היום כתב אבישי בן חיים –

‏אני לא כותב את זה בביקורת חלילה, אלא כהצבעה על התפתחות סוציו פוליטית מרתקת:
לשני מספרי 1 במפלגות ישראל הראשונה הוותיקות (העבודה ומרצ) אין ילדים.

ויפה ענה לו אלי ביתן, בצד אחרים –

‏לחזון אי"ש, לרבי מלובביץ' ולרבי שמואל אוירבך לא היו ילדים. למרן הרב שך לא היה בן שהמשיך אותו בדרכו, ובתו היחידה של רבן של כל בני הגולה רבי חיים עוזר, מנהיגם של מיליוני יהודים, מתה בחייו בעודה מאורסת. בתים ריקים זו נוסחה בדוקה למנהיגים אכפתיים שנלחמים על גורל הדור.

כך גם סבור ישעיה –

ישעיה נו –

   א כֹּה אָמַר יְהוָה שִׁמְרוּ מִשְׁפָּט וַעֲשׂוּ צְדָקָה כִּי קְרוֹבָה יְשׁוּעָתִי לָבוֹא וְצִדְקָתִי לְהִגָּלוֹת. ב אַשְׁרֵי אֱנוֹשׁ יַעֲשֶׂה זֹּאת וּבֶן אָדָם יַחֲזִיק בָּהּ שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וְשֹׁמֵר יָדוֹ מֵעֲשׂוֹת כָּל רָע.    ג וְאַל יֹאמַר בֶּן הַנֵּכָר הַנִּלְוָה אֶל יְהוָה לֵאמֹר הַבְדֵּל יַבְדִּילַנִי יְהוָה מֵעַל עַמּוֹ וְאַל יֹאמַר הַסָּרִיס הֵן אֲנִי עֵץ יָבֵשׁ.    ד כִּי כֹה אָמַר יְהוָה לַסָּרִיסִים אֲשֶׁר יִשְׁמְרוּ אֶת שַׁבְּתוֹתַי וּבָחֲרוּ בַּאֲשֶׁר חָפָצְתִּי וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. ה וְנָתַתִּי לָהֶם בְּבֵיתִי וּבְחוֹמֹתַי יָד וָשֵׁם טוֹב מִבָּנִים וּמִבָּנוֹת שֵׁם עוֹלָם אֶתֶּן לוֹ אֲשֶׁר לֹא יִכָּרֵת.    ו וּבְנֵי הַנֵּכָר הַנִּלְוִים עַל יְהוָה לְשָׁרְתוֹ וּלְאַהֲבָה אֶת שֵׁם יְהוָה לִהְיוֹת לוֹ לַעֲבָדִים כָּל שֹׁמֵר שַׁבָּת מֵחַלְּלוֹ וּמַחֲזִיקִים בִּבְרִיתִי. ז וַהֲבִיאוֹתִים אֶל הַר קָדְשִׁי וְשִׂמַּחְתִּים בְּבֵית תְּפִלָּתִי עוֹלֹתֵיהֶם וְזִבְחֵיהֶם לְרָצוֹן עַל מִזְבְּחִי כִּי בֵיתִי בֵּית תְּפִלָּה יִקָּרֵא לְכָל הָעַמִּים. ח נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה מְקַבֵּץ נִדְחֵי יִשְׂרָאֵל עוֹד אֲקַבֵּץ עָלָיו לְנִקְבָּצָיו. 

*

ועדיין, קצב הריבוי השונה במחנות השונים צריך להילקח בחשבון, בלי לפגוע אישית.

הבטחתי דיון בקללות ובברכות. זה עניין נרחב שלא אוכל למצות אותו כאן, אך בכל זאת אומר משהו, לפי תהילים קט, פרק הקללות.
לפני זה – במקומות רבים בתנ"ך מדובר נגד הקללות. למשל – 'על קדקדו חמסו ירד', כלומר – הקללה תשוב למקלל. ובאמת, לא ברורה מה התועלת שבקללה, שרק מגבירה כעס ועוינות.
מצד שני, התנ"ך גם מלא קללות. אפילו פרקי הנביאים שהבאתי היום מלאים דברי קטגוריה כלפי בני ישראל, אף כי יש להבחין בין תוכחה לקללה. וכן יש להבחין בקללה עצמה בין גידוף, שאלה דברים פוגעניים, ובין הקללה במובנה המקורי – מעין פעולה מגית של איחול רע, שיש סיכוי שיתגשם, בדומה לעין הרע.
בתורה ידוע לנו על בלעם, שבא לקלל ויצא מברך. וחז"ל אומרים שידע לכוון את השעה שבה הקב"ה כועס, כאמור – 'ואל זועם בכל יום'.
כמו כן, לאל עצמו יש קללות וברכות, במובן של שפע ומחסור, שהרי הן מתגשמות תמיד. ואלה הכתובים של 'והיה אם שמוע… והיה אם לא תשמעו', וכל פרשת הברכות והקללות הארוכה שבתורה (יש שתיים כאלה – בפרשת כי תבוא, דברים כח, ובפרשת בחוקותי בויקרא כו). מנהג ישראל הוא, אגב, לקרוא את הקללות במהירות בעת הקריאה בתורה, כדי לא לתת להן יותר מדי מקום. אבל הן שם, ובמידה גדולה יותר מהברכות.

אותה השניות, וביתר שאת, נמצא במזמור קט בתהילים. מצד אחד הדובר פה מבטא שרשרת קללות ארוכה ועסיסית במיוחד, אך מצד שני הוא אומר שהוא מעדיף לברך. אני תמיד התפלאתי על שניות זו, שלא לומר על סתירה זו, אך נראה שהדברים יכולים להיות מובנים כך – יש מי שדרכו היא דרך הקללות והגידופים, אך יש מי שמתשדל ללכת בדרך הטוב, אלא שכל-כך לוחצים עליו ומקשים עליו, עד שלבסוף גם הוא מקלל. זה לפחות ניסיון פרשני אחד.
והנה הפרק –

תהילים קט –

א לַמְנַצֵּחַ לְדָוִד מִזְמוֹר אֱלֹהֵי תְהִלָּתִי אַל תֶּחֱרַשׁ. ב כִּי פִי רָשָׁע וּפִי מִרְמָה עָלַי פָּתָחוּ דִּבְּרוּ אִתִּי לְשׁוֹן שָׁקֶר. ג וְדִבְרֵי שִׂנְאָה סְבָבוּנִי וַיִּלָּחֲמוּנִי חִנָּם. ד תַּחַת אַהֲבָתִי יִשְׂטְנוּנִי וַאֲנִי תְפִלָּה. ה וַיָּשִׂימוּ עָלַי רָעָה תַּחַת טוֹבָה וְשִׂנְאָה תַּחַת אַהֲבָתִי. ו הַפְקֵד עָלָיו רָשָׁע וְשָׂטָן יַעֲמֹד עַל יְמִינוֹ. ז בְּהִשָּׁפְטוֹ יֵצֵא רָשָׁע וּתְפִלָּתוֹ תִּהְיֶה לַחֲטָאָה. ח יִהְיוּ יָמָיו מְעַטִּים פְּקֻדָּתוֹ יִקַּח אַחֵר. ט יִהְיוּ בָנָיו יְתוֹמִים וְאִשְׁתּוֹ אַלְמָנָה. י וְנוֹעַ יָנוּעוּ בָנָיו וְשִׁאֵלוּ וְדָרְשׁוּ מֵחָרְבוֹתֵיהֶם. יא יְנַקֵּשׁ נוֹשֶׁה לְכָל אֲשֶׁר לוֹ וְיָבֹזּוּ זָרִים יְגִיעוֹ. יב אַל יְהִי לוֹ מֹשֵׁךְ חָסֶד וְאַל יְהִי חוֹנֵן לִיתוֹמָיו. יג יְהִי אַחֲרִיתוֹ לְהַכְרִית בְּדוֹר אַחֵר יִמַּח שְׁמָם. יד יִזָּכֵר עֲו‍ֹן אֲבֹתָיו אֶל יְהוָה וְחַטַּאת אִמּוֹ אַל תִּמָּח. טו יִהְיוּ נֶגֶד יְהוָה תָּמִיד וְיַכְרֵת מֵאֶרֶץ זִכְרָם. טז יַעַן אֲשֶׁר לֹא זָכַר עֲשׂוֹת חָסֶד וַיִּרְדֹּף אִישׁ עָנִי וְאֶבְיוֹן וְנִכְאֵה לֵבָב לְמוֹתֵת. יז וַיֶּאֱהַב קְלָלָה וַתְּבוֹאֵהוּ וְלֹא חָפֵץ בִּבְרָכָה וַתִּרְחַק מִמֶּנּוּ. יח וַיִּלְבַּשׁ קְלָלָה כְּמַדּוֹ וַתָּבֹא כַמַּיִם בְּקִרְבּוֹ וְכַשֶּׁמֶן בְּעַצְמוֹתָיו. יט תְּהִי לוֹ כְּבֶגֶד יַעְטֶה וּלְמֵזַח (חגורה) תָּמִיד יַחְגְּרֶהָ. כ זֹאת פְּעֻלַּת שֹׂטְנַי מֵאֵת יְהוָה וְהַדֹּבְרִים רָע עַל נַפְשִׁי. כא וְאַתָּה יְהוִה אֲדֹנָי עֲ‍שֵׂה אִתִּי לְמַעַן שְׁמֶךָ כִּי טוֹב חַסְדְּךָ הַצִּילֵנִי. כב כִּי עָנִי וְאֶבְיוֹן אָנֹכִי וְלִבִּי חָלַל בְּקִרְבִּי. כג כְּצֵל כִּנְטוֹתוֹ נֶהֱלָכְתִּי נִנְעַרְתִּי כָּאַרְבֶּה. כד בִּרְכַּי כָּשְׁלוּ מִצּוֹם וּבְשָׂרִי כָּחַשׁ מִשָּׁמֶן. כה וַאֲנִי הָיִיתִי חֶרְפָּה לָהֶם יִרְאוּנִי יְנִיעוּן רֹאשָׁם. כו עָזְרֵנִי יְהוָה אֱלֹהָי הוֹשִׁיעֵנִי כְחַסְדֶּךָ. כז וְיֵדְעוּ כִּי יָדְךָ זֹּאת אַתָּה יְהוָה עֲשִׂיתָהּ. כח יְקַלְלוּ הֵמָּה וְאַתָּה תְבָרֵךְ קָמוּ וַיֵּבֹשׁוּ וְעַבְדְּךָ יִשְׂמָח. כט יִלְבְּשׁוּ שׂוֹטְנַי כְּלִמָּה וְיַעֲטוּ כַמְעִיל בָּשְׁתָּם. ל אוֹדֶה יְהוָה מְאֹד בְּפִי וּבְתוֹךְ רַבִּים אֲהַלְלֶנּוּ. לא כִּי יַעֲמֹד לִימִין אֶבְיוֹן לְהוֹשִׁיעַ מִשֹּׁפְטֵי נַפְשׁוֹ.

