּתוּ וְלֹא בְחָכְמָה.
איוב ד, כא.

מצודות –
"הלא נסע וגו'" – יתרון החכמה אשר ניתן בהם יותר משאר בע"ח הלא נסע והלך מהם כי המקריים המתהוים מזולתם ומעצמם המה יסבבו להשליך החכמה מנגד ולזה ימותו ולא ימצאו חכמה ר"ל יהיה לבם צפון מחכמה עד כי ימותו ובהיות כן איה א"כ שלימות האדם לחשוב אשר יצדק מאלוה.

וכן הוא אומר –
כִּי לִבָּם צָפַנְתָּ מִּשָּׂכֶל עַל כֵּן לֹא תְרֹמֵם.
איוב יז, ד.

על כן לא תרומם – יש מפרשים לא תרומם על-ידם, אך הניקוד לא מתאים, ואבן עזרא מדייק ואומר – לא תרומם אותם. כי – לבם צפנת והסתרת מהשכל.

עוד בעניין עוז – אין להתעלם מכך שהוא היה דמות ציבורית, איש רוח ומטיף בשער. וכן אין להתעלם מכך שהיה יוצא קיבוץ. על היחס לילדים בקיבוץ ובייחוד על הלינה המשותפת דובר רבות, בין השאר אסף ענברי כתב על כך ספר, וראו גם מערכון של היהודים באים שיצורף בסוף. ובהקשר זה מצאתי 'רמז' לדבר בתנ"ך. שיטת הרמז אמנם לא חביבה עליי, כפי שאמרתי בעבר, כי היא לא מאוד רצינית, אבל גם היא משהו. ובכן, זה הפסוק –

בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי.
ישעיה נז, יג.

רש"י
בזעקך יצילוך קבוציך – יקומו נא קבוצות אלילים ופסילים אשר קיבצת ויצילוך בזעקך מצרתך, הלא את כולם ישא רוח ולא יוכלו להציל.

שטיינזלץ –
בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ. אתם מתקבצים יחדיו לזעוק, עורכים אספות גדולות ומקימים ארגון גדול, ואלו עוזרים לך לפי שעה, וְאולם לבסוף אֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ, יִקַּח הָבֶל, הם נמחקים, ולא נותר מהם דבר. וְאילו הַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי. רק מעשיו של היחיד הנעשים מתוך ההתקשרות בה', יביאו תועלת ממשית לאורך זמן. 

המערכון של היהודים באים –
https://m.youtube.com/watch?v=saZX4103GvY&feature=share

עוד בעניין עמוס עוז ובתו גליה, בהמשך לפוסט קודם (שאני שומר בינתיים כטיוטה), ראיתי שעולה העניין של הפרסום לאחר מותו, והאם זה ראוי או לא, ובין היתר עולה כאן השאלה האם זה מפריע לו, כלומר האם בכלל יש קיום למתים. אז בהקשר הזה לא יכולתי שלא להיזכר בקהלת.
קהלת הוא ספר ייחודי, הפילוסופי ביותר בתנ"ך, ולדעתי כותבו הוא מאוחר מאוד, בן המאה השניה לפני הספירה בערך, והושפע מהפילוסופיה ההלניסטית. איני יכול לראות שום אפשרות אחרת.
לכן גם הרבה מהשקפותיו חריגות בנוף התנ"כי, וחורגות מהקו הכללי שלו, עד כדי כך שבתלמוד מסופר כי 'ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת', כי דבריו סותרים דברי תורה, וגם סותרים זה את זה. אלא שהכשירוהו לבסוף בגלל הפסוקים המסיימים שלו, והעניין מוכר.
גם בגישה כלפי המוות נראה שגישתו ייחודית, ובכל אופן היא הברורה ביותר. לפי דבריו, נראה כי אחרי המוות לא מתקיים דבר, לא ידיעה ולא רגש.
אמנם, רעיון העולם הבא לא מופיע כלל בתנ"ך, אלא רק אצל חז"ל, אבל עדיין ניתן למצוא רמזים כלשהם לו, כגון ההעלאה באוב של שאול, ובכלל מוסד ההעלאה באוב, וכן על כל פנים לא מופיעה שלילה גורפת של רעיון זה.
גם המצוות שבתורה, שכרן הוא בעולם הזה, כפי שעולה מפרשת 'והיה אם שמוע', לעומת 'אם לא תשמעו', כל השכר והעונש שם הם בעולם הזה. ואילו הדובר כאן סובר אחרת – דין הצדיקים כדין הרשעים. אלא אם כן נפרש ונאמר שהוא מתייחס רק לסופם – המוות.
גם בעל תהילים אומר – 'כי לא שאול תודך' וכיוב', אך הנה פה מונח הרעיון שגם בעל קהלת מודה בו, והוא קיום השאול. השאול הוא מושג שחוזר לכל אורך התנ"ך, והוא מקום ממשי, עם מאפיינים ששווה ללמוד אותם. הרוצה – יש פרק על כך בפודקאסט 'בר-דעת'.

אנסה פרשנות אישית על חציו הראשון של קהלת ט.

קהלת ט –

(א) כִּי אֶת כָּל זֶה נָתַתִּי אֶל לִבִּי וְלָבוּר אֶת כָּל זֶה אֲשֶׁר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם בְּיַד הָאֱלֹהִים גַּם אַהֲבָה גַם שִׂנְאָה אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם הַכֹּל לִפְנֵיהֶם.
(התחלתי לברר וראיתי שכל מעשה הצדיקים והחכמים הוא ביד האל. גישה דטרמניסטית. ומדוע לא מוזכרים הרשעים והטיפשים? האם הם לא ביד האלוהים? לפי הרמב"ם לפחות – אכן לא, כי מידת ההשגחה היא כמידת ההשכלה.
אפילו את רגשותיהם – האהבה והשנאה – הם אינם יודעים. ואפשר שכאן רמז ללא-מודע הקיים באדם.
הכל לפניהם – קשה. ואולי צריך להיות כתוב פה – הכל לפניו, לפני האל. או – הכול בעתידם ואינם יודעים. או להפך – הכול לפניהם וידוע להם. בכל אופן מוסכם שכאן רעיון דטרמניסטי).

(ב) הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא.
(לכולם גורל אחד, בלי תלות במעשים, אם טובים ואם רעים. וזו גישה הפוכה למה שרגיל בתנ"ך, שבו גם אם הרשעים נהנים, הרי זה עניין רגעי)

(ג) זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים.
(ודבר זה רע הוא. ולכן בני האדם אוחזים בדרך הרע, כי סופם עם המתים)

(ד) כִּי מִי אֲשֶׁר יבחר [יְחֻבַּר] אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת.
(עדיף לחיות, גם אם אלו חיי כלב… ולדעת אבן עזרא – 'זו מחשבת בני האדם'. וכאן מדרש יפה על מות דוד)

(ה) כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם.
(עולה, כי אין חיים אחר המוות, ולא ידיעה)

(ו) גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
(וגם הרגשות הן עניין הקשור לחיים בלבד)

(ז) לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.
(ראשית, המסקנה היא שכדאי לנצל טוב את העולם הזה, ושנית, עולה מכאן שמעשיך כבר ידועים ורצויים לאל, גישה דטרמניסטית)

(ח) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.
(כאמור, תיהנה מהעולם הזה)

(ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
(וכן כאן ראייה חיובית של הנישואים, ולמעשה העמדתם במרכז)

(י) כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.
(אחרי המוות אין את כל אלה. וכאן מובא המונח שאול, שחוזר בכל התנ"ך, והוא מקום ממשי. יש להאריך בכך בהזדמנות).

