הושע ד – הדעת מאסת

מה טוב לכתוב על עוד פרק תוכחה בתנ"ך, כשברקע מתנגנים שיריה המופלאים של יפעת בר סלע. והפעם – הושע, ששפתו קשה ומסורבלת בדרך כלל, אבל בפרק זה היא יותר מובנת.
ההתרכזות בפרק הזה, מלבד בחטאים ובעוולות, היא הדעת, או נכון יותר – היעדר הדעת.

הושע ד

(א) שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי רִיב לַיהוָה עִם יוֹשְׁבֵי הָאָרֶץ כִּי אֵין אֱמֶת וְאֵין חֶסֶד וְאֵין דַּעַת אֱלֹהִים בָּאָרֶץ.
(גרסת הושע ל'על שלושה דברים העולם עומד' – אמת, חסד ודעת אלוהים. נשים לב שדעת אלוהים כאן מופרדת מהאמת, והיא מעלה נעלה יותר, ואולי – כוללת האמת עם החסד)

(ב) אָלֹה וְכַחֵשׁ וְרָצֹחַ וְגָנֹב וְנָאֹף פָּרָצוּ וְדָמִים בְּדָמִים נָגָעוּ.
(כמחצית מעשרת הדיברות כאן. אלֹה הוא קללה או שבועת שקר. דמים בדמים נגעו – דמי הרוג אחד נוגעים דמי הרוג אחר – אבן עזרא).

(ג) עַל כֵּן תֶּאֱבַל הָאָרֶץ וְאֻמְלַל כָּל יוֹשֵׁב בָּהּ בְּחַיַּת הַשָּׂדֶה וּבְעוֹף הַשָּׁמָיִם וְגַם דְּגֵי הַיָּם יֵאָסֵפוּ.
(גם החיות נענשות, כמו במבול)

(ד) אַךְ אִישׁ אַל יָרֵב וְאַל יוֹכַח אִישׁ וְעַמְּךָ כִּמְרִיבֵי כֹהֵן.
(אך אין אפשרות לתוכחה, והעם רב עם כהניו)

(ה) וְכָשַׁלְתָּ הַיּוֹם וְכָשַׁל גַּם נָבִיא עִמְּךָ לָיְלָה וְדָמִיתִי אִמֶּךָ.
(אתה נכשל, וכן נביאך. ודמיתי אמך – הרגתי את אמך, כנסת ישראל, לפי שטיינזלץ)

(ו) נִדְמוּ עַמִּי מִבְּלִי הַדָּעַת כִּי אַתָּה הַדַּעַת מָאַסְתָּ וְאֶמְאָסְאךָ מִכַּהֵן לִי וַתִּשְׁכַּח תּוֹרַת אֱלֹהֶיךָ אֶשְׁכַּח בָּנֶיךָ גַּם אָנִי.
(נדמו – נכרתו.  אתה – הכהן. ואולי ישראל, 'ממלכת כהנים')

(ז) כְּרֻבָּם כֵּן חָטְאוּ לִי כְּבוֹדָם בְּקָלוֹן אָמִיר.
(רובם חטאו, כלומר לא כולם. או הרבים. ואולי אפשר להמיר את הביטוי 'רובם ככולם' בביטוי זה – 'כרובם'. – הצעתי. אמיר – אחליף, את הכבוד בקלון)

(ח) חַטַּאת עַמִּי יֹאכֵלוּ וְאֶל עֲו‍ֹנָם יִשְׂאוּ נַפְשׁוֹ.
(מופנה לכוהנים. ואומר שמחכים לעוונותיהם של ישראל, שהרי מזה בא קורבן החטאת שלהם, הבשר)

(ט) וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן וּפָקַדְתִּי עָלָיו דְּרָכָיו וּמַעֲלָלָיו אָשִׁיב לוֹ.
(כעם ככהן – שחיתות בכל. עניין חוזר בנביאים)

(י) וְאָכְלוּ וְלֹא יִשְׂבָּעוּ הִזְנוּ וְלֹא יִפְרֹצוּ כִּי אֶת יְהוָה עָזְבוּ לִשְׁמֹר.
(לא יועילו לעצמם, לא ישבעו ולא יתרבו)

(יא) זְנוּת וְיַיִן וְתִירוֹשׁ יִקַּח לֵב.
(יקח לב – לבם נמשך לזה)

(יב) עַמִּי בְּעֵצוֹ יִשְׁאָל וּמַקְלוֹ יַגִּיד לוֹ כִּי רוּחַ זְנוּנִים הִתְעָה וַיִּזְנוּ מִתַּחַת אֱלֹהֵיהֶם.
(עץ וגורל – מעין מיני קסם וכישוף, שנאסרו בתורה)

(יג) עַל רָאשֵׁי הֶהָרִים יְזַבֵּחוּ וְעַל הַגְּבָעוֹת יְקַטֵּרוּ תַּחַת אַלּוֹן וְלִבְנֶה וְאֵלָה כִּי טוֹב צִלָּהּ עַל כֵּן תִּזְנֶינָה בְּנוֹתֵיכֶם וְכַלּוֹתֵיכֶם תְּנָאַפְנָה.
(כלומר, עובדים עבודה זרה)