*

למתעניינים בלבד –
אגב, אם חשבתם שבברית החדשה, המטיפה לאהבה ולחסד, המצב שונה, ובכן – זה לא בדיוק כך. בחנו, למשל, את הפרק הזה –

פטרוס ב, ב –

א אֲבָל גַּם נְבִיאֵי שֶׁקֶר הָיוּ בָּעָם, כְּשֵׁם שֶׁגַּם בֵּינֵיכֶם יִהְיוּ מוֹרֵי שֶׁקֶר. הַלָּלוּ יַכְנִיסוּ בַּחֲשַׁאי תּוֹרוֹת הַרְסָנִיּוֹת וְיִכְפְּרוּ בָּאָדוֹן אֲשֶׁר קָנָה אוֹתָם, וְיָבִיאוּ עַל עַצְמָם אָבְדָן פִּתְאוֹם. ⋅ב רַבִּים יֵלְכוּ אַחֲרֵי תּוֹעֲבוֹתֵיהֶם, וּבִגְלָלָם תְּגֻדַּף דֶּרֶךְ הָאֱמֶת. ⋅ג וּבְתַאֲוָתָם לַבֶּצַע יְדַבְּרוּ כָּזָב וְיִסְחֲרוּ בָּכֶם; וְאָמְנָם לֹא יִתְעַכֵּב מִשְׁפָּטָם שֶׁנֶּחֱרָץ מִקֶּדֶם, וְאָבְדָנָם לֹא יָנוּם.
⋅ד הֵן אֱלֹהִים לֹא חָס עַל הַמַּלְאָכִים הַחוֹטְאִים, אֶלָּא הוֹרִידָם אֶל תַּחְתִּיּוֹת אֶרֶץ וּנְתָנָם בְּכַבְלֵי אֺפֶל לְשָׁמְרָם לְמִשְׁפָּט. ⋅ה וְגַם עַל הָעוֹלָם הַקָּדוּם לֹא חָס, אֲבָל בַּהֲבִיאוֹ מַבּוּל עַל עוֹלָם שֶׁל רְשָׁעִים שָׁמַר אֶת נֺחַ, מַטִּיף הַצֶּדֶק, וְהַשִּׁבְעָה אֲשֶׁר עִמּוֹ. ⋅ו אֶת הֶעָרִים סְדוֹם וַעֲמֺרָה שָׂרַף לְאֵפֶר לְאַחַר שֶׁדָּן אוֹתָן לְמַהְפֵּכָה, בְּשִׂימוֹ אוֹתָן לְדֻגְמָה לָעֲתִידִים לַעֲשׂוֹת רִשְׁעָה, ⋅ז וְהִצִּיל אֶת לוֹט הַצַּדִּיק, אֲשֶׁר נִדְכְּאָה נַפְשׁוֹ בִּגְלַל הִתְנַהֲגוּת הָרְשָׁעִים שְׁטוּפֵי זִמָּה; ח כִּי הַצַּדִּיק הַזֶּה, אֲשֶׁר בְּשִׁבְתּוֹ בְּקִרְבָּם רָאָה וְשָׁמַע אֶת הַנַּעֲשֶׂה, יוֹם יוֹם הִתְעַנָּה בְּנַפְשׁוֹ הַיְשָׁרָה עַל מַעֲשֵׂי רִשְׁעָתָם.
⋅ט אָכֵן יוֹדֵעַ אֲדֺנָי לְהַצִּיל אֶת חֲסִידָיו מִנִּסָּיוֹן וְעִם זֺאת לַחֲשֺׂךְ אֶת הָרְשָׁעִים לְיוֹם הַדִּין כְּדֵי לְהַעֲנִישָׁם, ⋅י בְּיִחוּד אֶת הַהוֹלְכִים אַחַר הַבְּשָׂרִיּוּת בְּתַאֲוַת טֻמְאָה וּבוֹזִים אֶת הַסַּמְכוּת הָעֶלְיוֹנָה. חֲצוּפִים הֵם, הוֹלְכִים בִּשְׁרִירוּת לִבָּם וְאֵינָם נִרְתָּעִים מִלְּחָרֵף אֶת נוֹשְׂאֵי הַמִּשְׂרוֹת הַנִּכְבָּדוֹת, יא אֲשֶׁר אַף הַמַּלְאָכִים, הַגְּדוֹלִים מֵהֶם בְּעָצְמָה וְכֺחַ, אֵינָם מְבִיאִים עֲלֵיהֶם קִטְרוּג שֶׁל גִּדּוּף לִפְנֵי יהוה.
יב אַךְ הַלָּלוּ דּוֹמִים לְחַיּוֹת חַסְרוֹת תְּבוּנָה שֶׁבְּדֶרֶךְ הַטֶּבַע נוֹלָדוֹת כְּדֵי לְהִלָּכֵד וּלְהִשָּׁמֵד. הֵם מְחָרְפִים מַה שֶׁאֵינָם יוֹדְעִים, וּכְמוֹ שֶׁהֵן נִשְׁמָדוֹת גַּם הֵם יִשָּׁמְדוּ,
⋅יג וּבָזֶה יִסְבְּלוּ אֶת גְּמוּל עַוְלָתָם. אֶת הַהוֹלְלוּת בַּיּוֹם חוֹשְׁבִים הֵם לְתַעֲנוּג; כִּתְמֵי טֻמְאָה וּמוּמִים הֵם, הַסּוֹעֲדִים עִמָּכֶם וּמוֹצְאִים הֲנָאָה בְּתַרְמִיתָם. ⋅יד עֵינַיִם לָהֶם מְלֵאוֹת נִאוּפִים וְאֵינָן מַרְפּוֹת מִן הַחֵטְא. הֵם לוֹכְדִים נְפָשׁוֹת בִּלְתִּי יַצִּיבוֹת; לִבָּם מֻרְגָּל בְּחַמְדָנוּת; אָכֵן בָּנִים אֲרוּרִים. ⋅טו בְּעָזְבָם אֶת דֶּרֶךְ הַיָּשָׁר תָּעוּ וְהָלְכוּ בְּדֶרֶךְ בִּלְעָם בֶּן בְּעוֹר אֲשֶׁר אָהַב אֶת שְׂכַר הָרֶשַׁע, ⋅טז וְהוּכַח עַל עַוְלָתוֹ: אָתוֹן אִלֶּמֶת דִּבְּרָה בְּקוֹל אָדָם וְעָצְרָה אֶת אִוֶּלֶת הַנָּבִיא.
⋅יז בְּאֵרוֹת בְּלִי מַיִם הֵם, עֲנָנִים נִדָּפִים בִּסְעָרָה, אֲשֶׁר אֲפֵלַת חֺשֶׁךְ שְׁמוּרָה לָהֶם. ⋅יח בְּדַבְּרָם גְּדוֹלוֹת, דְּבָרִים שֶׁאֵינָם אֶלָּא הֶבֶל, הֵם לוֹכְדִים בְּתַאֲווֹת בְּשָׂרִים וּבְמַעֲשֵׂי זִמָּה אֶת אֵלֶּה אֲשֶׁר אַךְ נִמְלְטוּ מִידֵי הַהוֹלְכִים בְּדֶרֶךְ הַתָּעוּת. ⋅יט הֵם מַבְטִיחִים לָהֶם חֺפֶשׁ בְּשָׁעָה שֶׁהֵם עַצְמָם עֲבָדִים לְכָל אֲשֶׁר מַשְׁחִית; הֲרֵי לְמַה שֶּׁאָדָם נִכְנָע, לָזֶה הוּא מִשְׁתַּעְבֵּד. ⋅כ הֲלֹא אִם אַחֲרֵי שֶׁנִּמְלְטוּ מִטֻּמְאוֹת הָעוֹלָם בִּידִיעָתָם אֶת אֲדוֹנֵנוּ וּמוֹשִׁיעֵנוּ יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, שׁוּב נִסְתַּבְּכוּ בָּהֶן וְנֻצְּחוּ – כִּי אָז מַצָּבָם הָאַחֲרוֹן גָּרוּעַ מִן הָרִאשׁוֹן. ⋅כא מוּטָב הָיָה לָהֶם שֶׁלֹּא לָדַעַת אֶת דֶּרֶךְ הַצְּדָקָה מֵאֲשֶׁר לָדַעַת אוֹתָהּ וְלָסוּר מִן הַמִּצְוָה הַקְּדוֹשָׁה הַמְּסוּרָה לָהֶם. ⋅כב הִתְמַמֵּשׁ בָּהֶם הַמָּשָׁל הָאֲמִתִּי: "הַכֶּלֶב שָׁב עַל-קֵאוֹ", וְגַם "הַחֲזִיר עוֹלֶה מִן הָרַחֲצָה לְהִתְגּוֹלֵל בָּרֶפֶשׁ".

