עוד בעניין החרדים המגלים מידה רבה של חופש, נגיד זאת כך –

לפני כמה שבועות כתבתי על הספר 'חופש, מניפסט' מאת אלון מזרחי, שמציג תפיסת חופש חילונית, ובסיום הביקורת צירפתי כמה מבואות מהיהדות, שנראית גישה הפוכה לשלו.
מה נאמר, המטוטלת נעה פעם לכאן ופעם לכאן, אבל היום נראית דווקא חוזקתה של הגישה היהודית המסורתית.
אלא המובאות שהבאתי אז (והפסוק בפנים) –

משנה אבות ו, ב –
ואומר (שמות לב טז): "והלוחות מעשה אלהים המה והמכתב מכתב אלהים הוא חרות על הלוחות", אל תקרא חרות אלא חירות, שאין לך בן חורין אלא מי שעוסק בתלמוד תורה.

מדרש תנחומא כי תשא טז:
חרות
מהו חרות?
רבי יהודה ורבי נחמיה ורבנן
רבי יהודה אמר:
חירות מן המלכויות.
ורבי נחמיה אמר:
חירות מן מלאך המות.
ורבנן אמרי:
חירות מן הייסורין.

עַבְדֵי זְמָן / ר' יהודה הלוי

עַבְדֵי זְמָן עַבְדֵי עֲבָדִים הֵם –
עֶבֶד אֲדֹנָי הוּא לְבַד חָפְשִׁי:
עַל כֵּן בְבַקֵּשׁ כָּל-אֱנוֹשׁ חֶלְקוֹ
"חֶלְקִי אֲדֹנָי!" אָמְרָה נַפְשִׁי.

ולכך אוסיף עוד –

רַבִּי נְחוּנְיָא בֶּן הַקָּנֶה אוֹמֵר, כָּל הַמְּקַבֵּל עָלָיו עֹל תּוֹרָה, מַעֲבִירִין מִמֶּנּוּ עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.
וְכָל הַפּוֹרֵק מִמֶּנּוּ עֹל תּוֹרָה, נוֹתְנִין עָלָיו עֹל מַלְכוּת וְעֹל דֶּרֶךְ אֶרֶץ.
אבות ג, ה.

בעניין הכפלת הקנסות נזכיר שוב את סיפור רחבעם שאמר –

וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים.
מלכים א, יב, יא.

וראו שם.

עוד בענייני היום, אני רואה הרבה אנשים אובדי עצות, וזה הזכיר לי את התיאור של מצרים בישעיה יט, שאביא רק את מחציתו הראשונה, בפירוש קל –

