פייסבוק הזכיר לי פוסט שכתבתי לפני שנה או יותר, בו אני משתף שני פסוקים שהגענו אליהם בקריאה בפרויקט 929, שעקבתי אחריו בסבב הראשון (מומלץ). הם היו מקהלת ח, שכל חלקו הראשון עוסק ביחס הרצוי לשלטון. ובכן, זו הזדמנות טובה להיזכר בו. להלן אביאו, בפירוש קל הנסמך על פירוש קאסוטו בעיקר. נראה לי שהדברים רלוונטיים מתמיד.
קהלת ח
(א) מִי כְּהֶחָכָם וּמִי יוֹדֵעַ פֵּשֶׁר דָּבָר חָכְמַת אָדָם תָּאִיר פָּנָיו וְעֹז פָּנָיו יְשֻׁנֶּא.
החכם עולה על האחרים ביכולתו לפתור דברים, פשר-פתר. פניו מאירים ועדינים.
מכאן מתחילות העצות כיצד להתנהג לפני שליט המדינה.
(ב) אֲנִי פִּי מֶלֶךְ שְׁמוֹר וְעַל דִּבְרַת שְׁבוּעַת אֱלֹהִים.
אני אומר, שמור את מצוות המלך, ולסיפא שלושה פירושים – א. שמור על מצוות המלך כי כך מצווה שבועת אלוהים. ב. ומלבד זה שמור על שבועת אלוהים. ג. שמור את מצוות המלך אם אינן בניגוד למצוות אלוהים. (ואני השתשמתי בפירוש האחרון במאמרי המשווה בין סיפור אנטיגונה היווני וסיפור רצפה בת איה התנ"כי).
(ג) אַל תִּבָּהֵל מִפָּנָיו תֵּלֵךְ אַל תַּעֲמֹד בְּדָבָר רָע כִּי כָּל אֲשֶׁר יַחְפֹּץ יַעֲשֶׂה.
אל תברח ותחשיד את עצמך, אך גם אל תעמוד במקום שרע בעיניו.
(ד) בַּאֲשֶׁר דְּבַר מֶלֶךְ שִׁלְטוֹן וּמִי יֹאמַר לוֹ מַה תַּעֲשֶׂה.
אין אפשרות למחות בידו (כך בקאסוטו).
(ה) שׁוֹמֵר מִצְוָה לֹא יֵדַע דָּבָר רָע וְעֵת וּמִשְׁפָּט יֵדַע לֵב חָכָם.
שומר מצוות המלך לא תאונה לו רעה. ולסיפא שני פירושים – א. "החכם יודע מה הם הזמן והדרך המתאימים לקיום מצוות המלך". ב. "החכם יודע כי יש עת ומשפט גם למלך, אם הוא מתנהג ברשע, והוא מחכה בסבלנות לזמן זה".
(ו) כִּי לְכָל חֵפֶץ יֵשׁ עֵת וּמִשְׁפָּט כִּי רָעַת הָאָדָם רַבָּה עָלָיו.
לכל עניין יש עת ומשפט. ורעת המלך יכולה להיות רבה. (ואפשר גם רעת כל אדם).
(ז) כִּי אֵינֶנּוּ יֹדֵעַ מַה שֶּׁיִּהְיֶה כִּי כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה מִי יַגִּיד לוֹ.
אין לדעת מה תהיינה תוצאות כעסו של המלך, לפי פירוש אחד.
(ח) אֵין אָדָם שַׁלִּיט בָּרוּחַ לִכְלוֹא אֶת הָרוּחַ וְאֵין שִׁלְטוֹן בְּיוֹם הַמָּוֶת וְאֵין מִשְׁלַחַת בַּמִּלְחָמָה וְלֹא יְמַלֵּט רֶשַׁע אֶת בְּעָלָיו.
