קהלת ט – המוות

עוד בעניין עמוס עוז ובתו גליה, בהמשך לפוסט קודם (שאני שומר בינתיים כטיוטה), ראיתי שעולה העניין של הפרסום לאחר מותו, והאם זה ראוי או לא, ובין היתר עולה כאן השאלה האם זה מפריע לו, כלומר האם בכלל יש קיום למתים. אז בהקשר הזה לא יכולתי שלא להיזכר בקהלת.
קהלת הוא ספר ייחודי, הפילוסופי ביותר בתנ"ך, ולדעתי כותבו הוא מאוחר מאוד, בן המאה השניה לפני הספירה בערך, והושפע מהפילוסופיה ההלניסטית. איני יכול לראות שום אפשרות אחרת.
לכן גם הרבה מהשקפותיו חריגות בנוף התנ"כי, וחורגות מהקו הכללי שלו, עד כדי כך שבתלמוד מסופר כי 'ביקשו חכמים לגנוז את ספר קהלת', כי דבריו סותרים דברי תורה, וגם סותרים זה את זה. אלא שהכשירוהו לבסוף בגלל הפסוקים המסיימים שלו, והעניין מוכר.
גם בגישה כלפי המוות נראה שגישתו ייחודית, ובכל אופן היא הברורה ביותר. לפי דבריו, נראה כי אחרי המוות לא מתקיים דבר, לא ידיעה ולא רגש.
אמנם, רעיון העולם הבא לא מופיע כלל בתנ"ך, אלא רק אצל חז"ל, אבל עדיין ניתן למצוא רמזים כלשהם לו, כגון ההעלאה באוב של שאול, ובכלל מוסד ההעלאה באוב, וכן על כל פנים לא מופיעה שלילה גורפת של רעיון זה.
גם המצוות שבתורה, שכרן הוא בעולם הזה, כפי שעולה מפרשת 'והיה אם שמוע', לעומת 'אם לא תשמעו', כל השכר והעונש שם הם בעולם הזה. ואילו הדובר כאן סובר אחרת – דין הצדיקים כדין הרשעים. אלא אם כן נפרש ונאמר שהוא מתייחס רק לסופם – המוות.
גם בעל תהילים אומר – 'כי לא שאול תודך' וכיוב', אך הנה פה מונח הרעיון שגם בעל קהלת מודה בו, והוא קיום השאול. השאול הוא מושג שחוזר לכל אורך התנ"ך, והוא מקום ממשי, עם מאפיינים ששווה ללמוד אותם. הרוצה – יש פרק על כך בפודקאסט 'בר-דעת'.

אנסה פרשנות אישית על חציו הראשון של קהלת ט.

קהלת ט –

(א) כִּי אֶת כָּל זֶה נָתַתִּי אֶל לִבִּי וְלָבוּר אֶת כָּל זֶה אֲשֶׁר הַצַּדִּיקִים וְהַחֲכָמִים וַעֲבָדֵיהֶם בְּיַד הָאֱלֹהִים גַּם אַהֲבָה גַם שִׂנְאָה אֵין יוֹדֵעַ הָאָדָם הַכֹּל לִפְנֵיהֶם.
(התחלתי לברר וראיתי שכל מעשה הצדיקים והחכמים הוא ביד האל. גישה דטרמניסטית. ומדוע לא מוזכרים הרשעים והטיפשים? האם הם לא ביד האלוהים? לפי הרמב"ם לפחות – אכן לא, כי מידת ההשגחה היא כמידת ההשכלה.
אפילו את רגשותיהם – האהבה והשנאה – הם אינם יודעים. ואפשר שכאן רמז ללא-מודע הקיים באדם.
הכל לפניהם – קשה. ואולי צריך להיות כתוב פה – הכל לפניו, לפני האל. או – הכול בעתידם ואינם יודעים. או להפך – הכול לפניהם וידוע להם. בכל אופן מוסכם שכאן רעיון דטרמניסטי).

