ישעיה לט

אם התחלתי לקרוא את סיפור בוא סנחריב, המופיע בישעיה לו-לט, אקרא גם את סוף הסיפור, ואת השאר אגיע אולי בפעם אחרת. זה סיפור פשוט מאוד, אך אני תמיד ראיתי בו משל. וכמו כן, יש בו בעייתיות בסדרי עדיפות אולי.

ישעיה לט –

א בָּעֵת הַהִוא שָׁלַח מְרֹדַךְ בַּלְאֲדָן בֶּן-בַּלְאֲדָן מֶלֶךְ-בָּבֶל סְפָרִים וּמִנְחָה אֶל-חִזְקִיָּהוּ וַיִּשְׁמַע כִּי חָלָה ו͏ַיֶּחֱזָק׃
(בלאדן – מזכיר את בן-לאדן?)
ב וַיִּשְׂמַח עֲלֵיהֶם חִזְקִיָּהוּ וַיַּרְאֵם אֶת-בֵּית (נכתה) נְכֹתֹו  אֶת-הַכֶּסֶף וְאֶת-הַזָּהָב וְאֶת-הַבְּשָׂמִים וְאֵת הַשֶּׁמֶן הַטֹּוב וְאֵת כָּל-בֵּית כֵּלָיו וְאֵת כָּל-אֲשֶׁר נִמְצָא בְּאֹצְרֹתָיו לֹא-הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא-הֶרְאָם חִזְקִיָּהוּ בְּבֵיתֹו וּבְכָל-מֶמְשַׁלְתֹּו׃
(בית נכותו – אוצרו. והיום – מוזיאון. כנראה שאול מאכדית)
ג וַיָּבֹא יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא אֶל-הַמֶּלֶךְ חִזְקִיָּהוּ וַיֹּאמֶר אֵלָיו מָה אָמְרוּ הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה וּמֵאַיִן יָבֹאוּ אֵלֶיךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ מֵאֶרֶץ רְחֹוקָה בָּאוּ אֵלַי מִבָּבֶל׃
ד וַיֹּאמֶר מָה רָאוּ בְּבֵיתֶךָ וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֵת כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתִי רָאוּ לֹא-הָיָה דָבָר אֲשֶׁר לֹא-הִרְאִיתִים בְּאֹוצְרֹתָי׃
ה וַיֹּאמֶר יְשַׁעְיָהוּ אֶל-חִזְקִיָּהוּ שְׁמַע דְּבַר-יהוה צְבָאֹות׃
ו הִנֵּה יָמִים בָּאִים וְנִשָּׂא  כָּל-אֲשֶׁר בְּבֵיתֶךָ וַאֲשֶׁר אָצְרוּ אֲבֹתֶיךָ עַד-הַיֹּום הַזֶּה בָּבֶל לֹא-יִוָּתֵר דָּבָר אָמַר יהוה׃
ז וּמִבָּנֶיךָ אֲשֶׁר יֵצְאוּ מִמְּךָ אֲשֶׁר תֹּולִיד יִקָּחוּ וְהָיוּ סָרִיסִים בְּהֵיכַל מֶלֶךְ בָּבֶל׃
ח וַיֹּאמֶר חִזְקִיָּהוּ אֶל-יְשַׁעְיָהוּ טֹוב דְּבַר-יהוה אֲשֶׁר דִּבַּרְתָּ וַיֹּאמֶר כִּי יִהְיֶה שָׁלֹום וֶאֱמֶת בְּיָמָי׃ פ

*

המשל בעיניי – יש חוכמת-סוד שצריך להסתיר. כפי שנכתב, למשל –

הוֹלֵךְ רָכִיל מְגַלֶּה סּוֹד וְנֶאֱמַן רוּחַ מְכַסֶּה דָבָר.
משלי יא, יג.

וכפי שנאמר בגמרא –
”וְאָמַר רַבִּי יִצְחָק, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר הַסָּמוּי מִן הָעַיִן, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בְאֲסָמֶיךָ" (דברים כח, ח). תַּנָּא דְּבֵי רַבִּי יִשְׁמָעֵאל, אֵין הַבְּרָכָה מְצוּיָה אֶלָּא בְדָבָר שֶׁאֵין הָעַיִן שׁוֹלֶטֶת בּוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר, "יְצַו ה' אִתְּךָ אֶת הַבְּרָכָה בַּאֲסָמֶיךָ“ (בבלי, מסכת תענית – דף ח, עמוד ב).

וכמו שאומר רבי שמעון בר יוחאי בזוהר (והביטוי מופיע גם במשנה כלים) –
"אוי לי אם אומר ואוי לי אם לא אומר".

*

והבעייתיות שבסדרי העדיפויות מופיעה במשפט האחרון – האם רק על דורך אתה חושב ולא על הדורות הבאים? לי זה נראה טעם לפגם.