אתמול יצא ספרה של גליה עוז 'דבר שמתחפש לאהבה', בו היא טוענת להתעללות נפשית ופיזית בה של אביה, הסופר המפורסם עמוס עוז ז"ל. אני הייתי ממכבדיו של עוז, וקראתי לא מעט מספריו, אף כי בעיקר את ספרי העיון, ולכן הייתי בהלם כששמעתי על דבר הספר, ואכן מיהרתי לקרוא אותו (הוא יצא מהר גם במהדורה דיגיטלית, והוא די קצר, 110 עמודים, כך שהספיק יום אחד בשביל זה).
הספר קודם כל כתוב היטב והוא נקרא ברצף ובריתוק. הדברים שגליה אומרת נשמעים כל-כך נכונים, כל-כך מוכרים, והלב יוצא אליה.
משפחות הן דבר מסובך, כפי שידע טולסטוי, שפתח את ספרו במשפט הידוע. אמר וצדק.
"כל המשפחות המאושרות – מאושרות באותה הדרך. כל משפחה אומללה – אומללה בדרכה שלה. – לב טולסטוי,מתוך הספר "אנה קארנינה ".
מה הכוונה מאושרות באותה הדרך? לדעתי – מאושרות כלפי חוץ, מראות מצג-שווא של אושר, תמונה יפה של משפחתיות. אבל, בתוך זה, באמת הקשה, אין שם אושר, אלא כאן בא החלק השני – כל משפחה אומללה על פי דרכה.
וגם זה לא נכון לגמרי, כי יש דפוסים של אומללות. למשל, ישנו הדפוס של 'הכבשה השחורה', או 'השעיר לעזאזל' – שפעמים רבות אלו מונחים חופפים. עולה שזה המקרה של גליה. אינני יודע מה הסיבה לכך, זה עניין לפסיכולוגים, אולי הייתה רגישה יותר, אולי נבחרה באקראי. בכל מקרה, מקרים כאלו הם עצובים וטרגיים, וצריך לדעת איך לטפל בהם.
ספר אחד שמנסה לגעת בבעיה דומה לזו המתוארת בספר הוא 'ילדות של נסיכה' מאת דנית בר, שעוסק בהורות מרעילה, ברמות כאלה או אחרות. קראתי כמחצית מספר זה, אך לא כתבתי עליו, משום שאני לא יודע אם הגישה שמציגה המחברת היא הנכונה.
למה? כי שום הורות אינה מושלמת, והשאלה היא מה צריך להיות היחס להורים, גם כאשר הם אינם מושלמים. כאן, כמובן, יש דרגות. יש הבדל בין הורה שלא היה נעים ובין הורה אלים, או אף יותר מזה. אך כל עוד לא מדובר בפשע גלוי, אנו צריכים להיות זהירים. הגישה של דנית בר נראיתה לי קורבנית. העמדת הילד במקום הקורבן המסכן. ואני לא בטוח שזו הגישה הפסיכולוגית העדיפה. ישנה לה חלופה, של פסיכולוגיה בגוון נוצרי, אפשר לומר – והיא הסליחה. קבלה של הצרות והמגרעות שהיו מנת חלקך בלי להאשים. לי זו נראית גישה טובה יותר. אך שוב, כאמור – רק עד גבול מסוים.
ושוב לספר של גליה עוז. היא מתארת תחושות קשות של דחייה ומצוקה רגשית שנגרמה על-ידי אביה, אבל למען האמת לא מביאה מספיק עדויות אובייקטיביות. נכון, צריך להיות ערים לזה – במקרים כאלה הרבה פעמים אין 'עדויות אובייקטיביות', אבל בלעדיהן לקורא מן החוץ אין הרבה על מה להסתמך. ואחרי הכול, גם עמוס עוז הוא דמות פה, הזכאית להגנה, למרות שהוא הדמות החזקה והפריבילגית בסיפור. 'לא תהדר דל בריבו', נאמר לנו בתורה. אף על פי שלחסד ודאי הוא זכאי.
היא כן מציינת מקרים בודדים של אלימות כלפיה וכלפי אימה בילדות. אלה דברים לא נעימים, אך צריך לזכור שבימים ההם הדבר לא היה כל-כך חריג, ובכל מקרה מדובר במקרים בודדים. לזה נוספת עדות שאר בני המשפחה, כפי שפורסמה אתמול, בה הם טוענים כי הם זוכרים אחרת, אב אוהב וחם.
אך כאן צריך לומר כי דבר זה לא מבטל את טענתה, ואכן דניאל עוז, הבן, אמר שהוא אינו 'מבטל' אותה. מכיוון שאך טבעי הוא שרק 'השעיר לעזאזל' יחוש את מה שהוא חש, ואם הוא חש זאת – זה קיים.
עוד היא מביאה מספר עדויות על התבטאויות מקניטות. אלה משכנעות הרבה יותר. עמוס עוז ידע להשתמש בשפה היטב, וידע אף, מסתבר, להשתמש בה אף לרעה. המכתב שהיא קיבלה ממנו לבת-מצווה שלה, שפורסם בכל הקיבוץ, אכן היא מקניט ומעציב.

סיכומו של דבר, ספר קשה, שהיה קשה לי לקרוא, גם באופן אישי, שלא אפרט עליו. השאלה אם בכלל יש מקום לספרים כאלה. המחברת חשבה שכן, ואיני שופט אותה על כך, כי איני יכול לשים עצמי בנעליה, אבל יש כאן שאלה עקרונית.
דבר דומה חשתי כשקראתי את הספר של אסתי וינשטיין 'עושה כרצונו', שחשפה את יחסיה עם בעלה ואת המתרחש בחסידות גור. מצד אחד, זה מביך לקרוא וידוי אינטימי כל-כך, אך מצד שני מועיל לחשוף כיצד מתנהלים הדברים בחסידות סגורה זו.
לסוגיה זו צריך למצוא פתרון. אולי פרסום בעילום שם. אולי מסירה לאנשי מקצוע, שצריכים ללמוד את המורכבויות וגם להיות הוגנים לכל הצדדים. אבל בטוח שאי-אפשר להשאיר מקרים כאלה לא מטופלים.

לכן, גם את מה שכתבתי כאן לא אפרסם כביקורת לספר, אלא כאן, בבלוג התנ"ך שלי, שכן מדובר בסוגיה עקרונית.

כאן, ראיתי בפייסבוק מישהו שהעלה פוסט, שלא ברור לאיזה נושא שעל הפרק הוא מתייחס, אך שעשוי להתאים לעניין שלנו. בפוסט שלו הוא התייחס לנושא של לשון הרע ורכילות, ובהקשר זה הביא את דברי הרמב"ם –

"המרגל בחבירו עובר בלא תעשה שנאמר 'לא תלך רכיל בעמיך'. ואף על פי שאין לוקין על דבר זה עוון גדול הוא וגורם להרוג נפשות רבות מישראל, לכך נסמך לו 'ולא תעמוד על דם רעך'… אי זהו רכיל? זה שטוען דברים והולך מזה לזה ואומר כך אמר פלוני כך וכך שמעתי על פלוני, אע"פ שהוא אמת הרי זה מחריב את העולם. יש עוון גדול מזה עד מאד והוא בכלל לאו זה, והוא לשון הרע, והוא המספר בגנות חבירו אף על פי שאומר אמת, אבל האומר שקר נקרא מוציא שם רע על חבירו. אבל בעל לשון הרע זה שיושב ואומר: כך וכך עשה פלוני וכך וכך היו אבותיו וכך וכך שמעתי עליו ואמר דברים של גנאי, על זה אמר הכתוב 'יכרת ה' כל שפתי חלקות לשון מדברת גדולות'… כל אלו הם בעלי לשון הרע שאסור לדור בשכונתם וכל שכן לישב עמהם ולשמוע דבריהם…". (הלכות דעות פרק ז).

