ידוע המשפט 'כל ישראל ערבים זה לזה', ובימים אלה הדבר בולט עוד יותר.
בהקשר זה כדאי להביא פסוק אחד מוקשה בתורה, שמדבר על פרט המנסה ליהנות מטובת הכלל בלי לתרום לו, כך לפי כמה מהמפרשים –

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה.
דברים כט, יח.

יש שפירשו ספות לשון כלייה, אך אבן עזרא מפרש אחרת –

"ולפי דעתי שמלת ספות לשון תוספת כמו ספות חטאת. והטעם שלום יהיה לי אע״‎פ שאלך בשרירות לבי כי בצדקת הצדיקים אחיה. כי הם רבים ואני יחיד חוטא".

ושד"ל מרחיב –

"ולפי דרכי זה פירושו: כדי שהרוה תהיה דבקה עם הצמאה, כלומר הרשע אומר זה בתקוותו שהרוה תהיה דבקה עם הצמאה, והוא (כדברי דון יצחק ובעל העקדה) משל לקוח מאדם שיש לו שני שדות סמוכים זה לזה, האחד צמא תמיד למים, והאחד רוה בלי צריך להם, והוא בהשקותו את הצמא יוכרח להשקות גם את הרוה אע״פ שלא יכוון או שלא ירצה להשקותו; כן יקווה לקבל הטוב וההצלחה בתוך כלל האומה".

ובהסבר לדברי שד"ל מצאתי כדברים האלה –

"כלומר, לפי תרגום שד״ל: והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי – אף על פי שבשרירות לבי אלך (מפני שהקללות חלות על האומה בכללה ולא על היחיד), באופן שהשדה הרווה והמושקה יסתפח לשדה היבש והצמא (כלומר: חטא היחיד אם לא ייענש, יתפשט) והשדה המושקה, הוא חלק העם הבריא, יתדמה לשדה היבש, הוא חלק העם המקולקל והסוטה, והאומה כולה תיהרס".

הסיפור על ההעתקה הספרותית שפורסם בסוף השבוע בהארץ לא שוכך, ועוד ועוד אנשי ספרות כותבים עליו, וכולם אומרים דבר אחד – שההאשמה זו בהעתקה היא חסרת שחר!
אני לא רוצה להיכנס לתוכן הדיון. לא שאין לי דעה, אלא שהיא לא העניין כאן. אבל ההסכמה הגורפת הזו בין כל הדוברים מזכירה לי סיפור אחד של הסכמה 'פה אחד' – היא הסכמתם של ארבע-מאות נביאי השקר, שניבאו לאחאב על ניצחונו הצפוי במלחמה נגד ארם. רק נביא אחד, מיכיהו בן ימלה, ניבא לו שיפסיד במלחמה, והוא אכן הפסיד במלחמה ואף נהרג בה.
כבר כתבתי על סיפור זה בעבר בכיוון פרשני זה, אך זו הזדמנות מצוינת להביאו שוב. ובניגוד לשם שיצא לשפת התנ"ך, שהיא קשה לדוברי ימינו, בסיפור זה לפחות הלשון ברורה מאוד, כך שאיני רואה צורך להוסיף כאן פרשנות נוספת. אדגיש רק את הביטוי הרלוונטי לענייננו – 'פה אחד', ועוד ביטוי נפוץ שמקורו כאן – 'עלה והצלח!' –

א וַיֵּשְׁבוּ שָׁלֹשׁ שָׁנִים אֵין מִלְחָמָה בֵּין אֲרָם וּבֵין יִשְׂרָאֵל.

