איכה ג – פסיכולוגיה תנ"כית

איכה ג הוא אקרוסטיכון א"ב משולש, כלומר כל אות חוזרת שלוש פעמים, ולכן זה הפרק הארוך ביותר במגילה, שבחלקיה האחרים האקרוסטיכון הוא פשוט. נקרא את האותיות ט-י-כ.

איכה ג

כה טֹוב יהוה לְקֹוָו לְנֶפֶשׁ תִּדְרְשֶׁנּוּ׃
כו טֹוב וְיָחִיל וְדוּמָם לִתְשׁוּעַת יהוה׃
כז טֹוב לַגֶּבֶר כִּי-יִשָּׂא עֹל בִּנְעוּרָיו׃ ס כח יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו׃
כט יִתֵּן בֶּעָפָר פִּיהוּ אוּלַי יֵשׁ תִּקְוָה׃
ל יִתֵּן לְמַכֵּהוּ לֶחִי יִשְׂבַּע בְּחֶרְפָּה׃ ס לא כִּי לֹא יִזְנַח לְעֹולָם אֲדֹנָי׃
לב כִּי אִם-הֹוגָה (אם יעציב, אז -) וְרִחַם כְּרֹב (חסדו) חֲסָדָיו׃ לג כִּי לֹא עִנָּה מִלִּבֹּו וַיַּגֶּה (לא יעציב) בְּנֵי-אִישׁ׃

האם אין זה ממש מזכיר את האידיאל הנוצרי, 'מוסר הלחי השנייה' הידוע? (אחסוך את הציטוט). בייחוד במילים שהדגשתי. ואין זה המקרה היחידי. גם ישעיה אומר –

גֵּוִי נָתַתִּי לְמַכִּים וּלְחָיַי לְמֹרְטִים פָּנַי לֹא הִסְתַּרְתִּי מִכְּלִמּוֹת וָרֹק.
ישעיה נ, ו.

אם כך, העיקרון הזה הוא עיקרון תנ"כי-נבואי, לפני שהוא נוצרי. שימו לב!

*

נקרא גם את סוף הפרק, שכולו בדיבור אישי, והוא דומה מאוד לרבים ממזמורי תהילים, בהם הדובר מזכיר את אויביו שמתנכלים לו. היום היו אומרים שזו פרנויה, אבל במודל התנכ"י זו דרך חסיד-האל האמיתי, והרבה יש ללמוד מכך. כאן הוא מגדיל ואומר, כי כל מחשבותיהם של אויביו נסובות עליו, כאילו הוא ניצב במגדל הפנימי, וכל האחרים סובבים חוצה לו – משל החוזר הן ב'משל הארמון' של הרמב"ם, לקראת סוף מורה נבוכים, הן ב'משל העלמה המסתתרת' הידוע שבזוהר – עליו כתבתי פעם – והן במקומות נוספים. נקרא –

נב צֹוד צָדוּנִי כַּצִּפֹּור אֹיְבַי חִנָּם׃
נג צָמְתוּ (הצמיתו, ריתקו) בַבֹּור חַיָּי וַיַּדּוּ-אֶבֶן בִּי׃
נד צָפוּ-מַיִם עַל-רֹאשִׁי אָמַרְתִּי נִגְזָרְתִּי׃ (חשבתי שנכרתי, שאבדתי) ס נה קָרָאתִי שִׁמְךָ יהוה מִבֹּור תַּחְתִּיֹּות׃
נו קֹולִי שָׁמָעְתָּ אַל-תַּעְלֵם אָזְנְךָ לְרַוְחָתִי לְשַׁוְעָתִי׃
נז קָרַבְתָּ בְּיֹום אֶקְרָאֶךָּ אָמַרְתָּ אַל-תִּירָא׃ ס נח רַבְתָּ אֲדֹנָי רִיבֵי נַפְשִׁי גָּאַלְתָּ חַיָּי׃
נט רָאִיתָה יהוה עַוָּתָתִי שָׁפְטָה מִשְׁפָּטִי׃
ס רָאִיתָה כָּל-נִקְמָתָם כָּל-מַחְשְׁבֹתָם לִי׃ ס סא שָׁמַעְתָּ חֶרְפָּתָם יהוה כָּל-מַחְשְׁבֹתָם עָלָי׃
סב שִׂפְתֵי קָמַי וְהֶגְיֹונָם עָלַי כָּל-הַיֹּום׃
סג שִׁבְתָּם וְקִימָתָם הַבִּיטָה אֲנִי מַנְגִּינָתָם׃ ס סד תָּשִׁיב לָהֶם גְּמוּל יהוה כְּמַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם׃
סה תִּתֵּן לָהֶם מְגִנַּת-לֵב (כאב לב) תַּאֲלָתְךָ (קללתך) לָהֶם׃
סו תִּרְדֹּף בְּאַף וְתַשְׁמִידֵם מִתַּחַת שְׁמֵי יהוה׃ פ

ואגב, אם הזכרנו פרנויה, אפשר גם להזכיר מאניה-דיפרסיה, כי המשורר רגע אחד בבור אפל, ורגע אחר-כך שמח ועולץ, וכך בדרך כלל. אבל, כפי שאמרתי, הפסיכולוגיה של התנ"ך והפסיכולוגיה היום הן שני דברים שונים לגמרי, ואף במובן מסוים הפוכים.
וכך, אגב, גם הנביא יחשב היום כלוקה בסכיזופרניה. אם כך, אם רוצים להשיב את הנבואה – כפי שראיתי שכמה אישי מעלה מזכירים – הדרך אולי עוברת במעבר ל'פסיכולוגיה תנ"כית'.