ואידך זיל גמור.

יש קבוצה של אנשים המאמינים כי כדור הארץ שטוח, וראיתי מאמר שמתייחס אליהם גם מבחינת התנ"ך. אז אתן את שני הסנט שלי – סנט ראשון בפסוק שמראה לכאורה ההפך, וסנט שני עקרוני.
הפסוק שרבים מביאים וגם אני ציינתי אותו בעבר הוא –

הַיֹּשֵׁב עַל חוּג הָאָרֶץ וְיֹשְׁבֶיהָ כַּחֲגָבִים הַנּוֹטֶה כַדֹּק שָׁמַיִם וַיִּמְתָּחֵם כָּאֹהֶל לָשָׁבֶת.
ישעיה מ, כב.

כותב אבן עזרא –
היושב על חוג – מגזרת ובמחוגה (ישעיהו מ״ד:י״ג), והטעם הכלי העושה החוג, והוא הקו הסובב בעגול, והנה לעד כי הארץ עגולה לא רבועה, ואם אין צורך לפסוק, כי הדבר ידוע בראיות גמורות.

אבל האמת היא כי אין לדעת בדיוק למה התכוון ישעיה בדבריו אלה, וכן בביטויים כמו 'קצוות הארץ' ודומיהם, וכל זה הוא בגדר פרפראות בלבד.

וכאן אנו מגיעים לנקודה השנייה – שהתנ"ך, וכן דברי חז"ל, הם חסרי תוקף ומשמעות מבחינות מדעיות. כך בדיוק סבר ואמר הרמב"ם, שהיה הן רב ופוסק, והן רופא ופילוסוף. לכן אין להביא כלל ראיות מכתובים עתיקים לגבי המצב לאשורו, וקריאה כזו בתנ"ך היא אנכרוניסטית.

כך גם לגבי התיאור בבראשית –

ו וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים יְהִי רָקִיעַ בְּתוֹךְ הַמָּיִם וִיהִי מַבְדִּיל בֵּין מַיִם לָמָיִם. ז וַיַּעַשׂ אֱלֹהִים אֶת הָרָקִיעַ וַיַּבְדֵּל בֵּין הַמַּיִם אֲשֶׁר מִתַּחַת לָרָקִיעַ וּבֵין הַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל לָרָקִיעַ וַיְהִי כֵן. ח וַיִּקְרָא אֱלֹהִים לָרָקִיעַ שָׁמָיִם וַיְהִי עֶרֶב וַיְהִי בֹקֶר יוֹם שֵׁנִי.
בראשית א.

שחוזר גם בתהילים –

הַלְלוּהוּ שְׁמֵי הַשָּׁמָיִם וְהַמַּיִם אֲשֶׁר מֵעַל הַשָּׁמָיִם.
תהילים קמח, ד.

הרי זה תיאור שאינו מדעי.
ולכן הסבריו של הרב זמיר כהן, כי אכן יש גושי קרח ענקיים בחלל, והם 'המים אשר מעל הרקיע', הם חסרי תוקף. אין להניח שהקדמונים ידעו על כך, ולא שהתכוונו לזה.
תחת זאת, מה שלי נראה הוא, שהשמיים הם כחולים, ולכן נראה כאילו יש מים מעליהם, ולזה התכוון הכתוב, במבט קדום ושגוי

מצטער שהייתי צריך לומר כאן דברים ברורים-מאליהם.

קישור למאמר המדובר –

https://igod.co.il/%D7%9E%D7%93%D7%A2-%D7%90%D7%9E%D7%95%D7%A0%D7%94/%D7%A2%D7%95%D7%9C%D7%9D-%D7%A9%D7%98%D7%95%D7%97/

מישהו בפייסבוק שיתף את הפסוק הזה, מתוך מגילת אסתר שתכף תיקרֵא, ובעקבותיו אמר מה שאמר –

וַיְסַפֵּר הָמָן לְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ וּלְכָל אֹהֲבָיו אֵת כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ וַיֹּאמְרוּ לוֹ חֲכָמָיו וְזֶרֶשׁ אִשְׁתּוֹ אִם מִזֶּרַע הַיְּהוּדִים מָרְדֳּכַי אֲשֶׁר הַחִלּוֹתָ לִנְפֹּל לְפָנָיו לֹא תוּכַל לוֹ כִּי נָפוֹל תִּפּוֹל לְפָנָיו.
אסתר ו, יג.

ואולם, המחשבה הראשונה שלי הייתה – מדוע אמרו כך? מה מיוחד ביהודים? האם הייתה מקובלת עליהם האידיאה של העם הנבחר, המוגן בידי האל? ועוד – אם כך, איך זה שעד עכשיו לא אמרו דבר? (את השאלה האחרונה שאל גם כותב הפוסט).
לכן, לי נראה שזה פסוק אתנוצטרי, השם את הגזע שלך במרכז, כנעלה על אחרים. ולא לחינם הדוברים משתמשים במילה 'זרע'. כלומר, מדובר בתכונות ביולוגיות.
המגילה הזו בכללה היא המגילה האתוצנטרית ביותר בתנ"ך, ואיני יודע כיצד הנוצרים מתייחסים אליה. נראה לי שהם מתעלמים ממנה, כפי שקורא מודרני גם כן מתעלם מצדדים כאלו ואחרים שבתנ"ך. ונראה גם שלא לחינם מגילת אסתר היא הספר היחיד שלא נמצא עותק שלו במגילות מדבר יהודה. כלומר, היו זרמים שדחו את הסיפור הזה.
וסיפור הוא אכן. אין כל עדויות שדבר כזה, או דומה לו, התרחש בזמן ההוא. לכן נראה שכתיבתו מאוחרת.
אבל גם ראוי לציין שעד היום באירן מציינים את יום 'טבח מרדכי', והכוונה להרג שעשו היהודים בשונאיהם בסופו של דבר. לפי המסורת האירנית – שגם היא לא מבוססת, כמובן – נהרגו בטבח זה 77,000 בני אדם.
ההרג הזה הוא באמת אחד הדברים הקשים ביותר לקריאה, וכמדומני שמסופר על פרופ' ליבוביץ, שנמנע מלשמוע את המגילה, כדי שלא להאזין לפסוקים אלה. אך אולי דבר זה הוא שמועה חסרת בסיס.

*

עד כאן הצגתי צד אחד, ועתה אציג – באופן חלקי – את הצד השני.
השבת הייתה 'פרשת זכור', בה קוראים בבתי הכנסת את הפסוקים על עמלק –

יז זָכוֹר אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לְךָ עֲמָלֵק בַּדֶּרֶךְ בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם. יח אֲשֶׁר קָרְךָ בַּדֶּרֶךְ וַיְזַנֵּב בְּךָ כָּל הַנֶּחֱשָׁלִים אַחַרֶיךָ וְאַתָּה עָיֵף וְיָגֵעַ וְלֹא יָרֵא אֱלֹהִים. יט וְהָיָה בְּהָנִיחַ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לְךָ מִכָּל אֹיְבֶיךָ מִסָּבִיב בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ נַחֲלָה לְרִשְׁתָּהּ תִּמְחֶה אֶת זֵכֶר עֲמָלֵק מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם לֹא תִּשְׁכָּח.
דברים כה.