ב וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַשְּׁלִישִׁית וַיֵּרֶד יְהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל. ג וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל עֲבָדָיו הַיְדַעְתֶּם כִּי לָנוּ רָמֹת גִּלְעָד וַאֲנַחְנוּ מַחְשִׁים מִקַּחַת אֹתָהּ מִיַּד מֶלֶךְ אֲרָם. ד וַיֹּאמֶר אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲתֵלֵךְ אִתִּי לַמִּלְחָמָה רָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל כָּמוֹנִי כָמוֹךָ כְּעַמִּי כְעַמֶּךָ כְּסוּסַי כְּסוּסֶיךָ. ה וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אֶל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל דְּרָשׁ נָא כַיּוֹם אֶת דְּבַר יְהוָה. ו וַיִּקְבֹּץ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶת הַנְּבִיאִים כְּאַרְבַּע מֵאוֹת אִישׁ וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם הַאֵלֵךְ עַל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם אֶחְדָּל וַיֹּאמְרוּ עֲלֵה וְיִתֵּן אֲדֹנָי בְּיַד הַמֶּלֶךְ. ז וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט הַאֵין פֹּה נָבִיא לַיהוָה עוֹד וְנִדְרְשָׁה מֵאוֹתוֹ. ח וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט עוֹד אִישׁ אֶחָד לִדְרֹשׁ אֶת יְהוָה מֵאֹתוֹ וַאֲנִי שְׂנֵאתִיו כִּי לֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע מִיכָיְהוּ בֶּן יִמְלָה וַיֹּאמֶר יְהוֹשָׁפָט אַל יֹאמַר הַמֶּלֶךְ כֵּן. ט וַיִּקְרָא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל סָרִיס אֶחָד וַיֹּאמֶר מַהֲרָה מִיכָיְהוּ בֶן יִמְלָה. י וּמֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וִיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה יֹשְׁבִים אִישׁ עַל כִּסְאוֹ מְלֻבָּשִׁים בְּגָדִים בְּגֹרֶן פֶּתַח שַׁעַר שֹׁמְרוֹן וְכָל הַנְּבִיאִים מִתְנַבְּאִים לִפְנֵיהֶם. יא וַיַּעַשׂ לוֹ צִדְקִיָּה בֶן כְּנַעֲנָה קַרְנֵי בַרְזֶל וַיֹּאמֶר כֹּה אָמַר יְהוָה בְּאֵלֶּה תְּנַגַּח אֶת אֲרָם עַד כַּלֹּתָם. יב וְכָל הַנְּבִאִים נִבְּאִים כֵּן לֵאמֹר עֲלֵה רָמֹת גִּלְעָד וְהַצְלַח וְנָתַן יְהוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ. יג וְהַמַּלְאָךְ אֲשֶׁר הָלַךְ לִקְרֹא מִיכָיְהוּ דִּבֶּר אֵלָיו לֵאמֹר הִנֵּה נָא דִּבְרֵי הַנְּבִיאִים פֶּה אֶחָד טוֹב אֶל הַמֶּלֶךְ יְהִי נָא דבריך [דְבָרְךָ] כִּדְבַר אַחַד מֵהֶם וְדִבַּרְתָּ טּוֹב. יד וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ חַי יְהוָה כִּי אֶת אֲשֶׁר יֹאמַר יְהוָה אֵלַי אֹתוֹ אֲדַבֵּר. טו וַיָּבוֹא אֶל הַמֶּלֶךְ וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֵלָיו מִיכָיְהוּ הֲנֵלֵךְ אֶל רָמֹת גִּלְעָד לַמִּלְחָמָה אִם נֶחְדָּל וַיֹּאמֶר אֵלָיו עֲלֵה וְהַצְלַח וְנָתַן יְהוָה בְּיַד הַמֶּלֶךְ. טז וַיֹּאמֶר אֵלָיו הַמֶּלֶךְ עַד כַּמֶּה פְעָמִים אֲנִי מַשְׁבִּעֶךָ אֲשֶׁר לֹא תְדַבֵּר אֵלַי רַק אֱמֶת בְּשֵׁם יְהוָה. יז וַיֹּאמֶר רָאִיתִי אֶת כָּל יִשְׂרָאֵל נְפֹצִים אֶל הֶהָרִים כַּצֹּאן אֲשֶׁר אֵין לָהֶם רֹעֶה וַיֹּאמֶר יְהוָה לֹא אֲדֹנִים לָאֵלֶּה יָשׁוּבוּ אִישׁ לְבֵיתוֹ בְּשָׁלוֹם. יח וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הֲלוֹא אָמַרְתִּי אֵלֶיךָ לוֹא יִתְנַבֵּא עָלַי טוֹב כִּי אִם רָע. יט וַיֹּאמֶר לָכֵן שְׁמַע דְּבַר יְהוָה רָאִיתִי אֶת יְהוָה יֹשֵׁב עַל כִּסְאוֹ וְכָל צְבָא הַשָּׁמַיִם עֹמֵד עָלָיו