היחס לשלטון אצל חז"ל, או – חזק ואמץ

לפני כמה ימים חזר לרוסיה איש האופוזיציה של פוטין, אלכסיי נבלני, ומיד נעצר. כותרת אחת בעיתון אמרה – 'האיש האמיץ בעולם'. מיד חשבתי על אומץ בתנ"ך, ולכן על יהושע, שהמילים 'חזק ואמץ' חוזרות שוב ושוב בעניינו, גם בתורה, בעת מינויו על ידי משה, וגם בספרו, בזמן הכניסה לארץ. אך מכיוון שכבר כתבתי על כך בעבר, עתה נמנעתי.
אולם עתה צץ הקשר חדש, והוא הנושא שרציתי לעסוק בו היום – היחס לשלטון אצל חז"ל ובהלכה (אחרי הדיון התנ"כי בנושא זה אתמול). והנה, התעניינתי בהלכה הידועה 'דינא דמלכותא דינא', והפנו אותי למאמר, שמסביר כי ההלכה הזו נלמדת מדברים אלה שנאמרו ליהושע. אם כך, נקרא שוב את הפסוקים –

א וַיְהִי אַחֲרֵי מוֹת מֹשֶׁה עֶבֶד יְהוָה וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מְשָׁרֵת מֹשֶׁה לֵאמֹר. ב מֹשֶׁה עַבְדִּי מֵת וְעַתָּה קוּם עֲבֹר אֶת הַיַּרְדֵּן הַזֶּה אַתָּה וְכָל הָעָם הַזֶּה אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר אָנֹכִי נֹתֵן לָהֶם לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל. ג כָּל מָקוֹם אֲשֶׁר תִּדְרֹךְ כַּף רַגְלְכֶם בּוֹ לָכֶם נְתַתִּיו כַּאֲשֶׁר דִּבַּרְתִּי אֶל מֹשֶׁה. ד מֵהַמִּדְבָּר וְהַלְּבָנוֹן הַזֶּה וְעַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל נְהַר פְּרָת כֹּל אֶרֶץ הַחִתִּים וְעַד הַיָּם הַגָּדוֹל מְבוֹא הַשָּׁמֶשׁ יִהְיֶה גְּבוּלְכֶם. ה לֹא יִתְיַצֵּב אִישׁ לְפָנֶיךָ כֹּל יְמֵי חַיֶּיךָ כַּאֲשֶׁר הָיִיתִי עִם מֹשֶׁה אֶהְיֶה עִמָּךְ לֹא אַרְפְּךָ וְלֹא אֶעֶזְבֶךָּ. ו חֲזַק וֶאֱמָץ כִּי אַתָּה תַּנְחִיל אֶת הָעָם הַזֶּה אֶת הָאָרֶץ אֲשֶׁר נִשְׁבַּעְתִּי לַאֲבוֹתָם לָתֵת לָהֶם. ז רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ. ח לֹא יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַכָּתוּב בּוֹ כִּי אָז תַּצְלִיחַ אֶת דְּרָכֶךָ וְאָז תַּשְׂכִּיל. ט הֲלוֹא צִוִּיתִיךָ חֲזַק וֶאֱמָץ אַל תַּעֲרֹץ וְאַל תֵּחָת כִּי עִמְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ.
יהושע א.

את המאמר הקודם שלי, 'אומץ מהו', העליתי עכשיו לאתר זה, וכמו כן העליתי מאמר-עבר נוסף שלי, על מצוות 'והגית בו יומם ולילה', שגם לקוחה מפה (כמו גם, כנראה, מצוות כיבוש ויישוב הארץ). וגם כאן, אגב, עולה השאלה, כיצד לומדים הלכה מספר יהושע, שאינו חלק מן התורה.

אך הנה הדרך שבה נלמדת מכאן הלכת 'דינא דמלכותא דינא', שהיא הכלל-המנחה הגדול של ההלכה הרבנית באשר ליחס לשלטון. כאן לא אכנס לכל פרטי ההלכה הרבים, והדיונים המסועפים עליה, כי אין זה ענייני, אך בכל זאת אביא סעיף זה בהרחבה. הוא מתייחס לפעם נוספת בה נאמר 'חזק ואמץ' בסוף פרק זה.