גם כאן, זו מצווה שאולי יש לשכוח ממנה (מה גם שאבסורדי לצוות לזכור 'למחות זכר', כלומר לשכוח). למה לשים על הכוונת עם אחד? למה לעשות לו ג'נוסייד? ואכן, כמדומני שזו הדוגמה הראשונה בהיסטוריה לציווי דתי לביצוע ג'נוסייד. רצח עם.
וכל זה למה? כי עמלק נלחם בישראל. הוא היחיד? לא. רבים אחרים נלחמו עם ישראל, פשוט הוא היה הראשון.
וכאן נכנסים מדרשי חז"ל, כפי שמובא בפירוש רש"י המפורסם –

""אשר קרך בדרך" – לשון מקרה. דבר אחר, לשון קרי וטומאה, שהיה מטמאן במשכב זכור. דבר אחר, ל' קור וחום, צננך והפשירך מרתיחתך. שהיו כל האומות יראים להלחם בכם ובא זה והתחיל והראה מקום לאחרים. משל לאמבטי רותחת שאין כל בריה יכולה לירד בתוכה, בא בן בליעל אחד, קפץ וירד לתוכה. אף ע"פ שנכוה הקרה אותה בפני אחרים".

וכן דרשת חכמים ידועה – 'מקרה' בגימטריה 'עמלק'. וכן הם אומרים, מקרה אותיות 'ה' רקם', או 'רק מה".

אז בעיניי ההסברים האלה קלושים, והם נדרשים על-פי משחקי אותיות, שספק רב אם יש בהן ממש. אבל הבטחתי להציג את 'הצד השני', והצד השני כזה הוא.
כי הנה נראה ששורש זה, קר"ה, חוזר גם בפסוק שלמעלה – כָּל אֲשֶׁר קָרָהוּ. האם זה במקרה?
ולזה צריך להוסיף שלפי המגילה, המן הוא מזרע אגג העמלקי. והדיונים על כך רבים. למשל, על כך שהמן נפל בידי מרדכי, שבא משבט בנימין, נאמר במדרש –

"אין זרעו של עמלק נופל אלא ביד בנה של רחל".
פסיקתא רבתי יג.

אז על שורש קר"ה הזה כתבתי בעבר בהרחבה, במאמר על יהודה איש קריות, שגם בשמו נמצא שורש זה, אז עתה אקצר. אך אוסיף מחשבות חדשות –
גם הקורה היא משורש זה, והרי המן נתלה על עץ, מעין קורה. וכך גם ישו.
ועוד, נאמר כי –

לַיְּהוּדִים הָיְתָה אוֹרָה וְשִׂמְחָה וְשָׂשֹׂן וִיקָר.
אסתר ח, טז.

כלומר, הייתה להם 'קורת רוח'. אולי גם – לאחר שהתנהגו ב'קור רוח'.
ופסוק זה נאמר גם בהבדלה, שזה נוסח סיומה –

בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה אֱלֹהֵינוּ מֶלֶךְ הָעוֹלָם. הַמַּבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל. בֵּין אוֹר לְחשֶׁךְ. בֵּין יִשְׂרָאֵל לָעַמִּים. בֵּין יוֹם הַשְּׁבִיעִי לְשֵׁשֶׁת יְמֵי הַמַּעֲשֶׂה: בָּרוּךְ אַתָּה יְהֹוָה. הַמַבְדִּיל בֵּין קֹדֶשׁ לְחוֹל.

כלומר, גם כאן מוזכר ההבדל בין ישראל לעמים. וכן בתפילת 'עלינו לשבח', שעם הזמן הבנתי את הבעייתיות שבה, ואינני אוהב אותה.

סיכומו של דבר, אתנוצנטריות ודאי יש כאן, השאלה אם יש לה בסיס מוצדק.

המשך הסיפור ישעיה לו-לט (מקביל למלכים ב, יח-כ) –

ישעיה לח –

מחלת חזקיהו
א בַּיָּמִים הָהֵם חָלָה חִזְקִיָּהוּ לָמוּת וַיָּבֹוא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמֹוץ הַנָּבִיא וַיֹּאמֶר אֵלָיו כֹּה-אָמַר יהוה צַו לְבֵיתֶךָ כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה׃
ב וַיַּסֵּב חִזְקִיָּהוּ פָּנָיו אֶל-הַקִּיר וַיִּתְפַּלֵּל אֶל-יהוה׃
ג וַיֹּאמַר אָנָּה יהוה זְכָר-נָא אֵת אֲשֶׁר הִתְהַלַּכְתִּי לְפָנֶיךָ בֶּאֱמֶת וּבְלֵב שָׁלֵם וְהַטֹּוב בְּעֵינֶיךָ עָשִׂיתִי וַיֵּבְךְּ חִזְקִיָּהוּ בְּכִי גָדֹול׃ ס ד וַיְהִי דְּבַר-יהוה אֶל-יְשַׁעְיָהוּ לֵאמֹר׃
ה הָלֹוךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ כֹּה-אָמַר יהוה אֱלֹהֵי דָּוִד אָבִיךָ שָׁמַעְתִּי אֶת-תְּפִלָּתֶךָ רָאִיתִי אֶת-דִּמְעָתֶךָ הִנְנִי יֹוסִף עַל-יָמֶיךָ חֲמֵשׁ עֶשְׂרֵה שָׁנָה׃
ו וּמִכַּף מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אַצִּילְךָ וְאֵת הָעִיר הַזֹּאת וְגַנֹּותִי עַל-הָעִיר הַזֹּאת׃
ז וְזֶה-לְּךָ הָאֹות מֵאֵת יהוה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה יהוה אֶת-הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֵּר׃
ח הִנְנִי מֵשִׁיב אֶת-צֵל הַמַּעֲלֹות אֲשֶׁר יָרְדָה בְמַעֲלֹות אָחָז בַּשֶּׁמֶשׁ אֲחֹרַנִּית עֶשֶׂר מַעֲלֹות וַתָּשָׁב הַשֶּׁמֶשׁ עֶשֶׂר מַעֲלֹות בַּמַּעֲלֹות אֲשֶׁר יָרָדָה׃ ס
(אות זה של החזרת השמש לאחור, כביכול, הוא מחוץ לסדר הטבע, והוא נושא לעיון פילוסופי. איני זוכר אם הרמב"ם מתייחס אליו. לגבי תחילת הסיפור – ראו בהמשך).