הפרשנים המסורתיים פירשו כי אין אפשרות לכלוא את רוח-נפש האדם ביום מיתתו, ובקאסוטו מפורש כי אי אפשר לכלוא את רוח המלך (אבל בואו לא נקפח גם את הפירוש החביב, לפיו רוח האדם היא חסרת גבולות ומעצורים). והרטום (בקאסוטו) ממשיך ומפרש כדרכו – אין שלטון ביום המוות – אין להימלט מדין המוות של המלך, אין משלחת במלחמה – אין שילוח, שחרור, מהמלחמה (לפי פירוש אחד), ולא ימלט רשע את בעליו – אין הרשע עוזב את הרשעים, וכך גם במלך רשע (לפי פירוש אחד). אך נזכור שיש גם פירושים אחרים. ולמשל גורדון (שאני עדיין משתמש בו) אומר, כי יתכן שיש כאן חלופה רשע-עושר, וכך – לא ימלט עושר את בעליו, מהמוות האמור קודם. ולי זה נראה מאוד.
(ט) אֶת כָּל זֶה רָאִיתִי וְנָתוֹן אֶת לִבִּי לְכָל מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ עֵת אֲשֶׁר שָׁלַט הָאָדָם בְּאָדָם לְרַע לוֹ.
רע לאדם, ויש מפרשים – גם למלך העריץ, בסופו של דבר.
*
אוסיף סעיף על גישת הנצרות לנושא זה, כי הוא מרכזי אצלם, ואני מקווה שלא אכפת לכם.
הגישה הכללית בנצרות היא של כניעה לשלטונות בכל דבר, כראוי למוסר הלחי השנייה. את המודל הראשון להתנהגות זאת מציג ישוע עצמו, במטבע הלשון המפורסם שלו, מתוך הפסוקים הבאים (שנתעלם לרגע מהצלילים הצורמים שלהם. ומי שרוצה יכול לדלג ישר לקטע השלישי, אחרי הכוכבית) –
⋅טו הָלְכוּ הַפְּרוּשִׁים וְהִתְיָעֲצוּ לְהַכְשִׁיל אוֹתוֹ בִּדְבָרוֹ. ⋅טז שָׁלְחוּ אֵלָיו אֶת תַּלְמִידֵיהֶם יַחַד עִם חֲסִידֵי בֵּית הוֹרְדוֹס וְהַלָּלוּ אָמְרוּ: "רַבִּי, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה אִישׁ אֱמֶת וְאֶת דֶּרֶךְ אֱלֹהִים אַתָּה מוֹרֶה עַל-פִּי הָאֱמֶת. גַּם אֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ מֵאִישׁ, כִּי אֵינְךָ נוֹשֵׂא פָּנִים לָאֲנָשִּׁים. ⋅יז עַל כֵּן אֱמֺר נָא לָנוּ, מַה דַּעְתְּךָ: הַאִם מֻתָּר לָתֵת מַס לַקֵּיסָר אוֹ לֹא?"
⋅יח הִבְחִין יֵשׁוּעַ בְּרִשְׁעָתָם וְאָמַר: "לָמָּה אַתֶּם מְנַסִּים אוֹתִי? צְבוּעִים! ⋅יט הַרְאוּ לִי אֶת מַטְבֵּעַ הַמַּס."
הִגִּישׁוּ לוֹ דִּינָר. כ שָׁאַל אוֹתָם: "שֶׁל מִי הַדְּמוּת הַזֺּאת וְהַכְּתֺבֶת?"
⋅כא הֵשִׁיבוּ: "שֶׁל הַקֵּיסָר."
אָמַר לָהֶם: "אִם כֵּן, תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר וְלֵאלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים."
מתי יז, ובמקבילות.
מכאן שאוב הטון השולט גם בשאר האיגרות, הנה כמה –
שִׁמְעוּ בְּקוֹל מַנְהִיגֵיכֶם וְהִכָּנְעוּ לָהֶם, כִּי מַשְׁגִּיחִים הֵם עַל נַפְשׁוֹתֵיכֶם כַּעֲתִידִים לָתֵת דִּין וְחֶשְׁבּוֹן; נַהֲגוּ כָּךְ, לְמַעַן יַעֲשׂוּ זֺאת בְּשִׂמְחָה וְלֹא בַּאֲנָחָה, שֶׁאִם לֹא כֵן אֵין זֶה לְתוֹעֶלֶת לָכֶם.
עברים יג, יז.