תפילה לשלום המדינה –
בימים אלה של אוזלת יד, ואפס עצור ועזוב, כשאנשים מנסים למצוא היגיון בהחלטות הממשלה, ולא מצליחים, אך ממשיכים לנסות, בימים כאלה יש חשק לקלל את קברניטי המדינה – ראשיה, שריה ויועציה – וכמה מובן חשק זה. אלא שהקללה אף פעם לא משיגה את יעדה, כפי שאברר אולי בהמשך.
אז עדיף לברך, ומה טוב שיש לנו כבר ברכה מן המוכן (הנה הגעתי גם לתפילה ותליטורגיקה) –

התפילה לשלום המדינה היא תפילה שנאמרת בחוגי הציונות הדתית במועדים שונים. לפי ויקיפדיה, היא גרסה מעודכנת לתפילה לשלום המלכות, שנהגה בגלות. שווה לעיין גם בה. בינתיים אביא רק את הגרסה כפי שהיא מקובלת היום –

אָבִינוּ שֶׁבַּשָּׁמַיִם, צוּר יִשְׂרָאֵל וְגוֹאֲלוֹ, בָּרֵךְ אֶת מְדִינַת יִשְׂרָאֵל, רֵאשִׁית צְמִיחַת גְּאֻלָּתֵנוּ. הָגֵן עָלֶיהָ בְּאֶבְרַת חַסְדֶּךָ, וּפְרֹשׁ עָלֶיהָ סֻכַּת שְׁלוֹמֶךָ, וּשְׁלַח אוֹרְךָ וַאֲמִתְּךָ לְרָאשֶׁיהָ, שָׂרֶיהָ וְיוֹעֲצֶיהָ, וְתַקְּנֵם בְּעֵצָה טוֹבָה מִלְּפָנֶיךָ. חַזֵּק אֶת יְדֵי מְגִנֵּי אֶרֶץ קָדְשֵׁנוּ, וְהַנְחִילֵם אֱלֹהֵינוּ יְשׁוּעָה וַעֲטֶרֶת נִצָּחוֹן תְּעַטְּרֵם, וְנָתַתָּ שָׁלוֹם בָּאָרֶץ וְשִׂמְחַת עוֹלָם לְיוֹשְׁבֶיהָ.

וְאֶת אַחֵינוּ כָּל בֵּית יִשְׂרָאֵל פְּקָד-נָא בְּכָל אַרְצוֹת פְּזוּרֵיהֶם, וְתוֹלִיכֵם מְהֵרָה קוֹמְמִיּוּת לְצִיּוֹן עִירֶךָ וְלִירוּשָׁלַיִם מִשְׁכַּן שְׁמֶךָ, כַּכָּתוּב בְּתוֹרַת משֶׁה עַבְדֶּךָ: "אִם יִהְיֶה נִדַּחֲךָ בִּקְצֵה הַשָּׁמַיִם, מִשָּׁם יְקַבֶּצְךָ ה' אֱלֹהֶיךָ וּמִשָּׁם יִקָּחֶךָ. וֶהֱבִיאֲךָ ה' אֱלֹהֶיךָ אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר יָרְשׁוּ אֲבֹתֶיךָ וִירִשְׁתָּהּ, וְהֵיטִבְךָ וְהִרְבְּךָ מֵאֲבֹתֶיךָ" (דברים ל, ד-ה).

וְיַחֵד לְבָבֵנוּ לְאַהֲבָה וּלְיִרְאָה אֶת שְׁמֶךָ, וְלִשְׁמֹר אֶת כָּל דִּבְרֵי תּוֹרָתֶךָ. וּשְׁלַח לָנוּ מְהֵרָה בֶּן דָּוִד מְשִׁיחַ צִדְקֶךָ, לִפְדּות מְחַכֵּי קֵץ יְשׁוּעָתֶךָ. הוֹפַע בַּהֲדַר גְּאוֹן עֻזֶּךָ עַל כָּל יוֹשְׁבֵי תֵּבֵל אַרְצֶךָ, וְיֹאמַר כֹּל אֲשֶׁר נְשָׁמָה בְּאַפּוֹ: "ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל מֶלֶךְ, וּמַלְכוּתו בַּכּל מָשָׁלָה". אָמֵן סֶלָה.

*

עבור פוסט זה העליתי מחדש את מאמרי על נבואת קיבוץ הגלויות, שהתגשמה –
https://dailyverses.news.blog/2021/02/07/%d7%a0%d7%91%d7%95%d7%90%d7%aa-%d7%a7%d7%99%d7%91%d7%95%d7%a5-%d7%94%d7%92%d7%9c%d7%95%d7%99%d7%95%d7%aa/

*

ועוד בעניין השורש קב"ץ – הוא קרוב לשורש קפ"ץ, במובן של קפץ יד. וגם הקופץ-מנתר הרי הוא פעולתו השנייה של הקפיץ, שבהתחלה הוא קפוץ, ואחר כך קופץ. כמו כן, הוא קרוב לקווצות שיער, הקפוצות ביחד, וכן למכווץ.
לדעתי שורש הבסיס כאם הוא קב, או קפ, והוא נגזר מ-כף, במובן כיפוף, כזה של הכף. גם הקוף אולי נקרא כך על שם כפיפותו, לעומת האדם הזקוף. זקוף, כמובן – הפך הכפוף.
ואגב, יש כאן גם תועלת לפסיכולוג. שהרי המטופל לפעמים הוא מכונס בעצמו, כלומר קפוץ, ולפעמים מתפרץ, כלומר קופץ. צריך להבין שזה מנגנון פסיכולוגי אחד, כשם שהמילה אחת. וכן לפעמים המטופל קפוא, ולדעתי הוא מאותו שורש ולכן במובן קרוב, מי שמכונס בעצמו. והרי זה הוא הטראומטי. ואכן, טראומה היא רגע מסוים שקפא בזמן, והדברים ארוכים.

נבואת קיבוץ הגלויות
(מאמר שכתבתי בעבר לאתר הניווט בתנ"ך)

קיבוץ הגלויות של ישראל מן הגולה לארצו היא כבר עובדה מוגמרת וראוי לציין, למי שעדיין לא יודע זאת, שהדבר נצפה באינספור מקומות בתנ"ך. אביא רק חלק מהם:

.

ישעיהו יא12: "ונשא נס לגוים ואסף נדחי ישראל ונפצות יהודה  יקבץ  מארבע כנפות הארץ"

ישעיהו מ11: "כרעה עדרו ירעה בזרעו  יקבץ  טלאים ובחיקו ישא עלות ינהל"

ישעיהו נו8: "נאם אדני ה'  מקבץ  נדחי ישראל עוד  אקבץ  עליו לנקבציו "

ישעיה מט:

18  שאי-סביב עיניך וראי כלם נקבצו באו-לך חי-אני נאם-יהוה כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה. 19  כי חרבתיך ושממתיך וארץ הרסתיך כי עתה תצרי מיושב ורחקו מבלעיך.