תפילת חזקיהו
ט מִכְתָּב לְחִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה בַּחֲלֹתֹו וַיְחִי מֵחָלְיֹו׃
י אֲנִי אָמַרְתִּי בִּדְמִי יָמַי אֵלֵכָה בְּשַׁעֲרֵי שְׁאֹול פֻּקַּדְתִּי יֶתֶר שְׁנֹותָי׃
(בדמי חיי – באמצע חיי, פוקדתי – אאבד יתר שנותיי)
יא אָמַרְתִּי לֹא-אֶרְאֶה יָהּ יָהּ בְּאֶרֶץ הַחַיִּים לֹא-אַבִּיט אָדָם עֹוד עִם-יֹושְׁבֵי חָדֶל׃
(יושבי חדל – העולם הזה. אולי מפני שהוא אכן חדל ומגיע לסופו. וכן מופיע בשיכול אותיות – חלד)
יב דֹּורִי נִסַּע וְנִגְלָה מִנִּי כְּאֹהֶל רֹעִי קִפַּדְתִּי כָאֹרֵג חַיַּי מִדַּלָּה יְבַצְּעֵנִי מִיֹּום עַד-לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי׃
(ביתי נעקר ממני – או דורי פרש ממני – כאוהל רועים, קיצרתי את חיי כחוט הנקרע, השמדת אותי ביום אחד. כאן משל 'חוט החיים')
יג שִׁוִּיתִי עַד-בֹּקֶר כּ͏ָאֲרִי כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל-עַצְמֹותָי מִיֹּום עַד-לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי׃
(זעקתי עד הבוקר, שברת כאריה עצמותי. מיום עד לילה תשלימני – חזרה, ואולי שגיאת העתקה, אף כי מתאים למקצב)
יד כְּסוּס עָגוּר כֵּן אֲצַפְצֵף אֶהְגֶּה כַּיֹּונָה דַּלּוּ עֵינַי לַמָּרֹום אֲדֹנָי עָשְׁקָה-לִּי עָרְבֵנִי׃
(כסיס ועגור יללתי והמיתי כיונה, הרמתי עיניי לשמים, ה', אני עשוק, הצל אותי)
טו מָה-אֲדַבֵּר וְאָמַר-לִי וְהוּא עָשָׂה אֶדַּדֶּה כָל-שְׁנֹותַי עַל-מַר נַפְשִׁי׃
(ומה אומר, וכך רצון האל)
טז אֲדֹנָי עֲלֵיהֶם יִחְיוּ וּלְכָל-בָּהֶן חַיֵּי רוּחִי וְתַחֲלִימֵנִי וְהַחֲיֵנִי׃
(ה', על דברים כאלה חיים ובהם חיי נפשי)
יז הִנֵּה לְשָׁלֹום מַר-לִי מָר וְאַתָּה חָשַׁקְתָּ נַפְשִׁי מִשַּׁחַת בְּלִי כִּי הִשְׁלַכְתָּ אַחֲרֵי גֵוְךָ כָּל-חֲטָאָי׃
(מר לי מר – המיר, החליף, את המרירות. או – כשבא השלום על העיר, לי באה מרירות גדולה)
יח כִּי לֹא שְׁאֹול תֹּודֶךָּ מָוֶת יְהַלְלֶךָּ לֹא-יְשַׂבְּרוּ יֹורְדֵי-בֹור אֶל-אֲמִתֶּךָ׃
(אין תפילה בשאול)
יט חַי חַי הוּא יֹודֶךָ כָּמֹונִי הַיֹּום אָב לְבָנִים יֹודִיעַ אֶל-אֲמִתֶּךָ׃
כ יהוה לְהֹושִׁיעֵנִי וּנְגִנֹותַי נְנַגֵּן כָּל-יְמֵי חַיֵּינוּ עַל-בֵּית יהוה׃
כא וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ יִשְׂאוּ דְּבֶלֶת תְּאֵנִים וְיִמְרְחוּ עַל-הַשְּׁחִין וְיֶחִי׃
(מעניין כי גם לאחר התפילה נדרש מעשה מאת הנביא – מריחת דבלת תאנים)
כב וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מָה אֹות כִּי אֶעֱלֶה בֵּית יהוה׃ ס
(בפסוק האחרון הוא שואל האם באמת יחיה, ורוצה להגיע למקדש להודות על רפואתו, אך אין כאן תשובה. לכן אולי הפסוק אינו במקומו).

*

בנוגע לחלק הראשון, הכרח הוא להביא את המדרש הידוע, כאן מתוך ספר האגדה –

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף י, עמוד א.

חִזְקִיָּהוּ אָמַר: יָבוֹא יְשַׁעְיָהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בְּאֵלִיָּהוּ שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אַחְאָב;

וִישַׁעְיָהוּ אָמַר: יָבוֹא חִזְקִיָּהוּ אֶצְלִי, שֶׁכָּךְ מָצִינוּ בִּיהוֹרָם בֶּן אַחְאָב, שֶׁהָלַךְ אֵצֶל אֱלִישָׁע.

מֶה עָשָׂה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?

הֵבִיא יִסּוּרִים עַל חִזְקִיָּהוּ

וְאָמַר לוֹ לִישַׁעְיָהוּ: לֵךְ וּבַקֵּר אֶת הַחוֹלֶה.

"וַיָּבוֹא אֵלָיו יְשַׁעְיָהוּ. .. וַיֹּאמֶר … כִּי מֵת אַתָּה וְלֹא תִחְיֶה" (ישעיהו לח, א) –

"מֵת אַתָּה" – בָּעוֹלָם הַזֶּה,

"וְלֹא תִחְיֶה" – בָּעוֹלָם הַבָּא.

אָמַר לוֹ חִזְקִיָּהוּ: כָּל כָּךְ לָמָּה?

אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁלֹּא נָשָׂאתָ אִשָּׁה.

אָמַר לוֹ: מִשּׁוּם שֶׁנִּרְאָה לִי בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ, שֶׁעֲתִידִים לָצֵאת מִמֶּנִּי בָּנִים שֶׁאֵינָם מְהֻגָּנִים.

אָמַר לוֹ: מָה לְךָ אֵצֶל כִּבְשׁוֹנוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא?

מָה שֶׁנִּצְטַוֵּיתָ עֲשֵׂה – וְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא יַעֲשֶׂה כִּרְצוֹנוֹ. 

אָמַר לוֹ: עַכְשָׁו תֵּן לִי בִּתְּךָ; אֶפְשָׁר תִּגְרֹם זְכוּת שֶׁלִּי וְשֶׁלְּךָ וְיֵצְאוּ מִמֶּנִּי בָּנִים מְהֻגָּנִים. 

אָמַר לוֹ: כְּבָר נִגְזְרָה עָלֶיךָ גְּזֵרָה.

אָמַר לוֹ: בֶּן אָמוֹץ, כַּלֵּה נְבוּאָתְךָ וְצֵא!

כָּךְ מְקֻבָּלְנִי מִבֵּית אֲבִי אַבָּא: "אֲפִלּוּ חֶרֶב חַדָּה מֻנַּחַת עַל צַוָּארוֹ שֶׁל אָדָם – אַל יִמְנַע עַצְמוֹ מִן הָרַחֲמִים". 

לְסוֹף נָתַן לוֹ יְשַׁעְיָהוּ בִּתּוֹ.

יָצְאוּ מִמֶּנּוּ מְנַשֶּׁה וְרַבְשָׁקֶה.

פַּעַם אַחַת הִרְכִּיבָם עַל כְּתֵפָיו לְהוֹלִיכָם לְבֵית הַמִּדְרָשׁ.

אָמַר אֶחָד מֵהֶם: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּעֲלוּ בּוֹ דָּגִים.

אָמַר הַשֵּׁנִי: רָאוּי רֹאשׁוֹ שֶׁל אַבָּא שֶׁיַּקְרִיבוּ עָלָיו קָרְבָּן לַעֲבוֹדָה זָרָה.

חֲבָטָם בְּקַרְקַע. מְנַשֶּׁה חָיָה וְרַבְשָׁקֶה מֵת.

*

עוד הערה לפסוק יג –

שִׁוִּיתִי עַד-בֹּקֶר כּ͏ָאֲרִי כֵּן יְשַׁבֵּר כָּל-עַצְמֹותָי מִיֹּום עַד-לַיְלָה תַּשְׁלִימֵנִי׃

כאן הארי משבר עצמות, בדומה לפסוק הידוע מתהילים כב, יז –

כִּי סְבָבוּנִי כְּלָבִים עֲדַת מְרֵעִים הִקִּיפוּנִי כָּאֲרִי יָדַי וְרַגְלָי.

שכידוע, הנוצרים מסבירים אותו אחרת, מלשון 'כארו', שאין לה זכר בצורה זו, במובן דקרו. (אף כי כן יש כרה וגם קרה במובן קרוב).