מִימִינוֹ וּמִשְּׂמֹאלוֹ. כ וַיֹּאמֶר יְהוָה מִי יְפַתֶּה אֶת אַחְאָב וְיַעַל וְיִפֹּל בְּרָמֹת גִּלְעָד וַיֹּאמֶר זֶה בְּכֹה וְזֶה אֹמֵר בְּכֹה. כא וַיֵּצֵא הָרוּחַ וַיַּעֲמֹד לִפְנֵי יְהוָה וַיֹּאמֶר אֲנִי אֲפַתֶּנּוּ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו בַּמָּה. כב וַיֹּאמֶר אֵצֵא וְהָיִיתִי רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאָיו וַיֹּאמֶר תְּפַתֶּה וְגַם תּוּכָל צֵא וַעֲשֵׂה כֵן. כג וְעַתָּה הִנֵּה נָתַן יְהוָה רוּחַ שֶׁקֶר בְּפִי כָּל נְבִיאֶיךָ אֵלֶּה וַיהוָה דִּבֶּר עָלֶיךָ רָעָה. כד וַיִּגַּשׁ צִדְקִיָּהוּ בֶן כְּנַעֲנָה וַיַּכֶּה אֶת מִיכָיְהוּ עַל הַלֶּחִי וַיֹּאמֶר אֵי זֶה עָבַר רוּחַ יְהוָה מֵאִתִּי לְדַבֵּר אוֹתָךְ. כה וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ הִנְּךָ רֹאֶה בַּיּוֹם הַהוּא אֲשֶׁר תָּבֹא חֶדֶר בְּחֶדֶר לְהֵחָבֵה. כו וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל קַח אֶת מִיכָיְהוּ וַהֲשִׁיבֵהוּ אֶל אָמֹן שַׂר הָעִיר וְאֶל יוֹאָשׁ בֶּן הַמֶּלֶךְ. כז וְאָמַרְתָּ כֹּה אָמַר הַמֶּלֶךְ שִׂימוּ אֶת זֶה בֵּית הַכֶּלֶא וְהַאֲכִילֻהוּ לֶחֶם לַחַץ וּמַיִם לַחַץ עַד בֹּאִי בְשָׁלוֹם. כח וַיֹּאמֶר מִיכָיְהוּ אִם שׁוֹב תָּשׁוּב בְּשָׁלוֹם לֹא דִבֶּר יְהוָה בִּי וַיֹּאמֶר שִׁמְעוּ עַמִּים כֻּלָּם. כט וַיַּעַל מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְיהוֹשָׁפָט מֶלֶךְ יְהוּדָה רָמֹת גִּלְעָד. ל וַיֹּאמֶר מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוֹשָׁפָט הִתְחַפֵּשׂ וָבֹא בַמִּלְחָמָה וְאַתָּה לְבַשׁ בְּגָדֶיךָ וַיִּתְחַפֵּשׂ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וַיָּבוֹא בַּמִּלְחָמָה. לא וּמֶלֶךְ אֲרָם צִוָּה אֶת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֲשֶׁר לוֹ שְׁלֹשִׁים וּשְׁנַיִם לֵאמֹר לֹא תִּלָּחֲמוּ אֶת קָטֹן וְאֶת גָּדוֹל כִּי אִם אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְבַדּוֹ. לב וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב אֶת יְהוֹשָׁפָט וְהֵמָּה אָמְרוּ אַךְ מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּסֻרוּ עָלָיו לְהִלָּחֵם וַיִּזְעַק יְהוֹשָׁפָט. לג וַיְהִי כִּרְאוֹת שָׂרֵי הָרֶכֶב כִּי לֹא מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל הוּא וַיָּשׁוּבוּ מֵאַחֲרָיו. לד וְאִישׁ מָשַׁךְ בַּקֶּשֶׁת לְתֻמּוֹ וַיַּכֶּה אֶת מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל בֵּין הַדְּבָקִים וּבֵין הַשִּׁרְיָן וַיֹּאמֶר לְרַכָּבוֹ הֲפֹךְ יָדְךָ וְהוֹצִיאֵנִי מִן הַמַּחֲנֶה כִּי הָחֳלֵיתִי. לה וַתַּעֲלֶה הַמִּלְחָמָה בַּיּוֹם הַהוּא וְהַמֶּלֶךְ הָיָה מָעֳמָד בַּמֶּרְכָּבָה נֹכַח אֲרָם וַיָּמָת בָּעֶרֶב וַיִּצֶק דַּם הַמַּכָּה אֶל חֵיק הָרָכֶב. לו וַיַּעֲבֹר הָרִנָּה בַּמַּחֲנֶה כְּבֹא הַשֶּׁמֶשׁ לֵאמֹר אִישׁ אֶל עִירוֹ וְאִישׁ אֶל אַרְצוֹ. לז וַיָּמָת הַמֶּלֶךְ וַיָּבוֹא שֹׁמְרוֹן וַיִּקְבְּרוּ אֶת הַמֶּלֶךְ בְּשֹׁמְרוֹן. לח וַיִּשְׁטֹף אֶת הָרֶכֶב עַל בְּרֵכַת שֹׁמְרוֹן וַיָּלֹקּוּ הַכְּלָבִים אֶת דָּמוֹ וְהַזֹּנוֹת רָחָצוּ כִּדְבַר יְהוָה אֲשֶׁר דִּבֵּר. לט וְיֶתֶר דִּבְרֵי אַחְאָב וְכָל אֲשֶׁר עָשָׂה וּבֵית הַשֵּׁן אֲשֶׁר בָּנָה וְכָל הֶעָרִים אֲשֶׁר בָּנָה הֲלוֹא הֵם כְּתוּבִים עַל סֵפֶר דִּבְרֵי הַיָּמִים לְמַלְכֵי יִשְׂרָאֵל. מ וַיִּשְׁכַּב אַחְאָב עִם אֲבֹתָיו וַיִּמְלֹךְ אֲחַזְיָהוּ בְנוֹ תַּחְתָּיו.
מלכים א, כב.