א מַשָּׂא מִצְרָיִם הִנֵּה יְהוָה רֹכֵב עַל עָב קַל (מהר) וּבָא מִצְרַיִם וְנָעוּ אֱלִילֵי מִצְרַיִם מִפָּנָיו וּלְבַב מִצְרַיִם יִמַּס בְּקִרְבּוֹ. ב וְסִכְסַכְתִּי מִצְרַיִם בְּמִצְרַיִם וְנִלְחֲמוּ אִישׁ בְּאָחִיו וְאִישׁ בְּרֵעֵהוּ עִיר בְּעִיר מַמְלָכָה בְּמַמְלָכָה. ג וְנָבְקָה (תישבר) רוּחַ מִצְרַיִם בְּקִרְבּוֹ וַעֲצָתוֹ אֲבַלֵּעַ וְדָרְשׁוּ אֶל הָאֱלִילִים וְאֶל הָאִטִּים וְאֶל הָאֹבוֹת וְאֶל הַיִּדְּעֹנִים. ד וְסִכַּרְתִּי (וסיגרתי) אֶת מִצְרַיִם בְּיַד אֲדֹנִים קָשֶׁה וּמֶלֶךְ עַז יִמְשָׁל בָּם נְאֻם הָאָדוֹן יְהוָה צְבָאוֹת. ה וְנִשְּׁתוּ (יתייבשו) מַיִם מֵהַיָּם וְנָהָר יֶחֱרַב וְיָבֵשׁ. ו וְהֶאֶזְנִיחוּ (יזנחו, ימעטו) נְהָרוֹת דָּלֲלוּ וְחָרְבוּ יְאֹרֵי מָצוֹר קָנֶה וָסוּף קָמֵלוּ. ז עָרוֹת (לשון התפשטות השורשים, לפי המפרשים) עַל יְאוֹר עַל פִּי יְאוֹר וְכֹל מִזְרַע יְאוֹר יִיבַשׁ נִדַּף וְאֵינֶנּוּ. ח וְאָנוּ (אבלו) הַדַּיָּגִים וְאָבְלוּ כָּל מַשְׁלִיכֵי בַיְאוֹר חַכָּה וּפֹרְשֵׂי מִכְמֹרֶת עַל פְּנֵי מַיִם אֻמְלָלוּ. ט וּבֹשׁוּ עֹבְדֵי פִשְׁתִּים שְׂרִיקוֹת (השורקים במשרקות) וְאֹרְגִים חוֹרָי (חורי הרשת). י וְהָיוּ שָׁתֹתֶיהָ (יסודותיה) מְדֻכָּאִים כָּל עֹשֵׂי שֶׂכֶר (בוני השכרים) אַגְמֵי נָפֶשׁ (עצובים, לפי פירוש אחד). יא אַךְ אֱוִלִים שָׂרֵי צֹעַן (עיר במצרים) חַכְמֵי יֹעֲצֵי פַרְעֹה עֵצָה נִבְעָרָה אֵיךְ תֹּאמְרוּ אֶל פַּרְעֹה בֶּן חֲכָמִים אֲנִי בֶּן מַלְכֵי קֶדֶם. יב אַיָּם אֵפוֹא חֲכָמֶיךָ וְיַגִּידוּ נָא לָךְ וְיֵדְעוּ מַה יָּעַץ יְהוָה צְבָאוֹת עַל מִצְרָיִם. יג נוֹאֲלוּ (נעשו נואלים, טיפשים) שָׂרֵי צֹעַן נִשְּׁאוּ שָׂרֵי נֹף הִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם פִּנַּת שְׁבָטֶיהָ. יד יְהוָה מָסַךְ בְּקִרְבָּהּ רוּחַ עִוְעִים (כעין תעתועים) וְהִתְעוּ אֶת מִצְרַיִם בְּכָל מַעֲשֵׂהוּ כְּהִתָּעוֹת שִׁכּוֹר בְּקִיאוֹ. טו וְלֹא יִהְיֶה לְמִצְרַיִם מַעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן (כלומר, הן האדם החשוב והן האדם הפשוט יהיו אובדי עצות)   טז בַּיּוֹם הַהוּא יִהְיֶה מִצְרַיִם כַּנָּשִׁים וְחָרַד וּפָחַד מִפְּנֵי תְּנוּפַת יַד יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא מֵנִיף עָלָיו. יז וְהָיְתָה אַדְמַת יְהוּדָה לְמִצְרַיִם לְחָגָּא (זוועה, פחד) כֹּל אֲשֶׁר יַזְכִּיר אֹתָהּ אֵלָיו יִפְחָד מִפְּנֵי עֲצַת יְהוָה צְבָאוֹת אֲשֶׁר הוּא יוֹעֵץ עָלָיו.    
ישעיה יט.