זפת בחופי ישראל, זו הזדמנות להיזכר בזפת בתנ"ך. תיבת משה כוסתה בזפת, אך המילה מופיעה עוד בישעיה. כאן מוזכרות חיות רבות, שלא אפרט אודותיהן –

ישעיה לד

זעם ה' על האומות ועל אדום
א קִרְבוּ גֹויִם לִשְׁמֹעַ וּלְאֻמִּים הַקְשִׁיבוּ תִּשְׁמַע הָאָרֶץ וּמְלֹאָהּ תֵּבֵל וְכָל-צֶאֱצָאֶיהָ׃
ב כִּי קֶצֶף לַיהוה עַל-כָּל-הַגֹּויִם וְחֵמָה עַל-כָּל-צְבָאָם הֶחֱרִימָם נְתָנָם לַטָּבַח׃
ג וְחַלְלֵיהֶם יֻשְׁלָכוּ וּפִגְרֵיהֶם יַעֲלֶה בָאְשָׁם וְנָמַסּוּ הָרִים מִדָּמָם׃
ד וְנָמַקּוּ כָּל-צְבָא הַשָּׁמַיִם (הכוכבים) וְנָגֹלּוּ כַסֵּפֶר (יגוללו כספר) הַשָּׁמָיִם וְכָל-צְבָאָם יִבֹּול כִּנְבֹל עָלֶה מִגֶּפֶן וּכְנֹבֶלֶת מִתְּאֵנָה׃ (יפלו כמו שתאנה נופלת מעץ)
ה כִּי-רִוְּתָה בַשָּׁמַיִם חַרְבִּי הִנֵּה עַל-אֱדֹום תֵּרֵד וְעַל-עַם חֶרְמִי לְמִשְׁפָּט׃
ו חֶרֶב לַיהוה מָלְאָה דָם הֻדַּשְׁנָה מֵחֵלֶב מִדַּם כָּרִים וְעַתּוּדִים מֵחֵלֶב כִּלְיֹות אֵילִים כִּי זֶבַח לַיהוה בְּבָצְרָה וְטֶבַח גָּדֹול בְּאֶרֶץ אֱדֹום׃
ז וְיָרְדוּ רְאֵמִים עִמָּם וּפָרִים עִם-אַבִּירִים וְרִוְּתָה אַרְצָם מִדָּם וַעֲפָרָם מֵחֵלֶב יְדֻשָּׁן׃
ח כִּי יֹום נָקָם לַיהוה שְׁנַת שִׁלּוּמִים לְרִיב צִיֹּון׃
ט וְנֶהֶפְכוּ נְחָלֶיהָ לְזֶפֶת וַעֲפָרָהּ לְגָפְרִית וְהָיְתָה אַרְצָהּ לְזֶפֶת בֹּעֵרָה׃
י לַיְלָה וְיֹומָם לֹא תִכְבֶּה לְעֹולָם יַעֲלֶה עֲשָׁנָהּ מִדֹּור לָדֹור תֶּחֱרָב לְנֵצַח נְצָחִים אֵין עֹבֵר בָּהּ׃
יא וִירֵשׁוּהָ קָאַת וְקִפֹּוד (קיפוד, או עוף) וְיַנְשֹׁוף וְעֹרֵב יִשְׁכְּנוּ-בָהּ וְנָטָה עָלֶיהָ קַו-תֹהוּ וְאַבְנֵי-בֹהוּ׃
(חיות אלה ישכנו בה. תוהו ובוהו – צירוף הנמצא כידוע גם בסיפור הבריאה)
יב חֹרֶיהָ (נכבדיה, יהיו בה) וְאֵין-שָׁם מְלוּכָה יִקְרָאוּ וְכָל-שָׂרֶיהָ יִהְיוּ אָפֶס׃
יג וְעָלְתָה אַרְמְנֹתֶיהָ סִירִים קִמֹּושׂ וָחֹוחַ בְּמִבְצָרֶיהָ (מיני קוצים) וְהָיְתָה נְוֵה תַנִּים חָצִיר לִבְנֹות יַעֲנָה׃
יד וּפָגְשׁוּ צִיִּים אֶת-אִיִּים וְשָׂעִיר עַל-רֵעֵהוּ יִקְרָא אַךְ-שָׁם הִרְגִּיעָה לִּילִית וּמָצְאָה לָהּ מָנֹוחַ׃ (חיות של מקומות נטושים. איים – לפי רש"י חתולים. לילית – במדרש שם שדה)
טו שָׁמָּה קִנְּנָה קִפֹּוז וַתְּמַלֵּט וּבָקְעָה וְדָגְרָה בְצִלָּהּ אַךְ-שָׁם נִקְבְּצוּ דַיֹּות אִשָּׁה רְעוּתָהּ׃
טז דִּרְשׁוּ מֵעַל-סֵפֶר יהוה וּקְרָאוּ אַחַת מֵהֵנָּה לֹא נֶעְדָּרָה אִשָּׁה רְעוּתָהּ לֹא פָקָדוּ כִּי-פִי הוּא צִוָּה וְרוּחֹו הוּא קִבְּצָן׃
(תקראו מה שכתוב בנבואה וראו שיתגשם)
יז וְהוּא-הִפִּיל לָהֶן גֹּורָל וְיָדֹו חִלְּקַתָּה לָהֶם בַּקָּו עַד-עֹולָם יִירָשׁוּהָ לְדֹור וָדֹור יִשְׁכְּנוּ-בָהּ׃ ס
(זה מעשה ה')

*

לשונית
זפת, וכן מופיע שזף על שם השחרות.

זֶֿפֶת
(מילון המקרא, ספיר) –
חומר דָליק המוּפק מסוגי עצים, כאמור בפסוק: "וַתַּחְמְרָה בחֵמָר וּבַזָפֶת" (שמות ב, 3). נראה שהוא בִּיטוּמֶן נוזל.

(והמצב אכן מזופת…)

מכיוון שהזכרתי את סיפור נסיגת סנחריב מירושלים המסופר בישעיה לו-לט, וכן במקבילה הארכיאולוגית, אם כי שם הסיפור שונה, אזכיר עכשיו מאורע היסטורי נוסף המופיע בשני מקומות, בתנ"ך ובממצא הארכיאולוגי, והרי זו הצהרת כורש –

בתנ"ך –

וּבִשְׁנַת אַחַת לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס לִכְלוֹת דְּבַר ה' מִפִּי יִרְמְיָה הֵעִיר ה' אֶת רוּחַ כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס וַיַּעֲבֶר קוֹל בְּכָל מַלְכוּתוֹ וְגַם בְּמִכְתָּב לֵאמֹר. כֹּה אָמַר כֹּרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס. כֹּל מַמְלְכוֹת הָאָרֶץ נָתַן לִי ה' אֱלֹהֵי הַשָּׁמָיִם וְהוּא פָקַד עָלַי לִבְנוֹת לוֹ בַיִת בִּירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה. מִי בָכֶם מִכָּל עַמּוֹ יְהִי אֱלֹהָיו עִמּוֹ וְיַעַל לִירוּשָׁלִַם אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וְיִבֶן אֶת בֵּית ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הוּא הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. וְכָל הַנִּשְׁאָר מִכָּל הַמְּקֹמוֹת אֲשֶׁר הוּא גָר שָׁם יְנַשְּׂאוּהוּ אַנְשֵׁי מְקֹמוֹ בְּכֶסֶף וּבְזָהָב וּבִרְכוּשׁ וּבִבְהֵמָה עִם הַנְּדָבָה לְבֵית הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם. 

