בפוסט הקודם שלי על עמוס ג הזכרתי את הדברים הבאים –
"משל הנביא הידוע–
(ג) הֲיֵלְכוּ שְׁנַיִם יַחְדָּו בִּלְתִּי אִם נוֹעָדוּ. (קבעו מראש, התוועדו)
(ד) הֲיִשְׁאַג אַרְיֵה בַּיַּעַר וְטֶרֶף אֵין לוֹ הֲיִתֵּן כְּפִיר קוֹלוֹ מִמְּעֹנָתוֹ בִּלְתִּי אִם לָכָד.
(ה) הֲתִפֹּל צִפּוֹר עַל פַּח הָאָרֶץ וּמוֹקֵשׁ אֵין לָהּ הֲיַעֲלֶה פַּח מִן הָאֲדָמָה וְלָכוֹד לֹא יִלְכּוֹד.
(ו) אִם יִתָּקַע שׁוֹפָר בְּעִיר וְעָם לֹא יֶחֱרָדוּ אִם תִּהְיֶה רָעָה בְּעִיר וַיהוָה לֹא עָשָׂה.
(ז) כִּי לֹא יַעֲשֶׂה אֲדֹנָי יְהוִה דָּבָר כִּי אִם גָּלָה סוֹדוֹ אֶל עֲבָדָיו הַנְּבִיאִים.
(ח) אַרְיֵה שָׁאָג מִי לֹא יִירָא אֲדֹנָי יְהוִה דִּבֶּר מִי לֹא יִנָּבֵא.
למעשה, המשל היפה הזה אומר שיש חוקיות בטבע, וזו היא דרך האל. גם הנבואה היא חלק הכרחי ומתבקש מחוקיות זו. ניתן לראות כאן סמך הן להגותו של הרמב"ם, והן, ביתר שאת, לזו של שפינוזה. לדעתי."
עתה, הבעיה היא שהמילה היחידה שראיתי נכון לפרש, בדרך כלל מובנת בצורה לא נכונה, כלומר – 'הילכו שניים יחדיו בלתי אם נועדו', במובן של 'נועדו זה לזה'. מעין פירוש מיסטי וניו-אייג'י שכזה.
אבל למעשה התפיסה הזאת ותיקה מאוד, למן המשל המובא במשתה של אפלטון, לפיו האדם היה בעבר מחובר משני אנשים שהופרדו על ידי האלים, ומאז כל אחד מחפש את 'החצי השני' שלו – משל שאומץ הן על-ידי חז"ל שאמרו שהאדם נוצר כ'דו-פרצופין', והן בקבלה ברעיון ה'נסירה' – ועד הדעה המקובלת אצל חז"ל, שהקב"ה מזווג זיווגין. כך למשל במדרש הידוע הזה (בר"ר סח ד) –
"מטרונה אחת שאלה את ר' יוסי בר חלפתא: מה עושה הקב"ה מאותה שעה שברא את העולם ועד עכשיו? אמר לה שהוא יושב ומזווג זיווגים. התפלאה, והשיבה שאף היא יכולה לעשות כן ולזווג את העבדים והשפחות שלה. "אמר לה אם קלה היא בעיניך קשה היא לפני הקדוש ברוך הוא כקריעת ים סוף" מה עשתה נטלה אלף עבדים ואלף שפחות וזיווגה אותם בלילה אחד. למחרת באו אליה חבולים ופצועים, כי לא רצו זה את זה. אמרה לר' יוסי בר חלפתא "לית אלוה כאלהכון אמת היא תורתכון נאה ומשובחת יפה". עוד אמר לה שהקב"ה מזווגם בעל כרחם שלא בטובתם ככתוב: "אלהים מושיב יחידים ביתה מוציא אסירים בַּכּוֹשָׁרוֹת"."
אבל, כאמור, 'נועדו' זה פשוט נפגשו וקבעו, התוועדו. מכאן, אם תרצו, החשיבות של הדייט…
אבל לבסוף, בכל זאת כן יש פגישות מקריות משמעותיות, וגם על זה דיברתי בעבר. אם כך יתכן שדווקא הפירוש המיסטי הוא הנכון.
אם כך ואם כך, הכול תלוי במשמעותה של מילה אחת…
*
הוספה –
הרמב"ם, אגב – בהסתכלות חוזרת – מביא פסוק זה כדי להראות שהשפע האלוהי בלתי ניתן לעצירה ולשליטה כשהוא פורץ (והוא מביא פסוק נוסף מירמיה שרציתי להתייחס גם אליו) –
מורה נבוכים, חלק ב' ל״ז:ב׳
וידוע שבכל כת משלש הכיתות האלה יתרון רב מאד; וכל כת משתי הכתות הראשונות תחלק לשני חלקים כמו שבארנו – וזה שהשפע המגיע לכל כת משתיהם יהיה אם בשיעור שישלימהו לא זולת זה או בשיעור שיעדף משלמותו מה שישלים בו זולתו. והכת הראשונה – והם החכמים – אפשר שיהיה השופע על כח האיש מהם הדברי כשיעור שישימהו בעל חקירה והבנה וידע ויכיר ולא יתנועע ללמד לזולתו ולא לחבר ולא ימצא לזה תשוקה ואין לו עליו יכולת; ואפשר שיהיה השופע עליו כשיעור שיניעהו בהכרח לחבר וללמד. כן הענין בכת השנית אפשר שיבואהו מן הנבואה מה שישלים הנביא לא זולת זה; ואפשר שיבואהו ממנה מה שחיב לו שיקרא האנשים וילמדם וישפיע עליהם משלמותו: הנה כבר התבאר לך כי לולא זה השלמות הנוסף לא היו החכמות מחוברות בספרים ולא היו הנביאים מפיסים בני אדם לדעת האמת – כי לא יחבר חכם דבר לעצמו ללמד עצמו מה שכבר ידע; אבל טבע זה השכל כן הוא שישפיע לעולם וימשך ממקבל זה השפע למקבל אחר אחריו עד שיגיע אל איש אי אפשר שיעברהו השפע ההוא אבל ישלימהו לבד – כמו שבארנו בקצת פרקי זה המאמר: וטבע זה הענין מחייב למי שהגיע לו זה השיעור הנוסף מן השפע – שיקרא בני אדם על כל פנים יקובל ממנו או לא יקובל ואפילו יזיק בעצמו. עד שאנחנו נמצא נביאים קראו בני אדם עד שנהרגו והשפע ההוא האלוקי יניעם ולא יניחם לשקוט ולא לנוח בשום פנים ואפילו הגיעו לרעות גדולות. ולזה תמצא ירמיה – עליו השלום כי כשהגעהו מבזיון המורים והכופרים ההם אשר היו בזמנו השתדל לסתום נבואתו ולא לקראם אל האמת אשר מאסוהו ולא היה יכול לסבול זה – ואמר "כי היה דבר יי לי לחרפה ולקלס כל היום; ואמרתי לא אזכרה ולא אדבר עוד בשמו – והיה בלבי כאש בוערת עצר בעצמותי ונלאיתי כלכל ולא אוכל". וזה ענין מאמר הנביא האחר "אדוני יי דיבר – מי לא ינבא". ודע זה:
הפסוק היומי 