ישעיהו מט18: "שאי סביב עיניך וראי כלם  נקבצו  באו לך חי אני נאם ה' כי כלם כעדי תלבשי ותקשרים ככלה"

ישעיהו נד7: "ברגע קטן עזבתיך וברחמים גדלים  אקבצך "

ישעיהו נו8: "נאם אדני ה' מקבץ נדחי ישראל עוד אקבץ עליו  לנקבציו "

ישעיהו ס4: "שאי סביב עיניך וראי כלם  נקבצו  באו לך בניך מרחוק יבאו ובנתיך על צד תאמנה"

ירמיהו כג3: "ואני  אקבץ  את שארית צאני מכל הארצות אשר הדחתי אתם שם והשבתי אתהן על נוהן ופרו ורבו"

ירמיהו כט11 : " כי אנכי ידעתי את המחשבת אשר אנכי חשב עליכם נאם ה' מחשבות שלום ולא לרעה לתת לכם אחרית ותקוה "

ירמיהו לא16 : " ויש תקוה לאחריתך נאם ה' ושבו בנים לגבולם "

ירמיהו כט14: "ונמצאתי לכם נאם ה' ושבתי את שביתכם  וקבצתי  אתכם מכל הגוים ומכל המקומות אשר הדחתי אתכם שם נאם ה' והשבתי אתכם אל המקום אשר הגליתי אתכם משם"

ירמיהו לא7: "הנני מביא אותם מארץ צפון  וקבצתים  מירכתי ארץ בם עור ופסח הרה וילדת יחדו קהל גדול ישובו הנה"

ירמיהו לא9: "שמעו דבר ה' גוים והגידו באיים ממרחק ואמרו מזרה ישראל  יקבצנו  ושמרו כרעה עדרו"

ירמיהו לב37: "הנני  מקבצם  מכל הארצות אשר הדחתים שם באפי ובחמתי ובקצף גדול והשבתים אל המקום הזה והשבתים לבטח"

יחזקאל יא17: "לכן אמר כה אמר אדני ה'  וקבצתי  אתכם מן העמים ואספתי אתכם מן הארצות אשר נפצותם בהם ונתתי לכם את אדמת ישראל"

יחזקאל כ34: "והוצאתי אתכם מן העמים  וקבצתי  אתכם מן הארצות אשר נפוצתם בם ביד חזקה ובזרוע נטויה ובחמה שפוכה"

יחזקאל כ41: "בריח ניחח ארצה אתכם בהוציאי אתכם מן העמים  וקבצתי  אתכם מן הארצות אשר נפצתם בם ונקדשתי בכם לעיני הגוים"

יחזקאל כח25: "כה אמר אדני ה'  בקבצי  את בית ישראל מן העמים אשר נפצו בם ונקדשתי בם לעיני הגוים וישבו על אדמתם אשר נתתי לעבדי ליעקב"

יחזקאל לד13: "והוצאתים מן העמים  וקבצתים  מן הארצות והביאתים אל אדמתם ורעיתים אל הרי ישראל באפיקים ובכל מושבי הארץ"

יחזקאל לו24: "ולקחתי אתכם מן הגוים  וקבצתי  אתכם מכל הארצות והבאתי אתכם אל אדמתכם"

יחזקאל לז21: "ודבר אליהם כה אמר אדני ה' הנה אני לקח את בני ישראל מבין הגוים אשר הלכו שם  וקבצתי  אתם מסביב והבאתי אותם אל אדמתם"

יחזקאל לח8: "מימים רבים תפקד באחרית השנים תבוא אל ארץ משובבת מחרב  מקבצת  מעמים רבים על הרי ישראל אשר היו לחרבה תמיד והיא מעמים הוצאה וישבו לבטח כלם"

.

הפסוק האחרון מיחזקאל זו נבואת גוג ומגוג וראוי לציין כי כאן גם כתוב שהארץ תהיה לשממה, כפי שהיא אכן הייתה. ועוד ראוי לציין, כי כנגד קיבוץ ישראל גם העמים לפי הנבואה יתקבצו על ישראל באחרית הימים, למשל:

יואל ד2: "וקבצתי  את כל הגוים והורדתים אל עמק יהושפט ונשפטתי עמם שם על עמי ונחלתי ישראל אשר פזרו בגוים ואת ארצי חלקו"

מיכה ד12: "והמה לא ידעו מחשבות ה' ולא הבינו עצתו כי  קבצם  כעמיר גרנה"

מיכה ב12: "אסף אאסף יעקב כלך  קבץ   אקבץ  שארית ישראל יחד אשימנו כצאן בצרה כעדר בתוך הדברו תהימנה מאדם"

צפניה ג19: "הנני עשה את כל מעניך בעת ההיא והושעתי את הצלעה והנדחה  אקבץ  ושמתים לתהלה ולשם בכל הארץ בשתם"

עוד פרק בסדרה – אחרי ירמיה ו, יחזקאל כב ועמוס ג – של נבואות זעם על שחיתות מוסרית, שהרבה מוטיבים חוזרים בהם. גם כאן הנבואה היא על ירושלים, היא 'העיר', וגם כאן חוזר מוטיב השארית. כמו כן, גם כאן הכול כשלו, כולל הנביאים. אלא שהפעם הנבואה מסתיימת בדברי נחמה חגיגיים.
(אגב, אני מגיע לפרקים האלה דרך מילת החיפוש 'בקרבה', משום מה).

צפניה ג

א. החטא –

(א) הוֹי מֹרְאָה וְנִגְאָלָה (מורדת ומלוכלכת) הָעִיר הַיּוֹנָה (ירושלים. המונה, מלשון הונאה).

(ב) לֹא שָׁמְעָה בְּקוֹל לֹא לָקְחָה מוּסָר בַּיהוָה לֹא בָטָחָה אֶל אֱלֹהֶיהָ לֹא קָרֵבָה.

(ג) שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ אֲרָיוֹת שֹׁאֲגִים שֹׁפְטֶיהָ זְאֵבֵי עֶרֶב לֹא גָרְמוּ לַבֹּקֶר.

(ד) נְבִיאֶיהָ פֹּחֲזִים אַנְשֵׁי בֹּגְדוֹת כֹּהֲנֶיהָ חִלְּלוּ קֹדֶשׁ חָמְסוּ תּוֹרָה.

(ה) יְהוָה צַדִּיק בְּקִרְבָּהּ לֹא יַעֲשֶׂה עַוְלָה בַּבֹּקֶר בַּבֹּקֶר (כל בוקר) מִשְׁפָּטוֹ יִתֵּן לָאוֹר לֹא נֶעְדָּר וְלֹא יוֹדֵעַ עַוָּל בֹּשֶׁת.

(ו) הִכְרַתִּי גוֹיִם נָשַׁמּוּ פִּנּוֹתָם הֶחֱרַבְתִּי חוּצוֹתָם מִבְּלִי עוֹבֵר נִצְדּוּ עָרֵיהֶם מִבְּלִי אִישׁ מֵאֵין יוֹשֵׁב.
(הענשתי את הגויים, כך שהיה אפשר ללמוד מהם לקח, אבל לא).

(ז) אָמַרְתִּי אַךְ תִּירְאִי אוֹתִי תִּקְחִי מוּסָר וְלֹא יִכָּרֵת מְעוֹנָהּ (ביתה) כֹּל אֲשֶׁר פָּקַדְתִּי עָלֶיהָ אָכֵן הִשְׁכִּימוּ הִשְׁחִיתוּ כֹּל עֲלִילוֹתָם.

ב. הגאולה –

(ח) לָכֵן חַכּוּ לִי נְאֻם יְהוָה לְיוֹם קוּמִי לְעַד כִּי מִשְׁפָּטִי לֶאֱסֹף גּוֹיִם לְקָבְצִי מַמְלָכוֹת לִשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי כֹּל חֲרוֹן אַפִּי כִּי בְּאֵשׁ קִנְאָתִי תֵּאָכֵל כָּל הָאָרֶץ.

(ט) כִּי אָז אֶהְפֹּךְ אֶל עַמִּים שָׂפָה בְרוּרָה לִקְרֹא כֻלָּם בְּשֵׁם יְהוָה לְעָבְדוֹ שְׁכֶם אֶחָד.

(י) מֵעֵבֶר לְנַהֲרֵי כוּשׁ עֲתָרַי בַּת פּוּצַי יוֹבִלוּן מִנְחָתִי.
(עתרי בת פוצי – ראה להלן).

(יא) בַּיּוֹם הַהוּא לֹא תֵבוֹשִׁי מִכֹּל עֲלִילֹתַיִךְ אֲשֶׁר פָּשַׁעַתְּ בִּי כִּי אָז אָסִיר מִקִּרְבֵּךְ עַלִּיזֵי גַּאֲוָתֵךְ וְלֹא תוֹסִפִי לְגָבְהָה עוֹד בְּהַר קָדְשִׁי.
(ובוודאי יהיה מי שילמד מכאן כי לא יהיו מצעדי גאווה בירושלים…).