א כָּל אָדָם יִכָּנַע לְרָשֻׁיּוֹת הַשִּׁלְטוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵין שִׁלְטוֹן אֶלָּא מִטַּעַם אֱלֹהִים, וְהַשִּׁלְטוֹנוֹת הַנּוֹכְחִיִּים נִקְבְּעוּ מִטַּעַם אֱלֹהִים. ⋅ב לְפִיכָךְ כָּל הַמִּתְקוֹמֵם נֶגֶד הַשִּׁלְטוֹן מִתְנַגֵּד לְצַו אֱלֹהִים, וְהַמִּתְנַגְּדִים יָבִיאוּ עַל עַצְמָם מִשְׁפָּט. ⋅ג הֲרֵי אֵין פַּחַד הַשַּׁלִּיטִים עַל עוֹשֵׂה הַטּוֹב, אֶלָּא עַל עוֹשֵׂה הָרַע. הַאִם אַתָּה רוֹצֶה שֶׁלֹּא לִפְחֺד מִן הַשִּׁלְטוֹנוֹת? עֲשֵׂה אֶת הַטּוֹב וְתִזְכֶּה לְשֶׁבַח מֵהֶם. ד הַשִּׁלְטוֹנוֹת הֵם מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים לְטוֹבָתְךָ. אַךְ אִם תַּעֲשֶׂה אֶת הָרַע, עָלֶיךָ לִפְחֺד; שֶׁהֲרֵי לֹא לְחִנָּם הֵם מַחֲזִיקִים בַּחֶרֶב, כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים הֵם לִנְקֺם וְלִשְׁפֺּךְ זַעַם עַל עוֹשֵׂי הָרַע.
⋅ה לָכֵן עָלֶיךָ לְהִכָּנַע לֹא רַק בִּגְלַל הַזַּעַם, אֶלָּא גַּם בִּגְלַל הַמַּצְפּוּן. ⋅ו וְלָכֵן אַתֶּם גַּם מְשַׁלְּמִים מִסִּים, כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים הֵם הַשּׁוֹקְדִים עַל מִלּוּי תַּפְקִידָם זֶה. ⋅ז תְּנוּ לְכָל אָדָם מַה שֶּׁמַּגִּיעַ לוֹ: מַס לְמִי שֶׁעַל הַמַּס; מֶכֶס לְמִי שֶׁעַל הַמֶּכֶס; יִרְאָה לְמִי שֶׁרָאוּי לִירֺא מִמֶּנּוּ; כָּבוֹד לְמִי שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ כָּבוֹד.
רומים יג.
יג הִכָּנְעוּ לְכָל מוֹסָד אֱנוֹשִׁי לְמַעַן הָאָדוֹן: אִם לַמֶּלֶךְ, בִּהְיוֹתוֹ הָרֺאשׁ; יד אִם לַמּוֹשְׁלִים, בִּהְיוֹתָם שְׁלוּחִים מִטַּעְמוֹ לִנְקָמָה בְּעוֹשֵׂי הָרַע, אַךְ לְמַתַּן שֶׁבַח לְעוֹשֵׂי הַטּוֹב.
⋅טו הֵן זֶהוּ רְצוֹן אֱלֹהִים, שֶׁתַּעֲשׂוּ הַטּוֹב וְכָךְ תָּשִׂימוּ מַחְסוֹם לְאִוֶּלֶת הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר אֵין בָּהֶם דַּעַת. ⋅טז הִתְנַהֲגוּ כַּאֲנָשִׁים חָפְשִׁיִים, לֹא כַּאֲנָשִׁים הַמַּחֲזִיקִים בַּחֺפֶשׁ כִּכְסוּת לָרֶשַׁע, אֶלָּא כְּעַבְדֵי אֱלֹהִים. ⋅יז נַהֲגוּ כָּבוֹד בְּכָל אָדָם; אֶהֱבוּ אֶת הָאַחִים; יִרְאוּ אֶת אֱלֹהִים; כַּבְּדוּ אֶת הַמֶּלֶךְ.