— ספר עזרא, פרק א', פסוקים א'–ד'

ובממצא הארכיאולוגי היא מצויה ב'כתובת הגליל' (עיינו בוויקיפדיה, שממנה אני מביא את הציטוט). שם אמנם לא מוזכרים ישראל, אך מוזכרים עמים אחרים להם כורש השיב זכויות –

אנוכי כורש מלך בבל המלך הגדול, המלך העז, מלך בבל, מלך שומר ואכד
מלך ארבע כנפות הארץ, בן כמבוזי המלך הגדול,
מלך אנשן, בן בנו של כורש הגדול מלך אנשן,
יוצא חלציו של שִשפִּש המלך הגדול מלך אנשן, זרע מלכים,
אשר בֵּל ונַבּוּ אוהבים את שלטונו ואשר לחדוות לבם רוצים בממשלתו.
כאשר נכנסתי בידידות לבבל וכוננתי בשמחה ובגיל את מושב המלכות
בהיכל המושל, מַרְדֻךְּ האדון הגדול, הפך את תושבי בבל הרבים
לאהבה אותי וביקשתי לעבוד אותו מדי יום ביומי.
צבאותי העצומים התהלכו בשלום בקרב בבל,
לא התרתי לאיש להפריע את שלומם של אנשי שומר ואכד.
דאגתי לשלום בבל ובשאר ערי הקודש.
בני בבל, שמח לבם בהסירי את העול המוטל עליהם שאינו הולם אותם.
את בתיהם שהתיישנו תיקנתי ושמתי קץ לסבלם.
מַרְדֻךְּ האדון הגדול שמח וביד נדיבה ברך אותי –
את כורש המלך הירא, בן כמבוזי בני יוצא חלצי ואת כל צבאי,
ואנו בשלום לפניו הללנו היטב את אלוהותו הנעלה.
כל מלכי תבל, למן הים העליון ועד הים התחתון היושבים בחדרי מלכותם,
היושבים ב[…] כל מלכי ארץ המערב יושבי אהלים,
הביאו את מנחתם הגדולה לתוך בבל וינשקו את רגלי.
למן […] ועד הערים אשור ושושן, אכד וארץ אשנונה
והערים זמבן, מתורנו, דיר וכל גבול ארץ הגותים שמעבר לחדקל,
אשר מקדשיהם היו חרבים מלפני כן,
החזרתי את האלים יושבים בתוכם, וכוננתי להם מקדש עולמים.
כינסתי את כל תושביהם והשבתי את מקום מגוריהם.
ואת אלוהי שומר אכד, אשר נבונאיד הביא לבבל על אפו ועל חמתו של אדון האלים –
בפקודת מַרְדֻךְּ האדון הגדול הושבתי אותם בשלום למשכנם – מושב שמחתם. 

המשך הסיפור שהתחיל בישעיה לו. כאן מחנה סנחריב מוכה ומתים בן רבים מאוד. זהו כנראה סיפור אגדי, אך סנחריב אכן חזר לארצו ולא החריב את ירושלים, כפי שמסופר גם במקורות אחרים.
הדבר המעניין כאן הוא שדברי רב-שקה בשם סנחריב נחשבים כחירוף כלפי האל. אני לא מצאתי בהם דבר כזה, ולכן הדבר תמוה בעיניי. אולי בגלל שמשווה את ה' לאלי העמים האחרים, וכאן חזקיה אומר – אין יסוד להשוואה זו.

