עמוס ג

אמשיך בהבאת פרקים דומים, בביאור קל, והפעם עמוס ג, לאחר ירמיה ו ויחזקאל כב. גם הוא מוכיח על עוולות מוסריות, וגם בו נמצא רעיון ה'שארית', שנשארת גם אחרי הפורענות. וכן, גם אצלו מוזכר הנביא, אבל הפעם בצורה חיובית, וגם ציורית מאוד, שהפכה כברמלנכס-צאן-ברזל של תרבותנו.

עמוס ג

א –

(א) שִׁמְעוּ אֶת הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה עֲלֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל עַל כָּל הַמִּשְׁפָּחָה אֲשֶׁר הֶעֱלֵיתִי מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר.

(ב) רַק אֶתְכֶם יָדַעְתִּי מִכֹּל מִשְׁפְּחוֹת הָאֲדָמָה עַל כֵּן אֶפְקֹד עֲלֵיכֶם אֵת כָּל עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם.
(רעיון נכבד, שהתייחסתי אליו בעבר בקשר לדיון בשואה, ועוד).

ב. משל הנביא הידוע –

(ג) הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ. (קבעו מראש, התוועדו)

(ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד.

(ה) הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד.

(ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה.

(ז) כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.

(ח) אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא.

(למעשה, המשל היפה הזה אומר שיש חוקיות בטבע, וזו היא דרך האל. גם הנבואה היא חלק הכרחי ומתבקש מחוקיות זו. ניתן לראות כאן סמך הן להגותו של הרמב"ם, והן, ביתר שאת, לזו של שפינוזה. לדעתי).

ג. העוול והעונש –

(ט) הַשְׁמִיעוּ עַל אַרְמְנוֹת בְּאַשְׁדּוֹד וְעַל אַרְמְנוֹת בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם וְאִמְרוּ הֵאָסְפוּ עַל הָרֵי שֹׁמְרוֹן וּרְאוּ מְהוּמֹת רַבּוֹת בְּתוֹכָהּ וַעֲשׁוּקִים בְּקִרְבָּהּ.

(י) וְלֹא יָדְעוּ עֲשׂוֹת נְכֹחָה (דרך יושר) נְאֻם יְהוָה הָאוֹצְרִים חָמָס וָשֹׁד בְּאַרְמְנוֹתֵיהֶם.

(יא) לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה צַר וּסְבִיב הָאָרֶץ וְהוֹרִד מִמֵּךְ עֻזֵּךְ וְנָבֹזּוּ אַרְמְנוֹתָיִךְ.

(יב) כֹּה אָמַר יְהוָה כַּאֲשֶׁר יַצִּיל הָרֹעֶה מִפִּי הָאֲרִי שְׁתֵּי כְרָעַיִם אוֹ בְדַל אֹזֶן כֵּן יִנָּצְלוּ בְּנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּשֹׁמְרוֹן בִּפְאַת מִטָּה וּבִדְמֶשֶׁק עָרֶשׂ. (יושבים בקצה המיטה ובספות).
(וכאן רעיון השארית).

(יג) שִׁמְעוּ וְהָעִידוּ בְּבֵית יַעֲקֹב נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אֱלֹהֵי הַצְּבָאוֹת.

(יד) כִּי בְּיוֹם פָּקְדִי פִשְׁעֵי יִשְׂרָאֵל עָלָיו וּפָקַדְתִּי עַל מִזְבְּחוֹת בֵּית אֵל וְנִגְדְּעוּ קַרְנוֹת הַמִּזְבֵּחַ וְנָפְלוּ לָאָרֶץ.

(טו) וְהִכֵּיתִי בֵית הַחֹרֶף עַל בֵּית הַקָּיִץ וְאָבְדוּ בָּתֵּי הַשֵּׁן (המעוטרים שנהב, כנראה) וְסָפוּ בָּתִּים רַבִּים נְאֻם יְהוָה.
(מעניין כי כבר אז היו בתי חורף ובתי קיץ, וכך עד היום. אך אלה מותרות של עשירים, כאותן ספות שהוזכרו קודם).