(יב) וְהִשְׁאַרְתִּי בְקִרְבֵּךְ עַם עָנִי וָדָל וְחָסוּ בְּשֵׁם יְהוָה.

(יג) שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל לֹא יַעֲשׂוּ עַוְלָה וְלֹא יְדַבְּרוּ כָזָב וְלֹא יִמָּצֵא בְּפִיהֶם לְשׁוֹן תַּרְמִית כִּי הֵמָּה יִרְעוּ וְרָבְצוּ וְאֵין מַחֲרִיד.
(רעיון השארית).

(יד) רָנִּי בַּת צִיּוֹן הָרִיעוּ יִשְׂרָאֵל שִׂמְחִי וְעָלְזִי בְּכָל לֵב בַּת יְרוּשָׁלָ‍ִם.
(רני מופיע גם בישעיה ועוד, והטעם משתנה מסיבה שאינה ברורה לי, פעם מלעיל ופעם מלרע, וכן הניקוד).

(טו) הֵסִיר יְהוָה מִשְׁפָּטַיִךְ פִּנָּה אֹיְבֵךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל יְהוָה בְּקִרְבֵּךְ לֹא תִירְאִי רָע עוֹד.

(טז) בַּיּוֹם הַהוּא יֵאָמֵר לִירוּשָׁלַ‍ִם אַל תִּירָאִי צִיּוֹן אַל יִרְפּוּ יָדָיִךְ.

(יז) יְהוָה אֱלֹהַיִךְ בְּקִרְבֵּך גִּבּוֹר יוֹשִׁיעַ יָשִׂישׂ עָלַיִךְ בְּשִׂמְחָה יַחֲרִישׁ בְּאַהֲבָתוֹ יָגִיל עָלַיִךְ בְּרִנָּה.
(יחריש – ישקוט, אך אפשר גם ירעיש, כמו 'מחריש אוזניים', לדעתי.
מצודות – "יחריש באהבתו" – בעבור אהבתו לך ישתוק על העונות שעשית מאז ולא יזכירם לך להכלימך. וכן רש"י – יכסה עוונותיך).

(יח) נוּגֵי מִמּוֹעֵד אָסַפְתִּי מִמֵּךְ הָיוּ מַשְׂאֵת עָלֶיהָ חֶרְפָּה.
(נוגי ממועד – פירוש להלן).

(יט) הִנְנִי עֹשֶׂה אֶת כָּל מְעַנַּיִךְ בָּעֵת הַהִיא וְהוֹשַׁעְתִּי אֶת הַצֹּלֵעָה וְהַנִּדָּחָה אֲקַבֵּץ וְשַׂמְתִּים לִתְהִלָּה וּלְשֵׁם בְּכָל הָאָרֶץ בָּשְׁתָּם.

(כ) בָּעֵת הַהִיא אָבִיא אֶתְכֶם וּבָעֵת קַבְּצִי אֶתְכֶם כִּי אֶתֵּן אֶתְכֶם לְשֵׁם וְלִתְהִלָּה בְּכֹל עַמֵּי הָאָרֶץ בְּשׁוּבִי אֶת שְׁבוּתֵיכֶם לְעֵינֵיכֶם אָמַר יְהוָה.
(וכן כאן רעיון קיבוץ הגלויות, שגם הוא חוזר).

*

נוגי ממועד –
מצודות – "נוגי ממועד" – אל מול ירושלים יאמר בניך שהיו מליאי יגון בעבור איחור זמן הגאולה הכנסתים אליך כי ממך היו והושבתים למקומם.
רש"י – "נוגי ממועד" – אספתי את המוצאים ממועדי שלא היו משמרים שבתות וימים טובים
"נוגי" – לשון הוצאה כמו הגו סיגים (משלי כה) כאשר הוגה מן המסילה (שמואל ב כ) ואין שורש בתיבה אלא הגימ"ל לבדה).

עתרי בת פוצי –
רד"ק –
עתרי בת פוצי –
שם אומה או משפחה שהיא מעבר לנהרי כוש. 
ויונתן פירש: 
עתרי, שקרא האל יתברך שם לישראל עתרי, שיעתר להם ה' וקרא שמה בת פוצי, כלומר עדת הנפוצים בגלות. 
(כלומר – יש לקרוא עותרי בתפוצות).

בפוסט הקודם שלי על עמוס ג הזכרתי את הדברים הבאים –

"משל הנביא הידוע–

(ג) הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ. (קבעו מראש, התוועדו)

(ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד.

(ה) הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד.

(ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה.

(ז) כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

(ח) אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא.

למעשה, המשל היפה הזה אומר שיש חוקיות בטבע, וזו היא דרך האל. גם הנבואה היא חלק הכרחי ומתבקש מחוקיות זו. ניתן לראות כאן סמך הן להגותו של הרמב"ם, והן, ביתר שאת, לזו של שפינוזה. לדעתי."

עתה, הבעיה היא שהמילה היחידה שראיתי נכון לפרש, בדרך כלל מובנת בצורה לא נכונה, כלומר – 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו', במובן של 'נועדו זה לזה'. מעין פירוש מיסטי וניו-אייג'י שכזה.

אבל למעשה התפיסה הזאת ותיקה מאוד, למן המשל המובא במשתה של אפלטון, לפיו האדם היה בעבר מחובר משני אנשים שהופרדו על ידי האלים, ומאז כל אחד מחפש את 'החצי השני' שלו – משל שאומץ הן על-ידי חז"ל שאמרו שהאדם נוצר כ'דו-פרצופין', והן בקבלה ברעיון ה'נסירה' – ועד הדעה המקובלת אצל חז"ל, שהקב"ה מזווג זיווגין. כך למשל במדרש הידוע הזה (בר"ר סח ד) –

"מטרונה אחת שאלה את ר' יוסי בר חלפתא: מה עושה הקב"ה מאותה שעה שברא את העולם ועד עכשיו? אמר לה שהוא יושב ומזווג זיווגים. התפלאה, והשיבה שאף היא יכולה לעשות כן ולזווג את העבדים והשפחות שלה. "אמר לה אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף" מה עשתה נטלה אלף עבדים ואלף שפחות וזיווגה אותם בלילה אחד. למחרת באו אליה חבולים ופצועים, כי לא רצו זה את זה. אמרה לר' יוסי בר חלפתא "לית אלוה כאלהכון אמת היא תורתכון נאה ומשובחת יפה". עוד אמר לה שהקב"ה מזווגם בעל כרחם שלא בטובתם ככתוב: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בַּכּוֹשָׁרוֹת"."

אבל, כאמור, 'נועדו' זה פשוט נפגשו וקבעו, התוועדו. מכאן, אם תרצו, החשיבות של הדייט…

אבל לבסוף, בכל זאת כן יש פגישות מקריות משמעותיות, וגם על זה דיברתי בעבר. אם כך יתכן שדווקא הפירוש המיסטי הוא הנכון.

אם כך ואם כך, הכול תלוי במשמעותה של מילה אחת…

*

הוספה –
הרמב"ם, אגב – בהסתכלות חוזרת – מביא פסוק זה כדי להראות שהשפע האלוהי בלתי ניתן לעצירה ולשליטה כשהוא פורץ (והוא מביא פסוק נוסף מירמיה שרציתי להתייחס גם אליו) –

מורה נבוכים, חלק ב' ל״ז:ב׳

וידוע שבכל כת משלש הכיתות האלה יתרון רב מאד; וכל כת משתי הכתות הראשונות תחלק לשני חלקים כמו שבארנו – וזה שהשפע המגיע לכל כת משתיהם יהיה אם בשיעור שישלימהו לא זולת זה או בשיעור שיעדף משלמותו מה שישלים בו זולתו. והכת הראשונה – והם החכמים – אפשר שיהיה השופע על כח האיש מהם הדברי כשיעור שישימהו בעל חקירה והבנה וידע ויכיר ולא יתנועע ללמד לזולתו ולא לחבר ולא ימצא לזה תשוקה ואין לו עליו יכולת; ואפשר שיהיה השופע עליו כשיעור שיניעהו בהכרח לחבר וללמד. כן הענין בכת השנית אפשר שיבואהו מן הנבואה מה שישלים הנביא לא זולת זה; ואפשר שיבואהו ממנה מה שחיב לו שיקרא האנשים וילמדם וישפיע עליהם משלמותו: הנה כבר התבאר לך כי לולא זה השלמות הנוסף לא היו החכמות מחוברות בספרים ולא היו הנביאים מפיסים בני אדם לדעת האמת – כי לא יחבר חכם דבר לעצמו ללמד עצמו מה שכבר ידע; אבל טבע זה השכל כן הוא שישפיע לעולם וימשך ממקבל זה השפע למקבל אחר אחריו עד שיגיע אל איש אי אפשר שיעברהו השפע ההוא אבל ישלימהו לבד – כמו שבארנו בקצת פרקי זה המאמר: וטבע זה הענין מחייב למי שהגיע לו זה השיעור הנוסף מן השפע – שיקרא בני אדם על כל פנים יקובל ממנו או לא יקובל ואפילו יזיק בעצמו. עד שאנחנו נמצא נביאים קראו בני אדם עד שנהרגו והשפע ההוא האלוקי יניעם ולא יניחם לשקוט ולא לנוח בשום פנים ואפילו הגיעו לרעות גדולות. ולזה תמצא ירמיה – עליו השלום כי כשהגעהו מבזיון המורים והכופרים ההם אשר היו בזמנו השתדל לסתום נבואתו ולא לקראם אל האמת אשר מאסוהו ולא היה יכול לסבול זה – ואמר "כי היה דבר יי לי לחרפה ולקלס כל היום; ואמרתי לא אזכרה ולא אדבר עוד בשמו – והיה בלבי כאש בוערת עצר בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל". וזה ענין מאמר הנביא האחר "אדוני יי דיבר – מי לא ינבא". ודע זה:

אמשיך בהבאת פרקים דומים, בביאור קל, והפעם עמוס ג, לאחר ירמיה ו ויחזקאל כב. גם הוא מוכיח על עוולות מוסריות, וגם בו נמצא רעיון ה'שארית', שנשארת גם אחרי הפורענות. וכן, גם אצלו מוזכר הנביא, אבל הפעם בצורה חיובית, וגם ציורית מאוד, שהפכה כברמלנכס-צאן-ברזל של תרבותנו.

עמוס ג

א –

(א) שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.

(ב) רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם.
(רעיון נכבד, שהתייחסתי אליו בעבר בקשר לדיון בשואה, ועוד).

ב. משל הנביא הידוע –

(ג) הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ. (קבעו מראש, התוועדו)

(ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד.

(ה) הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד.

(ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה.

(ז) כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

(ח) אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא.

(למעשה, המשל היפה הזה אומר שיש חוקיות בטבע, וזו היא דרך האל. גם הנבואה היא חלק הכרחי ומתבקש מחוקיות זו. ניתן לראות כאן סמך הן להגותו של הרמב"ם, והן, ביתר שאת, לזו של שפינוזה. לדעתי).

ג. העוול והעונש –

(ט) הַשְׁמִיעוּ עַל אַרְמְנוֹת בְּאַשְׁדּוֹד וְעַל אַרְמְנוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ עַל הָרֵי שֹׁמְרוֹן וּרְאוּ מְהוּמֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ.

(י) וְלֹא יָדְעוּ עֲשׂוֹת נְכֹחָה (דרך יושר) נְאֻם יְהוָה הָאוֹצְרִים חָמָס וָשֹׁד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם.

(יא) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ.

(יב) כֹּה אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ. (יושבים בקצה המיטה ובספות).
(וכאן רעיון השארית).

(יג) שִׁמְעוּ וְהָעִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת.

(יד) כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל עָלָיו וּפָקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹת בֵּית אֵל וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ.

(טו) וְהִכֵּיתִי בֵית הַחֹרֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן (המעוטרים שנהב, כנראה) וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם יְהוָה.
(מעניין כי כבר אז היו בתי חורף ובתי קיץ, וכך עד היום. אך אלה מותרות של עשירים, כאותן ספות שהוזכרו קודם).

בהמשך לפוסט על ירמיה ו, אביא להלן, עם ביאור קל ביותר, גם את יחזקאל כב, שחוזר על הרבה מאוד דברים של ירמיה –

א. על ירושלים –

(א) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

(ב) וְאַתָּה בֶן אָדָם הֲתִשְׁפֹּט הֲתִשְׁפֹּט אֶת עִיר הַדָּמִים וְהוֹדַעְתָּהּ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתֶיהָ.

(ג) וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה עִיר שֹׁפֶכֶת דָּם בְּתוֹכָהּ לָבוֹא עִתָּהּ וְעָשְׂתָה גִלּוּלִים עָלֶיהָ לְטָמְאָה.

(ד) בְּדָמֵךְ אֲשֶׁר שָׁפַכְתְּ אָשַׁמְתְּ וּבְגִלּוּלַיִךְ אֲשֶׁר עָשִׂית טָמֵאת וַתַּקְרִיבִי יָמַיִךְ וַתָּבוֹא עַד שְׁנוֹתָיִךְ עַל כֵּן נְתַתִּיךְ חֶרְפָּה לַגּוֹיִם וְקַלָּסָה לְכָל הָאֲרָצוֹת.

(ה) הַקְּרֹבוֹת וְהָרְחֹקוֹת מִמֵּךְ יִתְקַלְּסוּ בָךְ טְמֵאַת הַשֵּׁם רַבַּת הַמְּהוּמָה.

(ו) הִנֵּה נְשִׂיאֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ לִזְרֹעוֹ הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם.
(לזרועו – כנראה בכוח הזרוע).

(ז) אָב וָאֵם הֵקַלּוּ בָךְ לַגֵּר עָשׂוּ בַעֹשֶׁק בְּתוֹכֵךְ יָתוֹם וְאַלְמָנָה הוֹנוּ בָךְ.

(ח) קָדָשַׁי בָּזִית וְאֶת שַׁבְּתֹתַי חִלָּלְתְּ.
(כאן באופן לא מאוד נפוץ מוזכרת השבת, מצווה ריטואלית אפשר לומר).

(ט) אַנְשֵׁי רָכִיל הָיוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם וְאֶל הֶהָרִים (כלומר, נסכי עבודה זרה) אָכְלוּ בָךְ זִמָּה עָשׂוּ בְתוֹכֵךְ.

(י) עֶרְוַת אָב גִּלָּה בָךְ טְמֵאַת הַנִּדָּה עִנּוּ בָךְ.

(יא) וְאִישׁ אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ עָשָׂה תּוֹעֵבָה וְאִישׁ אֶת כַּלָּתוֹ טִמֵּא בְזִמָּה וְאִישׁ אֶת אֲחֹתוֹ בַת אָבִיו עִנָּה בָךְ.

(יב) שֹׁחַד לָקְחוּ בָךְ לְמַעַן שְׁפָךְ דָּם נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לָקַחַתְּ וַתְּבַצְּעִי רֵעַיִךְ בַּעֹשֶׁק וְאֹתִי שָׁכַחַתְּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה.

(יג) וְהִנֵּה הִכֵּיתִי כַפִּי אֶל בִּצְעֵךְ אֲשֶׁר עָשִׂית וְעַל דָּמֵךְ אֲשֶׁר הָיוּ בְּתוֹכֵךְ.

(יד) הֲיַעֲמֹד לִבֵּךְ אִם תֶּחֱזַקְנָה יָדַיִךְ לַיָּמִים אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה אוֹתָךְ אֲנִי יְהוָה דִּבַּרְתִּי וְעָשִׂיתִי.

(טו) וַהֲפִיצוֹתִי אוֹתָךְ בַּגּוֹיִם וְזֵרִיתִיךְ בָּאֲרָצוֹת וַהֲתִמֹּתִי טֻמְאָתֵךְ מִמֵּךְ.

(טז) וְנִחַלְתְּ בָּךְ (תחוּללי) לְעֵינֵי גוֹיִם וְיָדַעַתְּ כִּי אֲנִי יְהוָה.

(יז) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

ב. משל הנחושת והסיג, שחוזר אצל נביאים רבים –

(יח) בֶּן אָדָם הָיוּ לִי בֵית יִשְׂרָאֵל לסוג [לְסִיג] כֻּלָּם נְחֹשֶׁת וּבְדִיל וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת בְּתוֹךְ כּוּר סִגִים כֶּסֶף הָיוּ.

(יט) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה יַעַן הֱיוֹת כֻּלְּכֶם לְסִגִים לָכֵן הִנְנִי קֹבֵץ אֶתְכֶם אֶל תּוֹךְ יְרוּשָׁלָ‍ִם.

(כ) קְבֻצַת כֶּסֶף וּנְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל וְעוֹפֶרֶת וּבְדִיל אֶל תּוֹךְ כּוּר לָפַחַת עָלָיו אֵשׁ לְהַנְתִּיךְ כֵּן אֶקְבֹּץ בְּאַפִּי וּבַחֲמָתִי וְהִנַּחְתִּי וְהִתַּכְתִּי אֶתְכֶם.
(בעצם, יש כאן רעיון חדשני של 'כור היתוך', הידוע מהציונות. וגם כאן קבוצות שונות)

(כא) וְכִנַּסְתִּי אֶתְכֶם וְנָפַחְתִּי עֲלֵיכֶם בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי וְנִתַּכְתֶּם בְּתוֹכָהּ.

