תהילים טו

קורא את המזמור הזה, ונראה לי שכמעט אין פה דבר הזקוק לביאור. שוב האויבים מקיפים את המשורר, והפעם אלה מיודעיו, שהוא כאב בכאבם, והם החזירו לו טובה תחת רעה. מוטיב חוזר, וזו מציאות מרושעת, אך כנראה זוהי דרך העולם. אביא את המזמור, ואתייחס לפסוק אחד –

תהילים טו –

א לְדָוִד רִיבָה יהוה אֶת-יְרִיבַי לְחַם אֶת-לֹחֲמָי׃

ב הַחֲזֵק מָגֵן וְצִנָּה וְקוּמָה בְּעֶזְרָתִי׃

ג וְהָרֵק חֲנִית וּסְגֹר לִקְרַאת רֹדְפָי אֱמֹר לְנַפְשִׁי יְשֻׁעָתֵךְ אָנִי׃

ד יֵבֹשׁוּ וְיִכָּלְמוּ מְבַקְשֵׁי נַפְשִׁי יִסֹּגוּ אָחֹור וְיַחְפְּרוּ חֹשְׁבֵי רָעָתִי׃

ה יִהְיוּ כְּמֹץ לִפְנֵי-רוּחַ וּמַלְאַךְ יהוה דֹּוחֶה׃

ו יְהִי-דַרְכָּם חֹשֶׁךְ וַחֲלַקְלַקֹּות וּמַלְאַךְ יהוה רֹדְפָם׃

ז כִּי-חִנָּם טָמְנוּ-לִי שַׁחַת רִשְׁתָּם חִנָּם חָפְרוּ לְנַפְשִׁי׃

ח תְּבֹואֵהוּ שֹׁואָה לֹא-יֵדָע וְרִשְׁתֹּו אֲשֶׁר-טָמַן תִּלְכְּדֹו בְּשֹׁואָה יִפָּל-בָּהּ׃

ט וְנַפְשִׁי תָּגִיל בַּיהוה תָּשִׂישׂ בִּישׁוּעָתֹו׃

י כָּל עַצְמֹותַי תֹּאמַרְנָה יהוה מִי כָמֹוךָ מַצִּיל עָנִי מֵחָזָק מִמֶּנּוּ וְעָנִי וְאֶבְיֹון מִגֹּזְלֹו׃
(כל עצמותי תאמרנה – זה עניין גופני ממש. והיום יש קבוצת מחול דתית בשם זה)

יא יְקוּמוּן עֵדֵי חָמָס אֲשֶׁר לֹא-יָדַעְתִּי יִשְׁאָלוּנִי׃

יב יְשַׁלְּמוּנִי רָעָה תַּחַת טֹובָה שְׁכֹול לְנַפְשִׁי׃

יג וַאֲנִי בַּחֲלֹותָם לְבוּשִׁי שָׂק עִנֵּיתִי בַצֹּום נַפְשִׁי וּתְפִלָּתִי עַל-חֵיקִי תָשׁוּב׃

יד כְּרֵעַ-כְּאָח לִי הִתְהַלָּכְתִּי כַּאֲבֶל-אֵם קֹדֵר שַׁחֹותִי׃

טו וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא-דָמּוּ׃

טז בְּחַנְפֵי לַעֲגֵי מָעֹוג חָרֹק עָלַי שִׁנֵּימֹו׃
(מעוג – כנראה מלשון לעג)

יז אֲדֹנָי כַּמָּה תִּרְאֶה הָשִׁיבָה נַפְשִׁי מִשֹּׁאֵיהֶם מִכְּפִירִים יְחִידָתִי׃
(משואיהם – מעושי השואה, המתקיפים)