(ב) הַכֹּל כַּאֲשֶׁר לַכֹּל מִקְרֶה אֶחָד לַצַּדִּיק וְלָרָשָׁע לַטּוֹב וְלַטָּהוֹר וְלַטָּמֵא וְלַזֹּבֵחַ וְלַאֲשֶׁר אֵינֶנּוּ זֹבֵחַ כַּטּוֹב כַּחֹטֶא הַנִּשְׁבָּע כַּאֲשֶׁר שְׁבוּעָה יָרֵא.
(לכולם גורל אחד, בלי תלות במעשים, אם טובים ואם רעים. וזו גישה הפוכה למה שרגיל בתנ"ך, שבו גם אם הרשעים נהנים, הרי זה עניין רגעי)

(ג) זֶה רָע בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כִּי מִקְרֶה אֶחָד לַכֹּל וְגַם לֵב בְּנֵי הָאָדָם מָלֵא רָע וְהוֹלֵלוֹת בִּלְבָבָם בְּחַיֵּיהֶם וְאַחֲרָיו אֶל הַמֵּתִים.
(ודבר זה רע הוא. ולכן בני האדם אוחזים בדרך הרע, כי סופם עם המתים)

(ד) כִּי מִי אֲשֶׁר יבחר [יְחֻבַּר] אֶל כָּל הַחַיִּים יֵשׁ בִּטָּחוֹן כִּי לְכֶלֶב חַי הוּא טוֹב מִן הָאַרְיֵה הַמֵּת.
(עדיף לחיות, גם אם אלו חיי כלב… ולדעת אבן עזרא – 'זו מחשבת בני האדם'. וכאן מדרש יפה על מות דוד)

(ה) כִּי הַחַיִּים יוֹדְעִים שֶׁיָּמֻתוּ וְהַמֵּתִים אֵינָם יוֹדְעִים מְאוּמָה וְאֵין עוֹד לָהֶם שָׂכָר כִּי נִשְׁכַּח זִכְרָם.
(עולה, כי אין חיים אחר המוות, ולא ידיעה)

(ו) גַּם אַהֲבָתָם גַּם שִׂנְאָתָם גַּם קִנְאָתָם כְּבָר אָבָדָה וְחֵלֶק אֵין לָהֶם עוֹד לְעוֹלָם בְּכֹל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
(וגם הרגשות הן עניין הקשור לחיים בלבד)

(ז) לֵךְ אֱכֹל בְּשִׂמְחָה לַחְמֶךָ וּשֲׁתֵה בְלֶב טוֹב יֵינֶךָ כִּי כְבָר רָצָה הָאֱלֹהִים אֶת מַעֲשֶׂיךָ.
(ראשית, המסקנה היא שכדאי לנצל טוב את העולם הזה, ושנית, עולה מכאן שמעשיך כבר ידועים ורצויים לאל, גישה דטרמניסטית)

(ח) בְּכָל עֵת יִהְיוּ בְגָדֶיךָ לְבָנִים וְשֶׁמֶן עַל רֹאשְׁךָ אַל יֶחְסָר.
(כאמור, תיהנה מהעולם הזה)

(ט) רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
(וכן כאן ראייה חיובית של הנישואים, ולמעשה העמדתם במרכז)

(י) כֹּל אֲשֶׁר תִּמְצָא יָדְךָ לַעֲשׂוֹת בְּכֹחֲךָ עֲשֵׂה כִּי אֵין מַעֲשֶׂה וְחֶשְׁבּוֹן וְדַעַת וְחָכְמָה בִּשְׁאוֹל אֲשֶׁר אַתָּה הֹלֵךְ שָׁמָּה.
(אחרי המוות אין את כל אלה. וכאן מובא המונח שאול, שחוזר בכל התנ"ך, והוא מקום ממשי. יש להאריך בכך בהזדמנות).