אוסיף רק שהדבר מזכיר ניסוי פסיכולוגי ידוע על השפעה חברתית, בה נתנו לקבוצה של אנשים להעריך מתוך רצף של קבוצות קשים איזה קש הכי ארוך, אלא שכל חברי הקבוצה פרט לאחד היו שחקנים שהופעלו על-ידי הנסיינים. בשלב מסוים הראו שלושה קשים וכולם אמרו שקש אחד הוא הכי ארוך, בעוד שברור היה שהוא אינו הכי ארוך. השאלה הייתה כיצד יגיב היחיד, המנוסה בפועל. והנה, אחוזים גבוהים מהמנוסים 'יישרו קו' עם האחרים ואמרו את התשובה השגויה.
ובכן, מיכיהו בן ימלה הוא בדיוק ההפך מזה.

והערות נוספות – נשים לב שמיכיהו בהתחלה אומר את מה שרוצים לשמוע, למה לו להסתבך? רק כשמבקשים ממנו לומר את דבר ה', או נאמר – לומר את האמת בעיניו, אז הוא הופך דברים.
וכן – אותו הדבר נכון גם לגבי 'קונסנזוס' הקורונה וסרטם של אורלי וגיא.
וכן – עניין בפני עצמו הוא תיאור 'פמליה של מעלה' כאן, שיידון בהזדמנות אחרת. גם ההתעיה הבאה מאת אלוהים היא עניין בפני עצמו, ששווה דיון, ודומה לה בפרשתנו, וארא, הקשיית לב פרעה.

ובמאמרי הקודם השוויתי בין 'פה אחד', שמשמעותו כאן שלילית, ובין 'לב אחד', שמשמעותו תמיד חיובית.

בפרשות שמות-וארא יש כמה חזרות. להלן אציין כמה פסוקים החוזרים על עצמם, ובמיוחד אדגיש כמה ביטויים שהחזרה עליהם בולטת. כמובן, לביקורת המקרא יש שיטה סדורה להתמודד עם כפילויות אלה, והן רק מחזקות אותה. ואולם, כיצד הגישה המסורתית מתמודדת איתן? אשאיר לכם לחפש.

ואלה הפסוקים –

י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה. יב וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. יג וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. יד וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. יז וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת.
שמות ד.

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה עַתָּה תִרְאֶה אֲשֶׁר אֶעֱשֶׂה לְפַרְעֹה כִּי בְיָד חֲזָקָה יְשַׁלְּחֵם וּבְיָד חֲזָקָה יְגָרְשֵׁם מֵאַרְצוֹ.

י וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יא בֹּא דַבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם וִישַׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. יב וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה לֵאמֹר הֵן בְּנֵי יִשְׂרָאֵל לֹא שָׁמְעוּ אֵלַי וְאֵיךְ יִשְׁמָעֵנִי פַרְעֹה וַאֲנִי עֲרַל שְׂפָתָיִם.

יג וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן וַיְצַוֵּם אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם.

הוּא אַהֲרֹן וּמֹשֶׁה אֲשֶׁר אָמַר יְהוָה לָהֶם הוֹצִיאוּ אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם עַל צִבְאֹתָם. כז הֵם הַמְדַבְּרִים אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם לְהוֹצִיא אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִמִּצְרָיִם הוּא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן. כח וַיְהִי בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם.

כט וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר אֲנִי יְהוָה דַּבֵּר אֶל פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲנִי דֹּבֵר אֵלֶיךָ. ל וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה לִפְנֵי יְהוָה הֵן אֲנִי עֲרַל שְׂפָתַיִם וְאֵיךְ יִשְׁמַע אֵלַי פַּרְעֹה.
שמות ו.

א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. ב אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. 
שמות ז.

עוד לפרשת וארא

בפרשה זו אנו קוראים על מכשפי פרעה (חרטומים – כנראה על שום מלאכת החריטה, כלומר המלומדים יודעי קרוא וכתוב), שהצליחו לשחזר שתי מכות בקסמיהם. קסמים אלה נקראים להטים, או לטים – שתי מילים במובן אחד –

וַיִּקְרָא גַּם-פַּרְעֹה ל͏ַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם-הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן.
שמות ז, יא.

ב וַיַּעֲשׂוּ-כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב-פַּרְעֹה וְלֹא-שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יהוה.
שמות ז, כב.

וכן ב – שמות ח, ג, ושמות ח, יד.

עתה, לט הוא חושך, כמו במילה עלטה, ולהט הוא אור, שהרי האש מלהטת. שני הפכים לשורש אחד לא צריכים להפתיע אותנו, שהרי הם עניין שגור.

להט האש הושאל גם לתיאור המלאכים, כמו ב –

עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחֹות מְשָׁרְתָיו אֵשׁ לֹהֵט.
תהילים מ, ד.

ועל דרך זו אולי אפשר לפרש גם את הביטוי הידוע מתחילת בראשית –

לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת (בראשית ג, כד).

שהרי ההקשר אינו רק של אש, אלא גם של שמירה מלאכית, וכן גם נמצא בפרשנות המסורתית.

עוד בפמליה האלוהית אנו מוצאים 'שרפים', אולי גם כן על שם להבת השריפה, אף שברגיל הם מפורשים כשרפים-נחשים.

עד כאן להט ציין אור. והנה לט מציין ברגיל חושך, כמו בפסוק –

וַיְצַו שָׁאוּל אֶת-עֲבָדָו דַּבְּרוּ אֶל-דָּוִד בַּלָּט לֵאמֹר הִנֵּה חָפֵץ בְּךָ הַמֶּלֶךְ וְכָל-עֲבָדָיו אֲהֵבוּךָ וְעַתָּה הִתְחַתֵּן בַּמֶּלֶךְ.
שמואל א, יח, כב.

וכך גם ב – שמואל א, כד, ה, וברות ג, ז.