בנוגע לחרדים –
תזכורת, משל השועל והדגים –

ברכות סא, ב –

תניא ר' אליעזר אומר אם נאמר בכל נפשך למה נאמר בכל מאדך ואם נאמר בכל מאדך למה נאמר בכל נפשך אלא אם יש לך אדם שגופו חביב עליו מממונו לכך נאמר בכל נפשך ואם יש לך אדם שממונו חביב עליו מגופו לכך נאמר בכל מאדך רבי עקיבא אומר בכל נפשך אפילו נוטל את נפשך תנו רבנן פעם אחת גזרה מלכות הרשעה שלא יעסקו ישראל בתורה בא פפוס בן יהודה ומצאו לרבי עקיבא שהיה מקהיל קהלות ברבים ועוסק בתורה אמר ליה עקיבא אי אתה מתירא מפני מלכות אמר לו אמשול לך משל למה הדבר דומה לשועל שהיה מהלך על גב הנהר וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום אמר להם מפני מה אתם בורחים אמרו לו מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם אמר להם רצונכם שתעלו ליבשה ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם אמרו לו אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות לא פקח אתה אלא טפש אתה ומה במקום חיותנו אנו מתיראין במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה אף אנחנו עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה שכתוב בה (דברים ל, כ) כי הוא חייך ואורך ימיך כך אם אנו הולכים ומבטלים ממנה עאכ"ו אמרו לא היו ימים מועטים עד שתפסוהו לר"ע וחבשוהו בבית האסורים ותפסו לפפוס בן יהודה וחבשוהו אצלו אמר לו פפוס מי הביאך לכאן אמר ליה אשריך רבי עקיבא שנתפסת על דברי תורה אוי לו לפפוס שנתפס על דברים בטלים.

אתמול חרדים הציתו אוטובוס והנהג שלו אמר, כי 'יצא בשן ועין'.
ברשותכם, אתמקד רק בביטוי. יש עליו ערך באקדמיה ללשון, ושם נכתב כי הוא לקוח מהפסוקים הבאים בדיני עבדים –

"וְכִי יַכֶּה אִישׁ אֶת עֵין עַבְדּוֹ אוֹ אֶת עֵין אֲמָתוֹ וְשִׁחֲתָהּ, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת עֵינוֹ. וְאִם שֵׁן עַבְדּוֹ אוֹ שֵׁן אֲמָתוֹ יַפִּיל, לַחָפְשִׁי יְשַׁלְּחֶנּוּ תַּחַת שִׁנּוֹ" (שמות כא, כו–כז).

ועוד הם כותבים שם, כי ביטוי קרוב – אם כי סתום מעט – הוא 'נמלט בעור שיניו'. מקורו בספר איוב: "בְּעוֹרִי וּבִבְשָׂרִי דָּבְקָה עַצְמִי וָאֶתְמַלְּטָה בְּעוֹר שִׁנָּי".

ואני אוסיף שכדוגמת זה אנו מוצאים גם בתהילים –

ח בָּרְכוּ עַמִּים אֱלֹהֵינוּ וְהַשְׁמִיעוּ קוֹל תְּהִלָּתוֹ. ט הַשָּׂם נַפְשֵׁנוּ בַּחַיִּים וְלֹא נָתַן לַמּוֹט רַגְלֵנוּ. י כִּי בְחַנְתָּנוּ אֱלֹהִים צְרַפְתָּנוּ כִּצְרָף כָּסֶף. יא הֲבֵאתָנוּ בַמְּצוּדָה שַׂמְתָּ מוּעָקָה בְמָתְנֵינוּ. יב הִרְכַּבְתָּ אֱנוֹשׁ לְרֹאשֵׁנוּ בָּאנוּ בָאֵשׁ וּבַמַּיִם וַתּוֹצִיאֵנוּ לָרְוָיָה.
תהילים סו.

יותר מזה אין באפשרותי להגיד.

הרב מנחם נאבת פרסם פוסט על החוששים מפני החיסון. עיקר טענתו היא שהדאגה לעצמי היא אינדיבידואליזם מודרני, שלא לומר אגואיזם, ושאינה נמצאת במקורות היהדות. מה שכן יש זו דאגה לכלל, וכך גם במקרה הזה צריך לפעול לטובת הכלל, ולא מתוך פחדים אישיים.
כתבתי לו שאני מסכים באופן חלקי. דאגה לכלל היא חשובה, ואולי אפילו מכריעה, אך איני מזלזל כלל בדאגת האדם לגופו.
עתה, כשחשבתי האם יש סמך לכך במקורות היהדות, עלו במוחי פסוק אחד ומדרש אחד.
הפסוק הוא –

הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם.
ישעיה נח, ז.