וכך כותב פניני הלכה –

פרק ו, ד – אין בכוח ‘דינא דמלכותא’ לבטל מצווה
הסייג המשמעותי ביותר שעומד בפני דין המלכות הוא, שכל דין או חוק הנוגד את חוקי התורה, אין לו תוקף מחייב. שכן נאמר ליהושע בן נון, שכמנהיג ישראל יש לו סמכות להורות הוראות, וכל איש אשר ימרה את פיו ייענש ויומת, אמנם בהמשך הפסוק מסויגת סמכותו בביטוי “רק חזק ואמץ”, שנאמר (יהושע א, טז-יח): “וַיַּעֲנוּ אֶת יְהוֹשֻׁעַ לֵאמֹר: כֹּל אֲשֶׁר צִוִּיתָנוּ נַעֲשֶׂה וְאֶל כָּל אֲשֶׁר תִּשְׁלָחֵנוּ נֵלֵךְ. כְּכֹל אֲשֶׁר שָׁמַעְנוּ אֶל מֹשֶׁה כֵּן נִשְׁמַע אֵלֶיךָ, רַק יִהְיֶה ה’ אֱלוֹהֶיךָ עִמָּךְ כַּאֲשֶׁר הָיָה עִם מֹשֶׁה. כָּל אִישׁ אֲשֶׁר יַמְרֶה אֶת פִּיךָ וְלֹא יִשְׁמַע אֶת דְּבָרֶיךָ לְכֹל אֲשֶׁר תְּצַוֶּנּוּ יוּמָת רַק חֲזַק וֶאֱמָץ“. כלומר תקנותיו של יהושע מחייבות בתנאי שיקיים את הפסוק (שם ז): “רַק חֲזַק וֶאֱמַץ מְאֹד לִשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת כְּכָל הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוְּךָ מֹשֶׁה עַבְדִּי אַל תָּסוּר מִמֶּנּוּ יָמִין וּשְׂמֹאול לְמַעַן תַּשְׂכִּיל בְּכֹל אֲשֶׁר תֵּלֵךְ”. אבל אם יורה הוראות בניגוד לתורה, דבריו בטלים, ואין לשמוע בקולו (סנהדרין מט, א). וכן פסק הרמב”ם (הלכות מלכים ג, ט) שאם גזר המלך לבטל מצווה, אין שומעים לו. משום שדבריו של הקב”ה קודמים לדבריו של המלך, שהמלך עצמו הוא עבד למלך מלכי המלכים הקב”ה.

ואם כך נאמר לגבי מלך כיהושע בן נון, שנתמנה על ידי משה רבנו, גדול נביאי ישראל, והסנהדרין ועם ישראל קיבלוהו עליהם, קל וחומר שכל מלך או ממשלה אינם יכולים להורות הוראות בניגוד למצוות התורה. שאם ממשלה כל שהיא תחוקק חוק שיחייב חילול שבת, או אכילת מאכלים אסורים כדוגמת חזיר, או שתצווה לעקור יהודים מארצם ולבטל בכך את מצוות ישוב הארץ – על פי התורה לא יהיה שום תוקף לחוקים אלה, ועל כל ישראל תהיה מוטלת החובה להתנגד לביצועם.

מאמרים שהוזכרו –
והגית בו יומם ולילה –
https://dailyverses.news.blog/2021/02/02/%d7%95%d7%94%d7%92%d7%99%d7%aa-%d7%91%d7%95-%d7%99%d7%95%d7%9e%d7%9d-%d7%95%d7%9c%d7%99%d7%9c%d7%94/
אומץ מהו –
https://dailyverses.news.blog/2021/02/02/%d7%90%d7%95%d7%9e%d7%a5-%d7%9e%d7%94%d7%95/

אומץ מהו

עוד מאמר שכתבתי בעבר לאתר הניווט בתנ"ך ואני מעלה שוב כאן לצורך המאמר שיבוא בהמשך.

"חזק ואמץ כי אתה תנחיל את-העם הזה את-הארץ אשר-נשבעתי לאבותם לתת להם" (יהושע, א', 6).

מלבי"ם מפרש: "התחלת התעוררות הגבורה תקרא בלשון חזוק, וקיומה והתמדתה שהוא אומץ הלב תקרא בלשון אמוץ, וזה גדרם בכל מקום".