(יד) לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט.
(לא אפקוד – לא אעניש (שטיינזלזץ), או לא אפקוד בזרע. ועם לא יבין ילבט –  ועם שלא יבין את דרכו, יתעה)

(טו) אִם זֹנֶה אַתָּה יִשְׂרָאֵל אַל יֶאְשַׁם יְהוּדָה וְאַל תָּבֹאוּ הַגִּלְגָּל וְאַל תַּעֲלוּ בֵּית אָוֶן וְאַל תִּשָּׁבְעוּ חַי יְהוָה.
(אם ישראל חוטא, שלא ידביק בחטאיו את יהודה, ואתם יהודה – אל תבואו למקומות הפולחן של ישראל – הגלגל ובית אל)

(טז) כִּי כְּפָרָה סֹרֵרָה סָרַר יִשְׂרָאֵל עַתָּה יִרְעֵם יְהוָה כְּכֶבֶשׂ בַּמֶּרְחָב.
(ישראל היו כפרה מרדנית, עתה ירעה אותם ה')

(יז) חֲבוּר עֲצַבִּים אֶפְרָיִם הַנַּח לוֹ.
(ממלכת ישראל אחוזה בעבודת אלילים. הנח להם, כי אין להם תקנה)

(יח) סָר סָבְאָם הַזְנֵה הִזְנוּ אָהֲבוּ הֵבוּ קָלוֹן מָגִנֶּיהָ.
(משתכרים, זונים, והמנהיגים אוהבים קלון)

(יט) צָרַר רוּחַ אוֹתָהּ בִּכְנָפֶיהָ וְיֵבֹשׁוּ מִזִּבְחוֹתָם.
(הרוח תיקח אותם, ואז הם יבושו מהעבודה הזרה שלהם – מה שאכן קרה בהמשך)

*
הרחבת פירושים –

נדמו – לפי אבן עזרא אינו יכול להיות מלשון דמיון, כי חסר מילת 'אל', ולכן משמעו המתה. ואילו לפי מלבי"ם הוא מלשון דמיון, נדמו אליך.
ודמיתי אמך – גם כאן אבן עזרא מפרש מלשון כריתה, אכרית את ירושלים. ואילו מלבי"ם מלשון דמיון, האל נדמה כאם האומה באיזשהו אופן.

כרובם – לפי רש"י, כשרבו וגדלו אז חטאו. לפי אבן עזרא, רובם חטאו, ולא המעטים.

יפרדו – לפי רד"ק , מנשותיהם, ולפי רש"י, זה מזה, ובתרגום סיעה.

ילבט – יכשל, או ייגע ללא תועלת. וכבר כתבתי על כך.

*

והנה מדרש יפה על כוח האחדות (שנרמז אולי גם במילה 'יפרדו') –

ילקוט שמעוני, רמז תקכ –

"חבור עצבים אפרים הנח לו – רבי אומר – גדול השלום, שאפילו עובדים אלילים ושלום ביניהם כביכול אינו יכול לשלוט בהם, שנאמר – 'חבור עצבים אפרים הנח לו', אבל משנחלקו מהו אומר? – 'חלק לבם עתה יאשמו', הא גדול השלום ושנואה המחלוקת. א״ר אלעזר – אי זה קשה, מי שאמר למלך או אני או את בפלטין (ארמון), או זה שאומר אני ולא את בפלטין? הוי אומר זה שאומר אני ולא את בפלטין. כך דור המבול, אמרו 'מה שדי כי נעבדנו ומה נועיל כי נפגע בו', דור הפלגה אמרו – לא כל הימנו (לא הכול ממנו) לבור לו (לברור לו) את העליונים וליתן לנו את התחתונים? אלא בואו ונעשה לנו מגדל ונתן ע״א (עבודת אלילים) בראשו ונתן הרב בידה ותהא נראית כעושה עמו מלחמה. אותם (דור המבול) לא נשתייר מהם פליטה ואלו (דור הפלגה) נשתייר מהם. אלא דור המבול על ידי שהיו שטופים בגזל, שנאמר 'גבולות ישיגו עדר גזלו וירעו', לפיכך לא נשתייר מהם פליטה, אבל אלו על ידי שהיו אוהבים זה לזה שנאמר 'ויהי כל הארץ שפה אחת' לפיכך נשתייר מהם פליטה."

כלומר, לפי מדרש זה, דור המבול נכחדו לגמרי כי מלבד חטאותיהם, לא הייתה ביניהם אחדות, ואילו דור הפלגה, דור מגדל בבל, לא נכחדו, כי למרות שחטאו, הייתה ביניהם אחדות.

אך מה שמוזר הוא שלפי המסופר, מאז מעשה מגדל בבל, התפלגה הארץ ללשונותיה, מה שניכר אף בשמם -'דור הפלגה', מלשון פילוג.