ופעם אחת מופיע במקום 'בלט' – 'בלאט' –

בלאט
וַתִּקַּח יָעֵל אֵשֶׁת-חֶבֶר אֶת-יְתַד הָאֹהֶל וַתָּשֶׂם אֶת-הַמַּקֶּבֶת בְּיָדָהּ וַתָּבֹוא אֵלָיו בַּלָּאט וַתִּתְקַע אֶת-הַיָּתֵד בְּרַקָּתֹו וַתִּצְנַח בָּאָרֶץ וְהוּא-נִרְדָּם וַיָּעַף וַיָּמֹת.
שופטים ד, כא.

באה אליו בחושך, וכן באה לאט. ואכן, בחושך אנו הולכים יותר לאט, כדי לא להיתקל בדברים, ולכן לדעתי יש קשר בין שתי המילים.
ולכך אפשר להוסיף גם את שורש שק"ט, או קט (מלבד ש' השקט), של שהרי בחושך הולכים לאט – ובשקט.

והשורש הזה, לא"ט, הוא גם פועל המציין הסתרה וכיסוי, כמו ב –

וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת-פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קֹול גָּדֹול בְּנִי אַבְשָׁלֹום אַבְשָׁלֹום בְּנִי בְנִי.
שמואל ב, יט, ה

והוא אף מציין הסתודדות הנעשית בסתר, כמו שנראה לי פירושו כאן –

הַמְעַט מִמְּךָ תַּנְחֻמֹות אֵל וְדָבָר לָאַט עִמָּךְ.
איוב טו, יא.

וכן, כידוע, היא הוראתו של השורש לו"ט, כמו ב –

וַיֹּאמֶר הַכֹּהֵן חֶרֶב גָּלְיָת הַפְּלִשְׁתִּי אֲשֶׁר-הִכִּיתָ בְּעֵמֶק הָאֵלָה הִנֵּה-הִיא לוּטָה בַשִּׂמְלָה אַחֲרֵי הָאֵפֹוד אִם-אֹתָהּ תִּקַּח-לְךָ קָח כִּי אֵין אַחֶרֶת זוּלָתָהּ בָּזֶה וַיֹּאמֶר דָּוִד אֵין כָּמֹוהָ תְּנֶנָּה לִּי.
שמואל א, כא, י.

כלומר – עטופה ומכוסה בשמלה. וכן הביטוי הידוע – 'לוט בערפל'.

ועוד דוגמה –

וּבִלַּע בָּהָר הַזֶּה פְּנֵי-הַלֹּוט  הַלֹּוט עַל-כָּל-הָעַמִּים וְהַמַּסֵּכָה הַנְּסוּכָה עַל-כָּל-הַגֹּויִם.
ישעיה כה, ז.

אולי גם האיש לוט הידוע מסיפורי אברהם נקרא כך על שם ההסתרה. והרי כל המשך סיפורו כרוך בהסתרה – הסתרת בנותיו את כניסתן להיריון ממנו, בהיותו שיכור – ומכאן כמובן 'שיכור כלוט'.

לבסוף, גם באנגלית אור הוא light.

*

מבחינה עניינית, על כשפים בכלל ישנה מחלוקת – הרמב"ם והרציונליסטים סוברים שאין בהם ממש, הם רק אחיזת עיניים; ואילו הרמב"ן והמיסטיקאים סוברים שיש בהם ממש, וזו מיומנות קיימת. אם כך ואם כך, כולם מסכימים שעיסוק זה אסור לישראל.

לפרשת וארא

כידוע, לפי הגמרא יש ארבע לשונות גאולה – והוצאתי, והצלתי, וגאלתי, ולקחתי – ובהתאם לכך שותים ארבע כוסות בליל הסדר.
כמו כן, חז"ל עצמם מדברים על לשון גאולה חמישית – והבאתי – שכנגדה גם כן יש כוס חמישית, לאליהו.
והנה, בספירה אחרת אפשר למצוא אפילו שבע לשונות גאולה, כדלהלן –

ו לָכֵן אֱמֹר לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל אֲנִי יְהוָה וְהוֹצֵאתִי אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלֹת מִצְרַיִם וְהִצַּלְתִּי אֶתְכֶם מֵעֲבֹדָתָם וְגָאַלְתִּי אֶתְכֶם בִּזְרוֹעַ נְטוּיָה וּבִשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ז וְלָקַחְתִּי אֶתְכֶם לִי לְעָם וְהָיִיתִי לָכֶם לֵאלֹהִים וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מִתַּחַת סִבְלוֹת מִצְרָיִם. ח וְהֵבֵאתִי אֶתְכֶם אֶל הָאָרֶץ אֲשֶׁר נָשָׂאתִי אֶת יָדִי לָתֵת אֹתָהּ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב וְנָתַתִּי אֹתָהּ לָכֶם מוֹרָשָׁה אֲנִי יְהוָה. 
שמות ו.

זה דבר ששמתי לב אליו בקריאה האחרונה שלי, אך אז ראיתי שכתבו אותו באחת הקבוצות, ושם גם ציינו שרעיון זה מופיע אצל פרשנית המקרא נחמה ליבוביץ.