ישעיה לז –

א וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיִּקְרַע אֶת-בְּגָדָיו וַיִּתְכַּס בַּשָּׂק וַיָּבֹא בֵּית יהוה׃
ב וַיִּשְׁלַח אֶת-אֶלְיָקִים אֲשֶׁר-עַל-הַבַּיִת וְאֵת שֶׁבְנָא הַסֹּופֵר וְאֵת זִקְנֵי הַכֹּהֲנִים מִתְכַּסִּים בַּשַּׂקִּים אֶל-יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמֹוץ הַנָּבִיא׃
ג וַיֹּאמְרוּ אֵלָיו כֹּה אָמַר חִזְקִיָּהוּ יֹום-צָרָה וְתֹוכֵחָה (עונש) וּנְאָצָה (חירוף) הַיֹּום הַזֶּה כִּי בָאוּ בָנִים עַד-מַשְׁבֵּר וְכֹחַ אַיִן לְלֵדָה׃
(מדמה בני ירושלים לאישה יולדת)
ד אוּלַי יִשְׁמַע יהוה אֱלֹהֶיךָ אֵת דִּבְרֵי רַב-שָׁקֵה אֲשֶׁר שְׁלָחֹו מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֲדֹנָיו לְחָרֵף אֱלֹהִים חַי וְהֹוכִיחַ (והתווכח) בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַע יהוה אֱלֹהֶיךָ וְנָשָׂאתָ תְפִלָּה בְּעַד הַשְּׁאֵרִית הַנִּמְצָאָה׃
ה וַיָּבֹאוּ עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְשַׁעְיָהוּ׃
ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם יְשַׁעְיָהוּ כֹּה תֹאמְרוּן אֶל-אֲדֹנֵיכֶם כֹּה אָמַר יהוה אַל-תִּירָא מִפְּנֵי הַדְּבָרִים אֲשֶׁר שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר גִּדְּפוּ נַעֲרֵי מֶלֶךְ-אַשּׁוּר אֹותִי׃
ז הִנְנִי נֹותֵן בֹּו רוּחַ וְשָׁמַע שְׁמוּעָה וְשָׁב אֶל-אַרְצֹו וְהִפַּלְתִּיו בַּחֶרֶב בְּאַרְצֹו׃
ח וַיָּשָׁב רַב-שָׁקֵה וַיִּמְצָא אֶת-מֶלֶךְ אַשּׁוּר נִלְחָם עַל-לִבְנָה כִּי שָׁמַע כִּי נָסַע מִלָּכִישׁ׃
ט וַיִּשְׁמַע עַל-תִּרְהָקָה מֶלֶךְ-כּוּשׁ לֵאמֹר יָצָא לְהִלָּחֵם אִתָּךְ וַיִּשְׁמַע וַיִּשְׁלַח מַלְאָכִים אֶל-חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר׃
י כֹּה תֹאמְרוּן אֶל-חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ-יְהוּדָה לֵאמֹר אַל-יַשִּׁאֲךָ אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר אַתָּה בֹּוטֵחַ בֹּו לֵאמֹר לֹא תִנָּתֵן יְרוּשָׁלַ͏ִם בְּיַד מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
יא הִנֵּה אַתָּה שָׁמַעְתָּ אֲשֶׁר עָשׂוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר לְכָל-הָאֲרָצֹות לְהַחֲרִימָם (להרסן) וְאַתָּה תִּנָּצֵל׃
יב הַהִצִּילוּ אֹותָם אֱלֹהֵי הַגֹּויִם אֲשֶׁר הִשְׁחִיתוּ אֲבֹותַי אֶת-גֹּוזָן וְאֶת-חָרָן וְרֶצֶף וּבְנֵי-עֶדֶן אֲשֶׁר בִּתְלַשָּׂר׃
יג אַיֵּה מֶלֶךְ-חֲמָת וּמֶלֶךְ אַרְפָּד וּמֶלֶךְ לָעִיר סְפַרְוָיִם הֵנַע וְעִוָּה׃
יד וַיִּקַּח חִזְקִיָּהוּ אֶת-הַסְּפָרִים (המכתבים) מִיַּד הַמַּלְאָכִים וַיִּקְרָאֵהוּ וַיַּעַל בֵּית יהוה וַיִּפְרְשֵׂהוּ חִזְקִיָּהוּ לִפְנֵי יהוה׃
טו וַיִּתְפַּלֵּל חִזְקִיָּהוּ אֶל-יהוה לֵאמֹר׃
טז יהוה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל יֹשֵׁב הַכְּרֻבִים אַתָּה-הוּא הָאֱלֹהִים לְבַדְּךָ לְכֹל מַמְלְכֹות הָאָרֶץ אַתָּה עָשִׂיתָ אֶת-הַשָּׁמַיִם וְאֶת-הָאָרֶץ׃
יז הַטֵּה יהוה אָזְנְךָ וּשְׁמָע פְּקַח יהוה עֵינֶךָ וּרְאֵה וּשְׁמַע אֵת כָּל-דִּבְרֵי סַנְחֵרִיב אֲשֶׁר שָׁלַח לְחָרֵף אֱלֹהִים חָי׃
יח אָמְנָם יהוה הֶחֱרִיבוּ מַלְכֵי אַשּׁוּר אֶת-כָּל-הָאֲרָצֹות וְאֶת-אַרְצָם׃
יט וְנָתֹן אֶת-אֱלֹהֵיהֶם בָּאֵשׁ כִּי לֹא אֱלֹהִים הֵמָּה כִּי אִם-מַעֲשֵׂה יְדֵי-אָדָם עֵץ וָאֶבֶן וַיְאַבְּדוּם׃
כ וְעַתָּה יהוה אֱלֹהֵינוּ הֹושִׁיעֵנוּ מִיָדֹו וְיֵדְעוּ כָּל-מַמְלְכֹות הָאָרֶץ כִּי-אַתָּה יהוה לְבַדֶּךָ׃
כא וַיִּשְׁלַח יְשַׁעְיָהוּ בֶן-אָמֹוץ אֶל-חִזְקִיָּהוּ לֵאמֹר כֹּה-אָמַר יהוה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר הִתְפַּלַּלְתָּ אֵלַי אֶל-סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר׃
כב זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר-דִּבֶּר יהוה עָלָיו בָּזָה לְךָ לָעֲגָה לְךָ בְּתוּלַת בַּת-צִיֹּון אַחֲרֶיךָ רֹאשׁ הֵנִיעָה בַּת יְרוּשָׁלָ͏ִם׃
(מדמה את ירושלים לבתולה הלועגת לאשור)
כג אֶת-מִי חֵרַפְתָּ וְגִדַּפְתָּ וְעַל-מִי הֲרִימֹותָה קֹּול וַתִּשָּׂא מָרֹום עֵינֶיךָ אֶל-קְדֹושׁ יִשְׂרָאֵל׃
כד בְּיַד עֲבָדֶיךָ חֵרַפְתָּ  אֲדֹנָי וַתֹּאמֶר בְּרֹב רִכְבִּי אֲנִי עָלִיתִי מְרֹום הָרִים יַרְכְּתֵי לְבָנֹון וְאֶכְרֹת קֹומַת אֲרָזָיו מִבְחַר בְּרֹשָׁיו וְאָבֹוא מְרֹום קִצֹּו יַעַר כַּרְמִלֹּו׃
(דימית לעלות מעלה, ציור חוזר בנביאים)
כה אֲנִי קַרְתִּי וְשָׁתִיתִי מָיִם וְאַחְרִב בְּכַף-פְּעָמַי כֹּל יְאֹרֵי מָצֹור׃
(קרתי – חפרתי, וכן מקור־מים, מגזרת נקר)
כו הֲלֹוא-שָׁמַעְתָּ לְמֵרָחֹוק (מזמן) אֹותָהּ עָשִׂיתִי מִימֵי קֶדֶם וִיצַרְתִּיהָ עַתָּה הֲבֵאתִיהָ וּתְהִי לְהַשְׁאֹות גַּלִּים נִצִּים עָרִים בְּצֻרֹות׃ (להרוס ערים חזקות)
כז וְיֹשְׁבֵיהֶן קִצְרֵי-יָד חַתּוּ (נשברו, או פחדו) וָבֹשׁוּ הָיוּ עֵשֶׂב שָׂדֶה וִירַק דֶּשֶׁא חֲצִיר גַּגֹּות וּשְׁדֵמָה לִפְנֵי קָמָה׃ (מיני עשב)
כח וְשִׁבְתְּךָ וְצֵאתְךָ וּבֹואֲךָ יָדָעְתִּי וְאֵת הִתְרַגֶּזְךָ אֵלָי׃
כט יַעַן הִתְרַגֶּזְךָ אֵלַי וְשַׁאֲנַנְךָ (גאוותך) עָלָה בְאָזְנָי וְשַׂמְתִּי חַחִי בְּאַפֶּךָ וּמִתְגִּי (חלק מהרסן) בִּשְׂפָתֶיךָ וַהֲשִׁיבֹתִיךָ בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-בָּאתָ בָּהּ׃
ל וְזֶה-לְּךָ הָאֹות אָכֹול הַשָּׁנָה סָפִיחַ וּבַשָּׁנָה הַשֵּׁנִית שָׁחִיס וּבַשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית זִרְעוּ וְקִצְרוּ וְנִטְעוּ כְרָמִים (ואכול) וְאִכְלוּ פִרְיָם׃
(ספיח – שארית, התבואה הצומחת מאליה, שחיס – שארית השארית. לפי זכרוני)
לא וְיָסְפָה פְּלֵיטַת בֵּית-יְהוּדָה הַנִּשְׁאָרָה שֹׁרֶשׁ לְמָטָּה וְעָשָׂה פְרִי לְמָעְלָה׃
לב כִּי מִירוּשָׁלַ͏ִם תֵּצֵא שְׁאֵרִית וּפְלֵיטָה מֵהַר צִיֹּון קִנְאַת יהוה צְבָאֹות תַּעֲשֶׂה-זֹּאת׃ ס
לג לָכֵן כֹּה-אָמַר יהוה אֶל-מֶלֶךְ אַשּׁוּר לֹא יָבֹוא אֶל-הָעִיר הַזֹּאת וְלֹא-יֹורֶה שָׁם חֵץ וְלֹא-יְקַדְּמֶנָּה מָגֵן וְלֹא-יִשְׁפֹּךְ עֳלֶיהָ סֹלְלָה׃
לד בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר-בָּא בָּהּ יָשׁוּב וְאֶל-הָעִיר הַזֹּאת לֹא יָבֹוא נְאֻם-יהוה׃
לה וְגַנֹּותִי (אגן) עַל-הָעִיר הַזֹּאת לְהֹושִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי׃ ס לו וַיֵּצֵא מַלְאַךְ יהוה וַיַּכֶּה בְּמַחֲנֵה אַשּׁוּר מֵאָה וּשְׁמֹנִים וַחֲמִשָּׁה אָלֶף וַיַּשְׁכִּימוּ בַבֹּקֶר וְהִנֵּה כֻלָּם פְּגָרִים מֵתִים׃
לז וַיִּסַּע וַיֵּלֶךְ וַיָּשָׁב סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ-אַשּׁוּר וַיֵּשֶׁב בְּנִינְוֵה׃
לח וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר בָּנָיו הִכֻּהוּ בַחֶרֶב וְהֵמָּה נִמְלְטוּ אֶרֶץ אֲרָרָט וַיִּמְלֹךְ אֵסַר-חַדֹּן בְּנֹו תַּחְתָּיו׃ ס

*

וכך הסיפור מוצג במנסרת סנחריב, אבן גדולה שעליה חקקו את הדברים –

את חזקיה היהודי, שלא נכנע לפני, שמתי מצור על 46 עריו הבצורות … ועל הערים הקטנות שמסביב … ולכדתי אותן באמצעות סוללות מעפר ואילי מצור מובאים לחומה, בהתקפת חיל- רגלים, דרך מנהרות שנחפרו מתחת לחומה ופרצות בחומה … ובאמצעות סולמות שהוצבו מעל לחומה. לקחתי משם 200,150 גברים נשים וטף וגם שלל רב: סוסים, פרדים, חמורים … ואת חזקיה כלאתי בעירו ירושלים כאילו היה ציפור בכלוב. הטלתי סגר על העיר ואסרתי את יציאתו מהעיר. את עריו בזזתי, לקחתי חלקים מארצו ונתתי למלכי אשדוד, אשקלון, עקרון ועזה … כך הקטנתי משטחי ארצו, ובנוסף למס המשולם כל שנה, הטלתי עליו גם מס מנחת מס ומתנות…