וכן אומר ר"י קרא –

"והיה לו לבקש רחמים על ישראל שנגזר עליהם גלות בבל בשבילו ולא ביקש. אמר הקב״ה: חזקיה שהיה לו לנחם אתכם ואינו מנחם את ירושלם ואינו מבקש רחמים על ישראל, אלא אמר טוב ולבד שיהיה שלום ואמת בימי, הריני מנחם את ירושלם. הדא הוא דכתיב: נחמו נחמו עמי (ישעיהו מ׳:א׳).

השווה –
כִּי מִי יוֹדֵעַ מַה טּוֹב לָאָדָם בַּחַיִּים מִסְפַּר יְמֵי חַיֵּי הֶבְלוֹ וְיַעֲשֵׂם כַּצֵּל אֲשֶׁר מִי יַגִּיד לָאָדָם מַה יִּהְיֶה אַחֲרָיו תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ.
קהלת ו, יב.

וכן השווה למדרש –
חוני המעגל ועץ החרוב, מתוך ספר האגדה
תלמוד בבלי, מסכת תענית, דף כג, עמוד א 

אָמַר רַ' יוֹחָנָן:

כָּל יָמָיו שֶׁל אוֹתוֹ צַדִּיק הָיָה מִצְטַעֵר עַל הַמִּקְרָא הַזֶּה:

"שִׁיר הַמַּעֲלוֹת בְּשׁוּב ה' אֶת שִׁיבַת צִיּוֹן הָיִינוּ כְּחֹלְמִים" (תהילים קכו, א) –

אָמַר: "וְכִי יֵשׁ מְנַמְנֵם שִׁבְעִים שָׁנָה בַּחֲלוֹם?"

– פַּעַם אַחַת הָיָה מְהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ, רָאָה אָדָם אֶחָד שֶׁהוּא נוֹטֵעַ חָרוּב.

אָמַר לוֹ: זֶה לְכַמָּה שָׁנִים טוֹעֵן פֵּרוֹת?

אָמַר לוֹ: לְשִׁבְעִים שָׁנָה.

אָמַר לוֹ: כְּלוּם בָּרִי לְךָ שֶׁתִּחְיֶה שִׁבְעִים שָׁנָה, וְתֹאכַל מִמֶּנּוּ?

אָמַר לוֹ: אֲנִי מָצָאתִי אֶת הָעוֹלָם בַּחֲרוּבִים; כְּשֵׁם שֶׁנָּטְעוּ אֲבוֹתַי לִי כָּךְ אֶטַּע אֲנִי לְבָנַי.

יָשַׁב חוֹנִי לֶאֱכֹל, נָפְלָה עָלָיו שֵׁנָה וְנִתְנַמְנֵם.

עָלָה צוּק וְהִקִּיף עָלָיו וְנִתְכַּסָּה מִן הָעַיִן וְיָשֵׁן שִׁבְעִים שָׁנָה.

כְּשֶׁנִּנְעַר רָאָהוּ לְאָדָם אֶחָד שֶׁהוּא מְלַקֵּט מֵאוֹתוֹ חָרוּב.

אָמַר לוֹ: אַתָּה הוּא שֶׁנְּטַעְתּוֹ?

אָמַר לוֹ: אֲבִי אַבָּא.

אָמַר: וַדַּאי מְנַמְנֵם הָיִיתִי שִׁבְעִים שָׁנָה.

רָאָה אֲתוֹנוֹ שֶׁיָּלְדָה לוֹ עֲיָרִים עֲיָרִים.

הָלַךְ לְבֵיתוֹ, אָמַר לָהֶם: בְּנוֹ שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל הֵיכָן?

אָמְרוּ לוֹ: בְּנוֹ אֵינוֹ בָּעוֹלָם, אֲבָל יֵשׁ בֶּן בְּנוֹ.

אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי הַמְּעַגֵּל" – וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ.

הָלַךְ לְבֵית הַמִּדְרָשׁ,

שָׁמַע הַחֲכָמִים אוֹמְרִים: בְּרוּרָה לָנוּ שְׁמוּעָה זוֹ עַכְשָׁו כִּבְיָמָיו שֶׁל חוֹנִי הַמְּעַגֵּל, שֶׁכְּשֶׁהָיָה נִכְנָס לְבֵית הַמִּדְרָשׁ, כָּל קֻשְׁיָה שֶׁהָיְתָה לָהֶם לַחֲכָמִים הָיָה מְיַשְּׁבָהּ.

אָמַר לָהֶם: "אֲנִי חוֹנִי", וְלֹא הֶאֱמִינוּ לוֹ, וְלֹא נָהֲגוּ בּוֹ כָּבוֹד כָּרָאוּי לוֹ.

חָלְשָׁה דַּעְתּוֹ וּבִקֵּשׁ רַחֲמִים – וָמֵת.

אָמַר רָבָא! זֶה שֶׁאוֹמְרִין הַבְּרִיּוֹת: "אוֹ חַבְרוּתָא אוֹ מִיתוּתָא".