צריך לשים לב עוד שיש כאן שלבים – ארבע הלשונות הראשונות מתייחסות ליציאה ממצרים, ולכן רק הן מוזכרות בליל הסדר. שתי הלשונות האחרונות קשורות כבר לכניסה לארץ, ולכן הכוס החמישית, שמתייחסת לראשונה מבין השתיים (ומדוע לא מתייחסים ללשון השנייה – איני יודע) היא כוסו של אליהו, מבשר הגאולה. ואילו ביניהם נמצאת לשון 'והייתי' – 'והייתי להם לאלוהים' – שמסמנת את מעמד הר סיני, שאכן התרחש במדבר סיני, בין מצרים לארץ המובטחת.

אולי צריך להוסיף עוד, כי זו הלשון היחידה שכנגדה מוזכרת לשון פעולה של העם – 'וידעתם כי אני ה". אמנם פעולה הנחשבת די פסיבית, אך עדיין פעולה.

ולבסוף, מספר שבע הוא כמובן מספר טיפולוגי, מספר מקודש, החוזר בתנ"ך רבות.

*

ומה היתה תגובת העם לזה בפסוק הבא? –

וַיְדַבֵּר מֹשֶׁה כֵּן אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְלֹא שָׁמְעוּ אֶל מֹשֶׁה מִקֹּצֶר רוּחַ וּמֵעֲבֹדָה קָשָׁה.
שמות ו, ט.

אכן, לא רק קוצר רוח, אלא גם קוצר ראייה.

הבוקר התחיל בקריאת פוסט של הרב חיים נבון, שמראה איך עיתון חרדי העתיק מאמר שלו, וגם מציין כתבה של רחלי מלק בודה על כך שבחברה החרדית יש נטייה מסוימת, לפעמים, לפגוע בזכויות יוצרים ולהעתיק יצירות בלי לתת קרדיט (גם אני נתקלתי בזה); ונמשך בערב עם כתבה בהארץ על חשד לפלגיאט בספר זוכה פרס ספיר השנה. לגבי האחרון, ראיתי שהרבה מתרעמים על עצם פרסום הכתבה, שאינה הוגנת לדעתם. אני לא בא כאן להכריע בדבר, אלא רק לציין את העיקרון.
ובכן, העיקרון ידוע היטב מדברי חז"ל בפרקי אבות, בפרק בו מונים 48 דרכים בהן נקנית התורה, שהאחרונה שבהן היא זו –

"וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי".
משנה אבות ו, ו.

החכמים עצמם, אם כך, נתנו לעיקרון זה מקור תנ"כי. ואולם, אפשר לתלותו במקור בסיסי יותר, הלא הוא הדיבר השביעי –

לֹא תִּֿגְנֹב.
שמות כ, יב (חלק בפסוק).

אמנם חז"ל פירשו פסוק זה – 'בגונב נפשות הכתוב מדבר', ואת האיסור לגנוב ממון תולים בפסוק אחר –

לֹא תִּגְנֹבוּ.
ויקרא יט, יא (חלק בפסוק),

אולם אנו נוכל לומר ששני הפסוקים מדברים בגניבה המוכרת לנו, אך זו לא כוללת רק ממון, אלא גם זכויות על קניין רוחני, כמקובל בחוק היום.

ורמז לדבר –

לָכֵן הִנְנִי עַל-הַנְּבִאִים נְאֻם-יהוה מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ.
ירמיה כג, ל.

בנאום הבכורה שלו הזכיר רון חולדאי את המשפט 'לא אשתוק כי ארצי שינתה את פניה', שכתב אהוד מנור ושרה גלי עטרי. עתה הזכירה את המילים האלה גם ננסי פלוסי, יושבת ראש בית הנבחרים בארה"ב.
כשרון חולדאי אמר זאת חשבתי שהדבר מחזק את התיאוריה של אבישי בן חיים, שאומר שיש הגמוניה בישראל שמרגישה ש'גנבו לה את המדינה', ולמעשה לא רק הוא אומר זאת. עכשיו כשננסי פלוסי אומרת זאת אפשר להבין שבארה"ב יש תחושות דומות.

השורה הזאת של אהוד מנור הזכירה לי פסוק אחד מישעיה, הפסוק הראשון בפרק כד', שמביא נבואת זעם בסגנון קינה. אביא פסוק זה עם המשכו, כדי שנקבל תמונה שלמה יותר (ואדגיש שם עוד משפט רלוונטי) –