יח אֹודְךָ בְּקָהָל רָב בְּעַם עָצוּם אֲהַלְלֶךָּ׃

יט אַל-יִשְׂמְחוּ-לִי אֹיְבַי שֶׁקֶר שֹׂנְאַי חִנָּם יִקְרְצוּ-עָיִן׃

כ כִּי לֹא שָׁלֹום יְדַבֵּרוּ וְעַל רִגְעֵי-אֶרֶץ דִּבְרֵי מִרְמֹות יַחֲשֹׁבוּן׃

כא וַיַּרְחִיבוּ עָלַי פִּיהֶם אָמְרוּ הֶאָח הֶאָח רָאֲתָה עֵינֵינוּ׃

כב רָאִיתָה יהוה אַל-תֶּחֱרַשׁ אֲדֹנָי אֲל-תִּרְחַק מִמֶּנִּי׃

כג הָעִירָה וְהָקִיצָה לְמִשְׁפָּטִי אֱלֹהַי וַאדֹנָי לְרִיבִי׃

כד שָׁפְטֵנִי כְצִדְקְךָ יהוה אֱלֹהָי וְאַל-יִשְׂמְחוּ-לִי׃

כה אַל-יֹאמְרוּ בְלִבָּם הֶאָח נַפְשֵׁנוּ אַל-יֹאמְרוּ בִּלַּעֲנוּהוּ׃

כו יֵבֹשׁוּ וְיַחְפְּרוּ  יַחְדָּו שְׂמֵחֵי רָעָתִי יִלְבְּשׁוּ-בֹשֶׁת וּכְלִמָּה הַמַּגְדִּילִים עָלָי׃

כז יָרֹנּוּ וְיִשְׂמְחוּ חֲפֵצֵי צִדְקִי וְיֹאמְרוּ תָמִיד יִגְדַּל יהוה הֶחָפֵץ שְׁלֹום עַבְדֹּו׃

כח וּלְשֹׁונִי תֶּהְגֶּה צִדְקֶךָ כָּל-הַיֹּום תְּהִלָּתֶךָ׃

*

וּבְצַלְעִי שָׂמְחוּ וְנֶאֱסָפוּ נֶאֶסְפוּ עָלַי נֵכִים וְלֹא יָדַעְתִּי קָרְעוּ וְלֹא דָמּוּ. (פסוק טו)

ובצלעי – בחוליי.
מה נכים? אם חגרים, מה עניינם לכאן? על כן נראה הפירוש מלשון נכאים, ובמובן – עושים עצמם נכים.
ולא ידעתי – לא ידעתי למה נאספו, או לא ידעתי ששמחו בלבם, אך לא נראה שהכוונה שלא הכירם, שהרי אמר שהתאבל עליהם בעבר.
קרעו – את הבשר, במילים.
ולא דמו – לא הפסיקו, או לא גרמו לדימום, והראשון הולם יותר.

ולמפרשים המסורתיים –

רש"י –
ובצלעי שמחו ונאספו – וכשאני צולע ששבר בא עלי שמחו ונאספו.

נאספו עלי נכים – אנשים פסחים, כמו שאנו מתרגמינן נכה חגירא.

[ומנחם חברו כמו נכאים (ישעיהו ט״ז:ז׳)

קרעו ולא דמו – אילו היו קורעין את בשרי לא היה דמי שותת לארץ כשמלבינין פני.

רד"ק
נאספו עלי נכים – אנשים פחותים: וכן: בני נבל גם בני בלי שם נכאו מן הארץ (איוב ל׳:ח׳), כלומר שהם נכים ודחופים מפחיתותם.

קרעו ולא דמו: קרעו – פיהם מרב השחוק ולא שתקו משחקם עלי. או יבא לשון הקריעה בענין הפתיחה בזה הדרך. כמו: תקרעי בפוך עיניך (ירמיהו ד׳:ל׳), וכן: וקרע לו חלוני (ירמיהו כ״ב:י״ד). ויש מפרשים: כשידברו רעות בי כאלו קרעו בשרי. ואדני אבי, זכרו לברכה, פרש: קרעו מה שלא יכלו לתפור אם יתחרטו; וכן הוא דרך משל במעשים ובדברים רעים.

מלבי"ם –
נכים – כמו נכה רוח, עושים את עצמם כנכאים.