(כב) כְּהִתּוּךְ כֶּסֶף בְּתוֹךְ כּוּר כֵּן תֻּתְּכוּ בְתוֹכָהּ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה שָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עֲלֵיכֶם.

ג. וההמשך, בגידת כולם, כולל הנביאים, ממש כבירמיה ו –

(כג) וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר.

(כד) בֶּן אָדָם אֱמָר לָהּ אַתְּ אֶרֶץ לֹא מְטֹהָרָה הִיא לֹא גֻשְׁמָהּ (בלי גשם, פועל נדיר) בְּיוֹם זָעַם.

(כה) קֶשֶׁר נְבִיאֶיהָ בְּתוֹכָהּ כַּאֲרִי שׁוֹאֵג טֹרֵף טָרֶף נֶפֶשׁ אָכָלוּ חֹסֶן וִיקָר יִקָּחוּ, אַלְמְנוֹתֶיהָ הִרְבּוּ בְתוֹכָהּ.

(כו) כֹּהֲנֶיהָ חָמְסוּ תוֹרָתִי וַיְחַלְּלוּ קָדָשַׁי בֵּין קֹדֶשׁ לְחֹל לֹא הִבְדִּילוּ וּבֵין הַטָּמֵא לְטָהוֹר לֹא הוֹדִיעוּ וּמִשַׁבְּתוֹתַי הֶעְלִימוּ עֵינֵיהֶם וָאֵחַל (אחוּלל) בְּתוֹכָם.

(כז) שָׂרֶיהָ בְקִרְבָּהּ כִּזְאֵבִים טֹרְפֵי טָרֶף לִשְׁפָּךְ דָּם לְאַבֵּד נְפָשׁוֹת לְמַעַן בְּצֹעַ בָּצַע.

(כח) וּנְבִיאֶיהָ טָחוּ לָהֶם תָּפֵל חֹזִים שָׁוְא וְקֹסְמִים לָהֶם כָּזָב אֹמְרִים כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה וַיהוָה לֹא דִבֵּר.
(טחו תפל גם הוא ביטוי חוזר, וממנו עד היום – 'לטייח', לא לרדת לעומק הדברים).

(כט) עַם הָאָרֶץ עָשְׁקוּ עֹשֶׁק וְגָזְלוּ גָּזֵל וְעָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנוּ וְאֶת הַגֵּר עָשְׁקוּ בְּלֹא מִשְׁפָּט.

(ל) וָאֲבַקֵּשׁ מֵהֶם אִישׁ גֹּדֵר גָּדֵר וְעֹמֵד בַּפֶּרֶץ לְפָנַי בְּעַד הָאָרֶץ לְבִלְתִּי שַׁחֲתָהּ וְלֹא מָצָאתִי.
(מזכיר קצת את סיפור אברהם המבקש על סדום).

(לא) וָאֶשְׁפֹּךְ עֲלֵיהֶם זַעְמִי בְּאֵשׁ עֶבְרָתִי כִּלִּיתִים דַּרְכָּם בְּרֹאשָׁם נָתַתִּי נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה.

ירמיה ו –

אחלק את הפרק לחלקים.
א. החלק הראשון הוא הקדמה שלא אתייחס אליה יותר מדי. ירמיה מנבא צרה על ירושלים, העיר הענוגה –

(א) הָעִזוּ (ברחו) בְּנֵי בִניָמִן מִקֶּרֶב יְרוּשָׁלַ‍ִם וּבִתְקוֹעַ תִּקְעוּ שׁוֹפָר וְעַל בֵּית הַכֶּרֶם שְׂאוּ מַשְׂאֵת כִּי רָעָה נִשְׁקְפָה מִצָּפוֹן וְשֶׁבֶר גָּדוֹל.

(ב) הַנָּוָה וְהַמְּעֻנָּגָה דָּמִיתִי בַּת צִיּוֹן.

(ג) אֵלֶיהָ יָבֹאוּ רֹעִים וְעֶדְרֵיהֶם תָּקְעוּ עָלֶיהָ אֹהָלִים סָבִיב רָעוּ אִישׁ אֶת יָדוֹ.

(ד) קַדְּשׁוּ עָלֶיהָ מִלְחָמָה קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַצָּהֳרָיִם אוֹי לָנוּ כִּי פָנָה הַיּוֹם כִּי יִנָּטוּ צִלְלֵי עָרֶב.

(ה) קוּמוּ וְנַעֲלֶה בַלָּיְלָה וְנַשְׁחִיתָה אַרְמְנוֹתֶיהָ.

ב. ולמה? בגלל עוולותיה –

(ו) כִּי כֹה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת כִּרְתוּ עֵצָה וְשִׁפְכוּ עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם סֹלְלָה הִיא הָעִיר הָפְקַד כֻּלָּהּ עֹשֶׁק בְּקִרְבָּהּ.

(ז) כְּהָקִיר בור [בַּיִר] מֵימֶיהָ כֵּן הֵקֵרָה רָעָתָהּ (כמו באר מלאה מים, כך רבה רעתה) חָמָס וָשֹׁד יִשָּׁמַע בָּהּ עַל פָּנַי תָּמִיד חֳלִי וּמַכָּה.
(מצודות – "כהקיר" – ענין נביעה והוא מלשון מקור).

(ח) הִוָּסְרִי יְרוּשָׁלַ‍ִם פֶּן תֵּקַע נַפְשִׁי מִמֵּךְ פֶּן אֲשִׂימֵךְ שְׁמָמָה אֶרֶץ לוֹא נוֹשָׁבָה.

ג. כאן הנביא אומר, שבעצם אין לו למי לדבר, חבל על המילים –

(ט) כֹּה אָמַר יְהֹוָה צְבָאוֹת עוֹלֵל יְעוֹלְלוּ כַגֶּפֶן שְׁאֵרִית יִשְׂרָאֵל הָשֵׁב יָדְךָ כְּבוֹצֵר עַל סַלְסִלּוֹת.
(משל העוללות הנשארות אחרי הבציר ומבטאות שארית נאמנה חוזר בדברי נביאים רבים)

(י) עַל מִי אֲדַבְּרָה וְאָעִידָה וְיִשְׁמָעוּ הִנֵּה עֲרֵלָה אָזְנָם וְלֹא יוּכְלוּ לְהַקְשִׁיב הִנֵּה דְבַר יְהוָה הָיָה לָהֶם לְחֶרְפָּה לֹא יַחְפְּצוּ בוֹ.
(זה אעידה, כן? לא האופרה אאידה…).

(יא) וְאֵת חֲמַת יְהוָה מָלֵאתִי נִלְאֵיתִי הָכִיל שְׁפֹךְ עַל עוֹלָל בַּחוּץ וְעַל סוֹד (התוועדות, חברותא) בַּחוּרִים יַחְדָּו כִּי גַם אִישׁ עִם אִשָּׁה יִלָּכֵדוּ זָקֵן עִם מְלֵא יָמִים.
(מלא ימים לדעתי הוא יותר מזקן).

(יב) וְנָסַבּוּ בָתֵּיהֶם לַאֲחֵרִים שָׂדוֹת וְנָשִׁים יַחְדָּו כִּי אַטֶּה אֶת יָדִי עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם יְהוָה.

(יג) כִּי מִקְּטַנָּם וְעַד גְּדוֹלָם כֻּלּוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע וּמִנָּבִיא וְעַד כֹּהֵן כֻּלּוֹ עֹשֶׂה שָּׁקֶר.
(התוכחה כנגד הנביאים גם כן, גם היא חוזרת בדברי נביאים רבים)

(יד) וַיְרַפְּאוּ אֶת שֶׁבֶר עַמִּי עַל נְקַלָּה לֵאמֹר שָׁלוֹם שָׁלוֹם וְאֵין שָׁלוֹם.
(שלום עם דובאי, אולי).

(טו) הֹבִישׁוּ כִּי תוֹעֵבָה עָשׂוּ גַּם בּוֹשׁ לֹא יֵבוֹשׁוּ גַּם הַכְלִים לֹא יָדָעוּ לָכֵן יִפְּלוּ בַנֹּפְלִים בְּעֵת פְּקַדְתִּים יִכָּשְׁלוּ אָמַר יְהוָה.

ד. המשך, אז מה צריך לעשות? –

(טז) כֹּה אָמַר יְהוָה עִמְדוּ עַל דְּרָכִים וּרְאוּ וְשַׁאֲלוּ לִנְתִבוֹת עוֹלָם אֵי זֶה דֶרֶךְ הַטּוֹב וּלְכוּ בָהּ וּמִצְאוּ מַרְגּוֹעַ לְנַפְשְׁכֶם וַיֹּאמְרוּ לֹא נֵלֵךְ.

(יז) וַהֲקִמֹתִי עֲלֵיכֶם צֹפִים (נביאים) הַקְשִׁיבוּ לְקוֹל שׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ לֹא נַקְשִׁיב.