ישעיה כד (עם ביאור קל) –

א הִנֵּה יְהוָה בּוֹקֵק (מריק) הָאָרֶץ וּבוֹלְקָהּ (ישחיתה) וְעִוָּה פָנֶיהָ וְהֵפִיץ יֹשְׁבֶיהָ. ב וְהָיָה כָעָם כַּכֹּהֵן כַּעֶבֶד כַּאדֹנָיו כַּשִּׁפְחָה כַּגְּבִרְתָּהּ כַּקּוֹנֶה כַּמּוֹכֵר כַּמַּלְוֶה כַּלֹּוֶה כַּנֹּשֶׁה כַּאֲשֶׁר נֹשֶׁא בוֹ. ג הִבּוֹק תִּבּוֹק (תתרוקן) הָאָרֶץ וְהִבּוֹז תִּבּוֹז כִּי יְהוָה דִּבֶּר אֶת הַדָּבָר הַזֶּה. ד אָבְלָה נָבְלָה הָאָרֶץ אֻמְלְלָה נָבְלָה תֵּבֵל אֻמְלָלוּ מְרוֹם עַם הָאָרֶץ. ה וְהָאָרֶץ חָנְפָה (נטמאה) תַּחַת יֹשְׁבֶיהָ כִּי עָבְרוּ תוֹרֹת חָלְפוּ חֹק הֵפֵרוּ בְּרִית עוֹלָם. ו עַל כֵּן אָלָה (קללה) אָכְלָה אֶרֶץ וַיֶּאְשְׁמוּ (אשמו, או שממו) יֹשְׁבֵי בָהּ עַל כֵּן חָרוּ (נשרפו או התייבשו) יֹשְׁבֵי אֶרֶץ וְנִשְׁאַר אֱנוֹשׁ מִזְעָר (מעט). ז אָבַל תִּירוֹשׁ אֻמְלְלָה גָפֶן נֶאֶנְחוּ כָּל שִׂמְחֵי לֵב. ח שָׁבַת מְשׂוֹשׂ תֻּפִּים חָדַל שְׁאוֹן עַלִּיזִים שָׁבַת מְשׂוֹשׂ כִּנּוֹר. ט בַּשִּׁיר לֹא יִשְׁתּוּ יָיִן יֵמַר שֵׁכָר לְשֹׁתָיו. י נִשְׁבְּרָה קִרְיַת תֹּהוּ סֻגַּר כָּל בַּיִת מִבּוֹא. יא צְוָחָה עַל הַיַּיִן בַּחוּצוֹת עָרְבָה (שקעה) כָּל שִׂמְחָה גָּלָה מְשׂוֹשׂ הָאָרֶץ. יב נִשְׁאַר בָּעִיר שַׁמָּה (שממה) וּשְׁאִיָּה יֻכַּת שָׁעַר (הוכה השער). יג כִּי כֹה יִהְיֶה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ בְּתוֹךְ הָעַמִּים כְּנֹקֶף זַיִת כְּעוֹלֵלֹת אִם כָּלָה בָצִיר (כלומר ישארו מעטים). יד הֵמָּה יִשְׂאוּ קוֹלָם יָרֹנּוּ בִּגְאוֹן יְהוָה צָהֲלוּ מִיָּם. טו עַל כֵּן בָּאֻרִים (אורות, או נקיקים) כַּבְּדוּ יְהוָה בְּאִיֵּי הַיָּם שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל.  

(אדגיש רק כי איני משווה בין הנאמר כאן לקורה כאן, והבאתי קטע זה רק בגלל הדמיון בפסוק הראשון).

אני מחבב מאוד את ספר קהלת, אך צריך להודות שגם בו ניתן למצוא ביטויים מיזוגניים, שאפיינו את כל התרבות העולם עד העת האחרונה ממש, כפי שידוע היטב. וכך למשל נאמר בו –

אֲשֶׁר עוֹד בִּקְשָׁה נַפְשִׁי וְלֹא מָצָאתִי אָדָם אֶחָד מֵאֶלֶף מָצָאתִי וְאִשָּׁה בְכָל אֵלֶּה לֹא מָצָאתִי.
קהלת ז, כח.

ואני, אלף פרשנויות על פסוק זה, או על דומים לו, קראתי, ואחד טוב בהם לא מצאתי. אציין רק את דברי רש"י השאובים מתלמוד – 'לפי שדעתן קלה'.

ואולם, יש לציין כי לא כל הביטויים כאלה, וכבר עמדו על כך. וגם כאן כנגד פסוק זה אפשר להעמיד את הפרק מסוף משלי, שאף מושר – 'אשת חיל מי ימצא' וגו'. מי ימצא – אולי קשה למצוא, אבל אפשר.

אני מביא את הדברים בקשר לתמונת ראשי המפלגות המתמודדות בבחירות אלה – 12 גברים, ללא אישה אחת לרפואה (אבל אולי מרב מיכאלי תרוץ בראש מפלגת העבודה). כאילו לא השתנה דבר.

לקחתי חופשה קצרה, אה? מה לעשות, הדברים חוזרים על עצמם. אבל בינתיים ראיתי שריקלין כתב אתמול בתגובה בטוויטר 'איפה כתוב בתורה שאסור לשקר?', ומיד זכה לקיתונות של בוז ולשלל פסוקים. לא התייחסתי לזה כאן עד כה, כי הייתי בטוח שכבר כתבתי על זה. ואמנם כבר כתבתי על זה, אבל לא כאן, אלא בבלוג השני של הביקורות, אז עכשיו אעתיק את זה גם לכאן.
זו הערה ביחס לתורה המוסרית של קאנט, שכנגדה מובאת הסיטואציה הבאה (ומכאן אני עושה העתק-הדבק) –