ואולם, בדיאלוג "לאכס" של אפלטון נדחית הדעה שאומץ-לב הוא התמדה, אף כי כאן זו אינה סתם התמדה, אלא התמדת הגבורה, אלא שלקטיגוריה זו יכולה להיכנס גם העקשנות. בהמשך הדיאלוג שם נדחית גם הדעה שאומץ-הלב הוא ידיעת הדברים הבטוחים והמסוכנים, הווה אומר שהוא חכמה, וזאת אף-על-פי שזה בדיוק מה שנאמר מפי סוקרארס בדיאלוג "פרוטאגוראס", שם הוא מבחין אותו מהעזה, שיכולה להיות אף ללא תבונה. ובסיום כאן לא ניתנת כל הגדרה אחרת למהו אומץ-הלב.
אם כך ואם כך, נראה שלא סתם מופיע כמה פעמים שורש זה בעניין יהושע, שהרי זה עניינו, ואף שהשורש מופיע גם קודם בתנ"ך, לרוב במשמעות של חוזק. כך:
בראשית כה23: "ויאמר ה' לה שני גיים בבטנך ושני לאמים ממעיך יפרדו ולאם מלאם יאמץ ורב יעבד צעיר"
דברים ב30: "ולא אבה סיחן מלך חשבון העברנו בו כי הקשה ה' אלהיך את רוחו ואמץ את לבבו למען תתו בידך כיום הזה"
דברים טו7: "כי יהיה בך אביון מאחד אחיך באחד שעריך בארצך אשר ה' אלהיך נתן לך לא תאמץ את לבבך ולא תקפץ את ידך מאחיך האביון". 

והגית בו יומם ולילה

שוב אביא פוסט שכתבתי בעבר ל'אתר הניווט בתנ"ך', כי הוא קשור לפוסט נוסף שאני מתכוון לעלות עוד מעט בנוגע ליהושע.

יהושוע פרק א, פסוק ח

לֹא-יָמוּשׁ סֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה מִפִּיךָ, וְהָגִיתָ בּוֹ יוֹמָם וָלַיְלָה, לְמַעַן תִּשְׁמֹר לַעֲשׂוֹת, כְּכָל-הַכָּתוּב בּוֹ: כִּי-אָז תַּצְלִיחַ אֶת-דְּרָכֶךָ, וְאָז תַּשְׂכִּיל.

רבים רואים לעצמם חובה ללמוד בלי הפסקה והם חוזרים ואומרים "והגית בו יומם ולילה", אך לא הרבה שמים לב, כמדומני, שהפסוק הזה לקוח מספר יהושע ולא מהתורה ועל-כן לא יכול להיכלל בתרי"ג המצוות. ועוד, הוא מופנה במקור ליהושע, אפשר לומר – מתוקף היותו מנהיג, כמו שהוטל על המלך גם כן לכתוב לו ספר תורה – ושוב המדובר המנהיג, ולא כוון הדבר לכל אדם. וגם יהושע עצמו היה עסוק עד מעל הראש בכיבוש הארץ וקשה להניח ששקד על לימוד תורה "יומם ולילה", אך הכוונה היא שיעסוק בו לכשיוכל ושיתווה את מעשיו לפיו, כך נראה. וזאת אכן הוא עשה.

ומחשבה לחוד: האם מצוות והגית – אם אמנם מצווה היא, כאמור – מכוונת להגות-מחשבה או להגייה-דיבור, אם גם לשניהם יחדיו? מהנאמר "מפיך" נראה שהכוונה דווקא לדיבור, ואולי הוא הלימוד בחברותא.

להלן המקורות החשובים בתורה שבעל-פה המתבססים על פסוק זה:

מסכת ברכות פרק ו
דף לה, ב גמרא

ר' חנינא בר פפא רמי כתיב (הושע ב) ולקחתי דגני בעתו וגו' וכתיב (דברים יא) ואספת דגנך וגו' ל"ק כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום ת"ר ואספת דגנך מה ת"ל לפי שנא' (יהושוע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן ת"ל ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי ר' ישמעאל ר"ש בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י אחרים שנא' (ישעיהו סא) ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית ע"י עצמן שנא' (דברים יא) ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנא' (דברים כח) ועבדת את אויביך וגו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כר' שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן א"ל רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא: אמר רבה בר בר חנה א"ר יוחנן משום רבי יהודה בר' אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן

מסכת מנחות פרק יא

דף צט, ב גמרא תניא רבי יוסי אומר אפי' סילק את הישנה שחרית וסידר את החדשה ערבית אין בכך כלום אלא מה אני מקיים לפני תמיד שלא ילין שלחן בלא לחם א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות (יהושוע א) לא ימוש <את> ספר התורה הזה מפיך אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית ופליגא דר' שמואל בר נחמני דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר (שמות לג) ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך תנא דבי ר' ישמעאל דברי תורה לא יהו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן


מסכת סנהדרין פרק יא

דף צט, א-ב גמרא רבי עקיבא אומר זמר בכל יום זמר בכל יום אמר רב יצחק בר אבודימי מאי קרא שנאמר (משלי טז) נפש עמל עמלה לו כי אכף עליו פיהו הוא עמל במקום זה ותורתו עומלת לו במקום אחר אמר רבי אלעזר כל אדם לעמל נברא שנאמר (איוב ה) כי אדם לעמל יולד איני יודע אם לעמל פה נברא אם לעמל מלאכה נברא כשהוא אומר כי אכף עליו פיהו הוי אומר לעמל פה נברא ועדיין איני יודע אם לעמל תורה אם לעמל שיחה כשהוא אומר (יהושוע א) לא ימוש ספר התורה הזה מפיך הוי אומר לעמל תורה נברא והיינו דאמר רבא כולהו גופי דרופתקי נינהו טובי לדזכי דהוי דרופתקי דאורייתא (משלי ו) ונואף אשה חסר לב אמר ריש לקיש זה הלומד תורה לפרקים שנאמר (משלי כב) כי נעים כי תשמרם בבטנך יכונו יחדיו על שפתיך

מסכת עבודה זרה פרק א
דף יט, ב גמרא

א"ר יהושע בן לוי דבר זה כתוב בתורה ושנוי בנביאים ומשולש בכתובים כל העוסק בתורה נכסיו מצליחין לו כתוב בתורה דכתיב (דברים כט) ושמרתם את דברי הברית הזאת ועשיתם אותם למען תשכילו את כל אשר תעשון שנוי בנביאים דכתיב (יהושוע א) לא ימוש ספר התורה [הזה] מפיך והגית בו יומם ולילה למען תשמור לעשות ככל הכתוב בו כי אז תצליח את דרכיך ואז תשכיל משולש בכתובים דכתיב (תהילים א) כי אם בתורת ה' חפצו ובתורתו יהגה יומם ולילה והיה כעץ שתול על פלגי מים אשר פריו יתן בעתו ועלהו לא יבול וכל אשר יעשה יצליח


ירושלמי, מסכת ברכות פרק א

דף ט, א פרק א הלכה ה גמרא ר' סימון בשם ר' שמואל בר נחמן ע"ש (יהושוע א) והגית בו יומם ולילה שתהא הגיות היום והלילה שוין רבי יוסי בר אבין בשם רבי יהושע בן לוי ע"ש (תהילים קיט) שבע ביום הללתיך על משפטי צדקך. ר' נחמן בשם רבי מנא כל המקיים שבע ביום הללתיך כאלו קיים והגית בו יומם ולילה:

ירושלמי, מסכת סוטה פרק ט

דף מו, א פרק ט הלכה טו גמרא
שאלו רבי יהושע מהו שילמד אדם את בנו יונית. אמר להן ילמדנו בשעה שאינה לא יום ולא לילה דכתיב (יהושוע א) והגית בו יומם ולילה.

ירושלמי, מסכת פיאה פרק א
דף ג, א פרק א הלכה א גמרא

ותלמוד תורה: שאלו את רבי יהושע מהו שילמד אדם את בנו יוונית אמר להם ילמדנו בשעה שאינו לא יום ולא לילה דכתיב (יהושוע א) והגית בו יומם ולילה והתני רבי ישמעאל ובחרת בחיים זו אומנות מעתה אסור ללמד את בנו אומנות בגין דכתיב (יהושוע א) והגית בו יומם ולילה רבי בריה דר' חייא בר ווא בשם ר' יוחנן מפני המסורות רבי אבהו בשם ר' יוחנן מותר לאדם ללמד את בתו יוונית מפני שהוא תכשיט לה שמע שמעון אמר בגין דו בעי מלפה בנתי הוא תלי' ליה ברבי יוחנן יבוא עלי אם שמעתי' מרבי יוחנן:

משנה תורה, הלכות תלמוד תורה פרק א

יא [ח] כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה: בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו עני המחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים–חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושוע א,ח).

ולהג הרבה


בימים אלה שבהם מרבים לפטפט בלי סוף בתקשורת על נושא הקורונה והבחירות, או במילים אחרות – לאכול את הראש, לחפור, או פשוט ללהג, טוב להיזכר בפסוק הזה –

וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר.
קהלת יב, יב.