(יח) לָכֵן שִׁמְעוּ הַגּוֹיִם וּדְעִי עֵדָה אֶת אֲשֶׁר בָּם.

(יט) שִׁמְעִי הָאָרֶץ הִנֵּה אָנֹכִי מֵבִיא רָעָה אֶל הָעָם הַזֶּה פְּרִי מַחְשְׁבוֹתָם כִּי עַל דְּבָרַי לֹא הִקְשִׁיבוּ וְתוֹרָתִי וַיִּמְאֲסוּ בָהּ.

(כ) לָמָּה זֶּה לִי לְבוֹנָה מִשְּׁבָא תָבוֹא וְקָנֶה הַטּוֹב מֵאֶרֶץ מֶרְחָק עֹלוֹתֵיכֶם לֹא לְרָצוֹן וְזִבְחֵיכֶם לֹא עָרְבוּ לִי.
(גם היחס השלילי לקורבנות משותף לנביאים רבים, וכאן נוספו לו עצי הניחוח המבשמים).

(כא) לָכֵן כֹּה אָמַר יְהוָה הִנְנִי נֹתֵן אֶל הָעָם הַזֶּה מִכְשֹׁלִים וְכָשְׁלוּ בָם אָבוֹת וּבָנִים יַחְדָּו שָׁכֵן וְרֵעוֹ יאבדו [וְאָבָדוּ].

ה. התוצאה –

(כב) כֹּה אָמַר יְהוָה הִנֵּה עַם בָּא מֵאֶרֶץ צָפוֹן וְגוֹי גָּדוֹל יֵעוֹר מִיַּרְכְּתֵי אָרֶץ. (הבבלים, כידוע).

(כג) קֶשֶׁת וְכִידוֹן יַחֲזִיקוּ אַכְזָרִי הוּא וְלֹא יְרַחֵמוּ קוֹלָם כַּיָּם יֶהֱמֶה וְעַל סוּסִים יִרְכָּבוּ עָרוּךְ כְּאִישׁ לַמִּלְחָמָה עָלַיִךְ בַּת צִיּוֹן.
(ים-יהמה – לשון נופל על לשון, אגב).

(כד) שָׁמַעְנוּ אֶת שָׁמְעוֹ רָפוּ יָדֵינוּ צָרָה הֶחֱזִיקַתְנוּ חִיל כַּיּוֹלֵדָה.

(כה) אַל תצאי [תֵּצְאוּ] הַשָּׂדֶה וּבַדֶּרֶךְ אַל תלכי [תֵּלֵכוּ] כִּי חֶרֶב לְאֹיֵב מָגוֹר מִסָּבִיב.

(כו) בַּת עַמִּי חִגְרִי שָׂק וְהִתְפַּלְּשִׁי בָאֵפֶר אֵבֶל יָחִיד עֲשִׂי לָךְ מִסְפַּד תַּמְרוּרִים כִּי פִתְאֹם יָבֹא הַשֹּׁדֵד עָלֵינוּ.

ו. והנביא עובר להתייחס לעצמו, ביחס לכלל –

(כז) בָּחוֹן (המבחין ובוחן) נְתַתִּיךָ בְעַמִּי מִבְצָר וְתֵדַע וּבָחַנְתָּ אֶת דַּרְכָּם.

(כח) כֻּלָּם סָרֵי סוֹרְרִים הֹלְכֵי רָכִיל נְחֹשֶׁת וּבַרְזֶל כֻּלָּם מַשְׁחִיתִים הֵמָּה.

(כט) נָחַר מַפֻּחַ מאשתם [מֵאֵשׁ תַּם] עֹפָרֶת לַשָּׁוְא צָרַף צָרוֹף וְרָעִים לֹא נִתָּקוּ.

(ל) כֶּסֶף נִמְאָס קָרְאוּ לָהֶם כִּי מָאַס יְהוָה בָּהֶם.

(שלושת הפסוקים האחרונים ממשילים את ישראל לכסף או נחושת שלא הוצאו מהם הסיגים, כלומר הפסולת והטומאה, וגם הוא משל ידוע אצל הנביאים).

עם כניסת שבת הודיעו שבית המשפט הבינלאומי בהאג איפשר דיון בפשעים שעשתה ישראל לפי החשד במבצע 'צוק איתן'. מה דעתי על כך? אני זוכר את המבצע הזה, ולדעתי – בלי שממש חקרתי – אכן נעשו בו פשעים. די לראות את מניין ההרוגים הגדול מבין תושבי עזה.
אבל בישראל אי אפשר לומר מילה, ואם תנסה להתבטא בעניין מיד יתרעמו עליך, לכל הפחות. כל השיח נגוע ומתגונן, ולכן גם שקרי. במצב כזה שותקים, כאמור – 'והמשכיל בעת ההיא יידום', וכן העצה – 'אל תאמר דבר שאי אפשר לשמוע'.
אבל אנשי העמים האחרים אינם מחוייבים לקוד השתיקה והנאמנות שלנו, ולכן לא נראה שייעשו לנו הנחות בעניין זה.
יותר מזה, נראה שהציבור בארץ הולך ונהיה יותר ויותר ימני. בספירת קולות באחד הסקרים האחרונים מצאתי מעל 80 מנדטים השייכים לימין, בלי להחשיב את קולות המרכז. השמאל הוא קטן מאוד. במצב כזה אין לקוות לשינוי המצב המדיני בפוליטיקה הפנימית בארץ, והשינוי אם יבוא – יבוא רק מן החוץ. גם ממשל ביידן, צריך לחכות ולראות מה המדיניות שיינקוט ביחס למצב בכללותו.
אז למה אני כותב זאת פה? כי פה אני משתדל לומר ולתעד אמת ללא משוא פנים, וכי במילא אין לי כמעט קוראים.
ובכן, ביחס להודעה הזו של בית הדיון בהאג, נזכרתי – למשל – בפסוקים האלה, שהם מדגם מייצג של רבים כמותם, אבל הם תופסים גם את ישועת העני, וגם את קלקול השיח –

תהילים יב.

(א) לַמְנַצֵּחַ עַל הַשְּׁמִינִית מִזְמוֹר לְדָוִד.

(ב) הוֹשִׁיעָה יְהוָה כִּי גָמַר (אבד) חָסִיד כִּי פַסּוּ (נגמרו) אֱמוּנִים מִבְּנֵי אָדָם.

(ג) שָׁוְא יְדַבְּרוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ שְׂפַת חֲלָקוֹת בְּלֵב וָלֵב יְדַבֵּרוּ. (בצביעות)

(ד) יַכְרֵת יְהוָה כָּל שִׂפְתֵי חֲלָקוֹת לָשׁוֹן מְדַבֶּרֶת גְּדֹלוֹת. (גאוותנות)

(ה) אֲשֶׁר אָמְרוּ לִלְשֹׁנֵנוּ נַגְבִּיר שְׂפָתֵינוּ אִתָּנוּ מִי אָדוֹן לָנוּ.

(ו) מִשֹּׁד עֲנִיִּים מֵאַנְקַת אֶבְיוֹנִים עַתָּה אָקוּם יֹאמַר יְהוָה אָשִׁית בְּיֵשַׁע יָפִיחַ לוֹ. (אושיע ואדבר בעד העני)

(ז) אִמְרוֹת יְהוָה אֲמָרוֹת טְהֹרוֹת כֶּסֶף צָרוּף בַּעֲלִיל לָאָרֶץ מְזֻקָּק שִׁבְעָתָיִם.

(ח) אַתָּה יְהוָה תִּשְׁמְרֵם תִּצְּרֶנּוּ מִן הַדּוֹר זוּ לְעוֹלָם.

(ט) סָבִיב רְשָׁעִים יִתְהַלָּכוּן כְּרֻם זֻלּוּת לִבְנֵי אָדָם. (בעליית הזלזול בבני אדם, לפי פירוש אחד).

*

מצד שני, אין ספור כתובים מעידים על כך שהאל יעמוד לצד ישראל, כך שניאלץ לחכות ולראות. ובאמת, גם אם הדבר ייצור אי נוחות, ודאי שהוא לא יכריע שום דבר.

*

בעניין כרום זלות –
רד"ק –
כרום זלות לבני אדם: כשיתרוממו הרשעים הוא זלות ושפלות לבני אדם; על דרך ובמשל רשע יאנח עם (משלי כט ב). וזלות הפך הכבוד; והזי"ן בקבו"ץ שפתים.

ובגמרא (ברכות ו, ב) –
כרום זלות לבנ"א (תהלים יב, ט) דברים שעומדים ברומו של עולם ובנ"א מזלזלין בה. (ומוסיף רבי נחמן – וּמַאי נִיהוּ? תְפִלָּה).

ועוד שם –
כֵּיוָן שֶׁנִּצְרָךְ אָדָם לַבְּרִיּוֹת נִשְׁתַּנֶּה פָּנָיו כִּכְרוּם (ברכות ו:).