אדם רודף אחרי אדם אחר במטרה להורגו. האדם השני נכנס לבית אדם שלישי ומתחבא. בא הרודף, דופק על דלת בעל הבית ושואל האם ראה מישהו בורח. בעל הבית יודע שהוא רוצה להרוג אותו וניצב בפני דילמה – האם להסגיר את הבורח ולהיות אחראי למותו, או לשקר ולהצילו, אך אז לעשות את מה שאסור, כלומר – לשקר!
הטענה היא שלפי קאנט בעל הבית יהיה חייב להסגירו (ודומני שקאנט עצמו אכן ענה כך), כי החוק הכללי אומר שלעולם אסור לשקר, אבל החלטה זו נראית שגויה בעליל. זוהי הדוגמה הידועה שתמיד מביאים.
אולם לדעתי הדוגמה הזו פשוט לא טובה, ואסביר –
כל הטעות כאן נובעת מתוך ההנחה שאסור לשקר. בתרבות הנוצרית זה עיקר גדול. אני חושב שאם תשאלו נוצרי ממוצע, הוא יגיד לכם שאסור לשקר ושזה כתוב בעשרת הדיברות.
אלא שבעשרת הדיברות לא כתוב דבר כזה. כתוב שאין לשקר במשפט, כלומר יש כאן דאגה לסדרי דין ולא למוסר אישי. מה שכן כתוב בתורה הוא – 'מדבר שקר תרחק'. ודוק – תרחק, ולא תימנע. כמובן, בדרך כלל צריך להתרחק מהשקר כמה שיותר, אך במצבים מסוימים אפשר לנקוט בו! (ואמנם קיים גם הפסוק – 'לא תשקרו ולא תכחשו איש בעמיתו', הדורש עיון נוסף [בתלמוד הוא מפורש כאיסור לשקר בענייני ממון]).
למעשה, ביהדות ידוע הכלל שהאמת נדחית מפני השלום. והמדרש אף מגדיל ואומר שאף הקב"ה 'שינה' מפני השלום, כשאמר לאברהם ששרה אמרה 'ואני זקנתי', בעוד באמת אמרה 'ואדוני זקן'.
כך שהבעיה בדוגמה הזו היא ביצירת ערך מוסרי, שלמעשה אינו קיים. אולי אפשר לתת דוגמה אחרת, אבל את זו ספציפית עלינו לדחות.

אגב, דוגמה טובה לכך מצאתי בסרט שהתחלתי לראות במקביל לקריאה בספר. הסרט, 'המצאת השקר', מספר על עולם בו כולם דוברים אמת, עד שגיבור הסרט מבין יום אחד שאפשר גם לשקר. כפי שמובן, אמירת האמת כל הזמן אינה נראית דבר נעים כלל. מערכונים המשתמשים בעיקרון דומה מפורסמים מפעם לפעם.

יש כתב חרדי חביב בשם ישראל פריי, שעוקב אחר הפרות הסגר אצל החרדים. הוא זוכה לגידופים רבים מצד החרדים, ולחיבוק גדול מהצד השני. נראה לי שכתבתי עליו בעבר, אך לא נורא אם אחזור על עצמי.
אני תומך בעבודתו ונהנה מפרסומיו, אבל עדיין השאלה העקרונית לא פשוטה בעיניי. כבר ברמה האישית – הרי הוא בא מתוך החברה החרדית, האם לא מפריע לו להיות דמות שנואה בתוכה?
אבל גם מעבר להיבט האישי, יש כאן דיון עקרוני, והוא הזכיר לי מאוד אגדה אחת המופיעה בתלמוד –

ר"א (רבי אליעזר בן רשב"י) היה תופס גנבים וממשיך. שלח לו ר' יהושע בן קרחה (ריב"ק): "חומץ בן יין, עד מתי אתה מוסר עמו של אלוקינו להריגה?" שלח לו ר"א: קוצים אני מכלה מן הכרם. שלח לו ריב"ק: יבא בעל הכרם ויכלה את קוציו.
(בבא מציעא פ"ג, ע"ב – פ"ה ע"א).

כשחיפשתי מקור דומה לזה בתנ"ך, הדבר הקרוב ביותר שחשבתי עליו הוא מצוות אי הסגרת עבד בורח –

לֹא תַסְגִּיר עֶבֶד אֶל אֲדֹנָיו אֲשֶׁר יִנָּצֵל אֵלֶיךָ מֵעִם אֲדֹנָיו.
דברים כג, טז.

מצווה זו מופיעה גם בספר משלי, בצורה מעט שונה –

אַל-תַּלְשֵׁן עֶבֶד אֶל- (אדנו) אֲדֹנָיו פֶּן-יְקַלֶּלְךָ וְאָשָׁמְתָּ.
משלי ל, י.

הסיומת 'פן יקללך' נראית לי מאוד רלוונטית כאן.
ועדיין, אינני חושב שאין מקום לעשות מעשים שאינם מקובלים על הכלל. ובמיוחד המגזר החרדי ידוע בהסתרה רבה של דברים מהרשויות, דבר שלא מוצא חן גם בעיניי חרדים רבים שאינם מסכימים לדרך זו.
לבסוף, לכאן גם שייכים 'דין רודף' ו'דין מוסר', שכל-כך רגישים בארצנו.
ולכן, ומכיוון שאיני בקי בעניינים אלה, אני מושך את ידי מהעיסוק בנושא הזה, לפחות לעת עתה.