ואולם, מעניין שלפי הפרשנות המסורתית הלהג הזה הוא מלשון הגייה ומשמעותו לימוד רב, ורק מאוחר יותר התקבלה המשמעות של הכברת מילים שלא לצורך. הנה למשל מצודת ציון מפרש –

ולהג. אין לו דומה, ולפי ענינו פתרונו ענין התעסקות הלמוד וכן תרגומו ולמעסק בפתגמי אורייתא. ובפייט של ראש השנה בלהג מלהגים ובלשון ישמעאל הוא. כמו קריאה:

ובמילון ספיר –

לַֿהַג
1. [עח] פִּטפּוּט: הוא מַרבֶּה בלַהַג בלי סוף, ואוזניי כבר כואבות
2. [עח] צורת מִשנֶה של לשון המיוּחֶדת לאֵזור מסוּיָם או לאוּכלוּסייה מסוּיֶמת, ניב (בלועזית: דיאָלֶקט)
3. [תנ] עִיוּן דרך קבע, הגייה: היזהר עשׂות ספרים הרבה אין קץ ולַהַג הרבה יגיעת בשר (קוהלת יב 12); אם יגעת הרבה בּלַהַג דברי חכמים, הקדוש ברוך הוא מבשרך בשורות טובות (מדרש רבה במדבר י); השׂכל האלוהי הוא צריך להג ועיון הרבה (ספרות ימי הביניים)
4. [תנ] הַגִייָה, לימוד, עיון רב, רכישת ידע, כאמור בפסוק: "ולַהַג הרבה יְגִעַת בָּשָׂר" (קוהלת יב, 12)

ערבית: לַהגַ'.

בנוגע למשמעות 2, מעניין אם קיים קשר בין להג ולעג (ולגלג וכו'), שהרי הפסוק מכנה 'דיאלקט' כך –

כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה.
ישעיה כח, יא.

ומשינוי בשורש זה כידוע נמצא גם 'עם לועז'.

בלעג בולט יסוד ה'לוע', וכן יש מתלעלע, ואף מתלהלה –

יח כְּמִתְלַהְלֵהַּ הַיֹּרֶה זִקִּים חִצִּים וָמָוֶת׃
יט כֵּן-אִישׁ רִמָּה אֶת-רֵעֵהוּ וְאָמַר הֲ‍לֹא-מְשַׂחֵק אָנִי
משלי כו.

מילון ספיר –

מִתְלַהְלֵהַּ1 [תנ]
מִשתַעשֵעַ, מִתלוצץ, מִשתולל, מתהולל, משתובב: כמִתלַהלֵה היֹרה זִקים (משלי כו 18).

היחס לשלטון

פייסבוק הזכיר לי פוסט שכתבתי לפני שנה או יותר, בו אני משתף שני פסוקים שהגענו אליהם בקריאה בפרויקט 929, שעקבתי אחריו בסבב הראשון (מומלץ). הם היו מקהלת ח, שכל חלקו הראשון עוסק ביחס הרצוי לשלטון. ובכן, זו הזדמנות טובה להיזכר בו. להלן אביאו, בפירוש קל הנסמך על פירוש קאסוטו בעיקר. נראה לי שהדברים רלוונטיים מתמיד.

קהלת ח

(א) מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא.

החכם עולה על האחרים ביכולתו לפתור דברים, פשר-פתר. פניו מאירים ועדינים.
מכאן מתחילות העצות כיצד להתנהג לפני שליט המדינה.

(ב) אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים.

אני אומר, שמור את מצוות המלך, ולסיפא שלושה פירושים – א. שמור על מצוות המלך כי כך מצווה שבועת אלוהים. ב. ומלבד זה שמור על שבועת אלוהים. ג. שמור את מצוות המלך אם אינן בניגוד למצוות אלוהים. (ואני השתשמתי בפירוש האחרון במאמרי המשווה בין סיפור אנטיגונה היווני וסיפור רצפה בת איה התנ"כי).

(ג) אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה.

אל תברח ותחשיד את עצמך, אך גם אל תעמוד במקום שרע בעיניו.

(ד) בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.

אין אפשרות למחות בידו (כך בקאסוטו).

(ה) שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.

שומר מצוות המלך לא תאונה לו רעה. ולסיפא שני פירושים – א. "החכם יודע מה הם הזמן והדרך המתאימים לקיום מצוות המלך". ב. "החכם יודע כי יש עת ומשפט גם למלך, אם הוא מתנהג ברשע, והוא מחכה בסבלנות לזמן זה".

(ו) כִּי לְכָל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו.