יח הָעֲבָדִים, הִכָּנְעוּ לִפְנֵי אֲדוֹנֵיכֶם בְּכָל יִרְאָה, לֹא רַק לִפְנֵי הַטּוֹבִים וְהַנּוֹחִים לַבְּרִיּוֹת, אֶלָּא גַּם לִפְנֵי הָעִקְשִׁים. ⋅יט הֵן בִּרְכַּת חֶסֶד בְּכָךְ אִם בִּגְלַל הַכָּרָתוֹ בֵּאלֹהִים יִשָּׂא אָדָם מַכְאוֹב וְיִסְבֺּל שֶׁלֹּא בְּצֶדֶק; ⋅כ שֶׁהֲרֵי מַה תְּהִלָּה בְּכָךְ אִם תַּעַמְדוּ בְּסֵבֶל שֶׁל מַכּוֹת עַל חֲטָאֵיכֶם? אֲבָל אִם בַּעֲשׂוֹתְכֶם אֶת הַטּוֹב תִּסְבְּלוּ וְתַעַמְדוּ בַּסֵּבֶל, בִּרְכַּת חֶסֶד הִיא מִלִּפְנֵי אֱלֹהִים. ⋅כא אָכֵן לָזֺאת נִקְרֵאתֶם, כִּי גַּם הַמָּשִׁיחַ סָבַל בַּעַדְכֶם וְהִשְׁאִיר לָכֶם מוֹפֵת כְּדֵי שֶׁתֵּלְכוּ בְּעִקְּבוֹתָיו – ⋅כב הוּא אֲשֶׁר חֵטְא לֹא עָשָׂה וְלֹא נִמְצְאָה מִרְמָה בְּפִיו; ⋅כג אֲשֶׁר חֵרְפוּהוּ וְלֹא הֵשִׁיב חֵרוּף, סָבַל וְלֹא אִיֵּם, כִּי אִם מָסַר דִּינוֹ לְשׁוֹפֵט הַצֶּדֶק; ⋅כד הוּא אֲשֶׁר אֶת חֲטָאֵינוּ נָשָׂא בְּגוּפוֹ עַל הָעֵץ, כְּדֵי שֶׁנָּמוּת לְגַבֵּי הַחֵטְא וְנִחְיֶה לַצְּדָקָה; אֲשֶׁר בְּחַבּוּרָתוֹ נִרְפָּא לָכֶם, ⋅כה כִּי הֱיִיתֶם כְּצֺאן אוֹבְדוֹת, אַךְ עַתָּה שַׁבְתֶּם אֶל הָרוֹעֶה הַשּׁוֹמֵר אֶת נַפְשׁוֹתֵיכֶם.
פטרוס ב.
*
ונעיר שגם 'איסלם' אינו אלא כניעה.
הנה אם כן דרך הדת הנפוצה היא דרך של כניעה וקבלת מרות. ולרוח זו קרא ניטשה 'מוסר עבדים' ויצא נגדה. אכן, שאלה היא היכן היינו היום ללא כל המרידות והמהפכות לאורך ההיסטוריה. כנראה שלא במקום טוב יותר. (בדיוק ראיתי מאמר על זה, ואולי אוסיף דברים בעקבותיו).
אלא שבתנ"ך, למעשה, יש דוגמאות רבות בהן מורדים כנגד המלך, למשל בסיפור ההפרדה בין ממלכת ישראל ויהודה.
והנה מתוך המאמר שראיתי, ממכון ואן ליר שהוא בעצם קטע המפנה לרצף הרצאות –
"המונח כפירה בעולם המחולן הפך להיות דבר שמסמן יושרה מוסרית, אומץ, ותקווה לעתיד מתוקן. המודרנה אוהבת כופרים; חלקם הם מהחשובות והחשובים שבגיבורי התרבות שלנו. הם נהפכו לכאלו בדרך כלל דורות לאחר מופעי הכפירה שלהם. המודרנה נשאה על נס אנשים כמו אייזיק ניוטון או גלילאו גליליי, בזה לממסד הדתי שניסה להצר את צעדיהם, ונחרדה לנוכח המחשבה מה היה קורה אילו היו מצליחים להשתיק אותם. אנחנו מפארים את יצירותיהם של אמנים כמו דנטה או אוסקר ויילד, שמרדו במוסכמות התקופה, ואילו שמרנים שרדפו אותם זוכים לבוז. אנחנו מעריצים את אומץ הלב האישי והפוליטי של אנשים כמו מהאטמה גנדי, מרי וולסטונקראפט, אמלין פנקהרסט ומרטין לותר קינג, שלא נכנעו למוסכמות או לרוח התקופה ויצרו תנועות פוליטיות וחברתיות חסרות תקדים גם בדרכי פעולתן וגם במידת הצלחתן."
הפסוק היומי 