לכל עניין יש עת ומשפט. ורעת המלך יכולה להיות רבה. (ואפשר גם רעת כל אדם).

(ז) כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ.

אין לדעת מה תהיינה  תוצאות כעסו של המלך, לפי פירוש אחד.

(ח) אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו.

הפרשנים המסורתיים פירשו כי אין אפשרות לכלוא את רוח-נפש האדם ביום מיתתו, ובקאסוטו מפורש כי אי אפשר לכלוא את רוח המלך (אבל בואו לא נקפח גם את הפירוש החביב, לפיו רוח האדם היא חסרת גבולות ומעצורים). והרטום (בקאסוטו) ממשיך ומפרש כדרכו – אין שלטון ביום המוות – אין להימלט מדין המוות של המלך, אין משלחת במלחמה – אין שילוח, שחרור, מהמלחמה (לפי פירוש אחד), ולא ימלט רשע את בעליו – אין הרשע עוזב את הרשעים, וכך גם במלך רשע (לפי פירוש אחד). אך נזכור שיש גם פירושים אחרים. ולמשל גורדון (שאני עדיין משתמש בו) אומר, כי יתכן שיש כאן חלופה רשע-עושר, וכך – לא ימלט עושר את בעליו, מהמוות האמור קודם. ולי זה נראה מאוד.

(ט) אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ.

רע לאדם, ויש מפרשים – גם למלך העריץ, בסופו של דבר.

*

אוסיף סעיף על גישת הנצרות לנושא זה, כי הוא מרכזי אצלם, ואני מקווה שלא אכפת לכם.

הגישה הכללית בנצרות היא של כניעה לשלטונות בכל דבר, כראוי למוסר הלחי השנייה. את המודל הראשון להתנהגות זאת מציג ישוע עצמו, במטבע הלשון המפורסם שלו, מתוך הפסוקים הבאים (שנתעלם לרגע מהצלילים הצורמים שלהם. ומי שרוצה יכול לדלג ישר לקטע השלישי, אחרי הכוכבית) –

⋅טו הָלְכוּ הַפְּרוּשִׁים וְהִתְיָעֲצוּ לְהַכְשִׁיל אוֹתוֹ בִּדְבָרוֹ. ⋅טז שָׁלְחוּ אֵלָיו אֶת תַּלְמִידֵיהֶם יַחַד עִם חֲסִידֵי בֵּית הוֹרְדוֹס וְהַלָּלוּ אָמְרוּ: "רַבִּי, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה אִישׁ אֱמֶת וְאֶת דֶּרֶךְ אֱלֹהִים אַתָּה מוֹרֶה עַל-פִּי הָאֱמֶת. גַּם אֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ מֵאִישׁ, כִּי אֵינְךָ נוֹשֵׂא פָּנִים לָאֲנָשִּׁים. ⋅יז עַל כֵּן אֱמֺר נָא לָנוּ, מַה דַּעְתְּךָ: הַאִם מֻתָּר לָתֵת מַס לַקֵּיסָר אוֹ לֹא?"
⋅יח הִבְחִין יֵשׁוּעַ בְּרִשְׁעָתָם וְאָמַר: "לָמָּה אַתֶּם מְנַסִּים אוֹתִי? צְבוּעִים! ⋅יט הַרְאוּ לִי אֶת מַטְבֵּעַ הַמַּס."
הִגִּישׁוּ לוֹ דִּינָר. כ שָׁאַל אוֹתָם: "שֶׁל מִי הַדְּמוּת הַזֺּאת וְהַכְּתֺבֶת?"

⋅כא הֵשִׁיבוּ: "שֶׁל הַקֵּיסָר."
אָמַר לָהֶם: "אִם כֵּן, תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר וְלֵאלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים."
מתי יז, ובמקבילות.

מכאן שאוב הטון השולט גם בשאר האיגרות, הנה כמה –

שִׁמְעוּ בְּקוֹל מַנְהִיגֵיכֶם וְהִכָּנְעוּ לָהֶם, כִּי מַשְׁגִּיחִים הֵם עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם כַּעֲתִידִים לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן; נַהֲגוּ כָּךְ, לְמַעַן יַעֲשׂוּ זֺאת בְּשִׂמְחָה וְלֹא בַּאֲנָחָה, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין זֶה לְתוֹעֶלֶת לָכֶם.
עברים יג, יז.

א כָּל אָדָם יִכָּנַע לְרָשֻׁיּוֹת הַשִּׁלְטוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵין שִׁלְטוֹן אֶלָּא מִטַּעַם אֱלֹהִים, וְהַשִּׁלְטוֹנוֹת הַנּוֹכְחִיִּים נִקְבְּעוּ מִטַּעַם אֱלֹהִים. ⋅ב לְפִיכָךְ כָּל הַמִּתְקוֹמֵם נֶגֶד הַשִּׁלְטוֹן מִתְנַגֵּד לְצַו אֱלֹהִים, וְהַמִּתְנַגְּדִים יָבִיאוּ עַל עַצְמָם מִשְׁפָּט. ⋅ג הֲרֵי אֵין פַּחַד הַשַּׁלִּיטִים עַל עוֹשֵׂה הַטּוֹב, אֶלָּא עַל עוֹשֵׂה הָרַע. הַאִם אַתָּה רוֹצֶה שֶׁלֹּא לִפְחֺד מִן הַשִּׁלְטוֹנוֹת? עֲשֵׂה אֶת הַטּוֹב וְתִזְכֶּה לְשֶׁבַח מֵהֶם. ד הַשִּׁלְטוֹנוֹת הֵם מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים לְטוֹבָתְךָ. אַךְ אִם תַּעֲשֶׂה אֶת הָרַע, עָלֶיךָ לִפְחֺד; שֶׁהֲרֵי לֹא לְחִנָּם הֵם מַחֲזִיקִים בַּחֶרֶב, כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים הֵם לִנְקֺם וְלִשְׁפֺּךְ זַעַם עַל עוֹשֵׂי הָרַע.
⋅ה לָכֵן עָלֶיךָ לְהִכָּנַע לֹא רַק בִּגְלַל הַזַּעַם, אֶלָּא גַּם בִּגְלַל הַמַּצְפּוּן. ⋅ו וְלָכֵן אַתֶּם גַּם מְשַׁלְּמִים מִסִּים, כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים הֵם הַשּׁוֹקְדִים עַל מִלּוּי תַּפְקִידָם זֶה. ⋅ז תְּנוּ לְכָל אָדָם מַה שֶּׁמַּגִּיעַ לוֹ: מַס לְמִי שֶׁעַל הַמַּס; מֶכֶס לְמִי שֶׁעַל הַמֶּכֶס; יִרְאָה לְמִי שֶׁרָאוּי לִירֺא מִמֶּנּוּ; כָּבוֹד לְמִי שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ כָּבוֹד.
רומים יג.

יג הִכָּנְעוּ לְכָל מוֹסָד אֱנוֹשִׁי לְמַעַן הָאָדוֹן: אִם לַמֶּלֶךְ, בִּהְיוֹתוֹ הָרֺאשׁ; יד אִם לַמּוֹשְׁלִים, בִּהְיוֹתָם שְׁלוּחִים מִטַּעְמוֹ לִנְקָמָה בְּעוֹשֵׂי הָרַע, אַךְ לְמַתַּן שֶׁבַח לְעוֹשֵׂי הַטּוֹב.
⋅טו הֵן זֶהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, שֶׁתַּעֲשׂוּ הַטּוֹב וְכָךְ תָּשִׂימוּ מַחְסוֹם לְאִוֶּלֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם דַּעַת. ⋅טז הִתְנַהֲגוּ כַּאֲנָשִׁים חָפְשִׁיִים, לֹא כַּאֲנָשִׁים הַמַּחֲזִיקִים בַּחֺפֶשׁ כִּכְסוּת לָרֶשַׁע, אֶלָּא כְּעַבְדֵי אֱלֹהִים. ⋅יז נַהֲגוּ כָּבוֹד בְּכָל אָדָם; אֶהֱבוּ אֶת הָאַחִים; יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים; כַּבְּדוּ אֶת הַמֶּלֶךְ.

יח הָעֲבָדִים, הִכָּנְעוּ לִפְנֵי אֲדוֹנֵיכֶם בְּכָל יִרְאָה, לֹא רַק לִפְנֵי הַטּוֹבִים וְהַנּוֹחִים לַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא גַּם לִפְנֵי הָעִקְשִׁים. ⋅יט הֵן בִּרְכַּת חֶסֶד בְּכָךְ אִם בִּגְלַל הַכָּרָתוֹ בֵּאלֹהִים יִשָּׂא אָדָם מַכְאוֹב וְיִסְבֺּל שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק; ⋅כ שֶׁהֲרֵי מַה תְּהִלָּה בְּכָךְ אִם תַּעַמְדוּ בְּסֵבֶל שֶׁל מַכּוֹת עַל חֲטָאֵיכֶם? אֲבָל אִם בַּעֲשׂוֹתְכֶם אֶת הַטּוֹב תִּסְבְּלוּ וְתַעַמְדוּ בַּסֵּבֶל, בִּרְכַּת חֶסֶד הִיא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים. ⋅כא אָכֵן לָזֺאת נִקְרֵאתֶם, כִּי גַּם הַמָּשִׁיחַ סָבַל בַּעַדְכֶם וְהִשְׁאִיר לָכֶם מוֹפֵת כְּדֵי שֶׁתֵּלְכוּ בְּעִקְּבוֹתָיו – ⋅כב הוּא אֲשֶׁר חֵטְא לֹא עָשָׂה וְלֹא נִמְצְאָה מִרְמָה בְּפִיו; ⋅כג אֲשֶׁר חֵרְפוּהוּ וְלֹא הֵשִׁיב חֵרוּף, סָבַל וְלֹא אִיֵּם, כִּי אִם מָסַר דִּינוֹ לְשׁוֹפֵט הַצֶּדֶק; ⋅כד הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ עַל הָעֵץ, כְּדֵי שֶׁנָּמוּת לְגַבֵּי הַחֵטְא וְנִחְיֶה לַצְּדָקָה; אֲשֶׁר בְּחַבּוּרָתוֹ נִרְפָּא לָכֶם, ⋅כה כִּי הֱיִיתֶם כְּצֺאן אוֹבְדוֹת, אַךְ עַתָּה שַׁבְתֶּם אֶל הָרוֹעֶה הַשּׁוֹמֵר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם.
פטרוס ב.

*

ונעיר שגם 'איסלם' אינו אלא כניעה.
הנה אם כן דרך הדת הנפוצה היא דרך של כניעה וקבלת מרות. ולרוח זו קרא ניטשה 'מוסר עבדים' ויצא נגדה. אכן, שאלה היא היכן היינו היום ללא כל המרידות והמהפכות לאורך ההיסטוריה. כנראה שלא במקום טוב יותר. (בדיוק ראיתי מאמר על זה, ואולי אוסיף דברים בעקבותיו).
אלא שבתנ"ך, למעשה, יש דוגמאות רבות בהן מורדים כנגד המלך, למשל בסיפור ההפרדה בין ממלכת ישראל ויהודה.

והנה מתוך המאמר שראיתי, ממכון ואן ליר שהוא בעצם קטע המפנה לרצף הרצאות –

"המונח כפירה בעולם המחולן הפך להיות דבר שמסמן יושרה מוסרית, אומץ, ותקווה לעתיד מתוקן. המודרנה אוהבת כופרים; חלקם הם מהחשובות והחשובים שבגיבורי התרבות שלנו. הם נהפכו לכאלו בדרך כלל דורות לאחר מופעי הכפירה שלהם. המודרנה נשאה על נס אנשים כמו אייזיק ניוטון או גלילאו גליליי, בזה לממסד הדתי שניסה להצר את צעדיהם, ונחרדה לנוכח המחשבה מה היה קורה אילו היו מצליחים להשתיק אותם. אנחנו מפארים את יצירותיהם של אמנים כמו דנטה או אוסקר ויילד, שמרדו במוסכמות התקופה, ואילו שמרנים שרדפו אותם זוכים לבוז. אנחנו מעריצים את אומץ הלב האישי והפוליטי של אנשים כמו מהאטמה גנדי, מרי וולסטונקראפט, אמלין פנקהרסט ומרטין לותר קינג, שלא נכנעו למוסכמות או לרוח התקופה ויצרו תנועות פוליטיות וחברתיות חסרות תקדים גם בדרכי פעולתן וגם במידת הצלחתן."

כאן המקור –
https://www.vanleer.org.il/%D7%9C%D7%9C%D7%90-%D7%A7%D7%98%D7%92%D7%95%D7%A8%D7%99%D7%94/%D7%9E%D7%A8%D7%93%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%9B%D7%91%D7%A1%D7%99%D7%A1-%D7%94%D7%97%D7%A9%D7%99%D7%91%D7%94-%D7%94%D7%A2%D7%A6%D7%9E%D7%90%D7%99%D7%AA/?fbclid=IwAR2y2Zf2rNPWMLGOHnyqkIY4ZL_fYJDkskYp4zXFxsFx1FN8d41da0Ujfu8