ובשרך לא תתעלם – יש המפרשים מקרוביך, ויש המפרשים מבשרך שלך. עמדה אחרונה זו נפוצה בחסידות. ויש עוד דעות – ראו ערך בוויקיפדיה על הפסוק.
אך גם אם נאמר שהדעה הראשונה עיקר, כלומר לא להעלם מקרובים, הרי שהדעה השנייה נשמעת בה ואף נובעת ממנה, שהרי הכלל הגדול אומר – 'ואהבת לרעך כמוך', כלומר – אהוב גם את עצמך!

והמדרש –

ויקרא רבה פרשת בהר, פרשה לד סימן ג

""גֹּמֵל נַפְשׁוֹ אִישׁ חָסֶד וְעֹכֵר שְׁאֵרוֹ אַכְזָרִי" (משלי יא יז). גומל נפשו איש חסד – זה הלל הזקן. הלל הזקן בשעה שהיה נפטר מתלמידיו, היה מהלך והולך. אמרו לו תלמידיו: רבנו, להיכן אתה הולך? אמר להם: לעשות מצוה. אמרו לו: וכי מה מצוה הלל עושה? אמר להם: לרחוץ במרחץ. אמרו לו: וזו היא מצוה? אמר להם: הן. ומה אם איקוניות של מלכים שמעמידים אותן בבתי תיאטרָיוֹת ובבתי קִרְקְסָיוֹת שלהם, מי שהוא ממונה עליהן מורקן ושוטפן והן מעלין לו סָלָרִין, ולא עוד אלא שהוא מתגדל עם גדולי המלכות – אנו שנבראנו בצלם ובדמות, דכתיב: "כי בצלם אלהים עשה את האדם" (בראשית ט ו), על אחת כמה וכמה."

אם כך, המדרש מוסיף לנו שני פסוקים, והשני חשוב ביותר – הוא רעיון הבריאה בצלם, שממנו נלמד כאן שהאדם צריך לדאוג גם לגופו. על עיקרון זה של הבריאה בצלם כבר הרחבתי בעבר די והותר.

הפוסט של הרב מנחם –

https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=3436464526480743&id=100003516898677

בימים האחרונים מרבים לשתף תמונה של שר האוצר ישראל כץ בפנים מרושעות. זו תמונה שהוא עצמו העלה כמה שעות לאחר תוכנית 'עובדה', בה רואיינו שני בכירים במשרד האוצר, קרן טרנר ושאול מרידור, שהסבירו למה פרשו. התמונה שהם הציגו מדאיגה מאוד, אך כמו תמיד – לכל דבר יש תירוץ – שעת משבר, לא הבינו את תפקידם כפקידים וכיוב', כך קרה שהדברים לא הותירו רושם במיוחד, להערכתי, אבל התמונה שהפכה למם דווקא כן.
אפשר לראות זאת כתרגיל יח"צ של כץ עצמו. ואכן, מפליא הדבר שהוא עצמו העלה את התמונה הזאת (אף שהוריד אותה בהמשך). אולי אפשר להבין מכך שאין הוא מתבייש בה, ואולי היא מציגה דבר שנתפס היום כמושא להערצה אפילו.
בכל מקרה, התמונה הזאת הזכירה לי את הפסוק הזה –

הַכָּרַת פְּנֵיהֶם עָנְתָה בָּם וְחַטָּאתָם כִּסְדֹם הִגִּידוּ לֹא כִחֵדוּ אוֹי לְנַפְשָׁם כִּי גָמְלוּ לָהֶם רָעָה.
ישעיה ג, ט.

רש"י –
הכרת פניהם – עון שהן מכירים פנים בדין היא ענתה בם לפני.
לשון אחר: הכרת פניהם – נִכרים הם בעזות פניהם.

ולא כחדו, מסבירים – שלא התביישו בזאת.

ואגב זה, עוד תמונה אחת שהפכה למם פופולרי היא תמונתו של ברני סנדרס יושב עם כפפות בהשבעת ביידן. לא הבנתי את הבאז שיצרה התמונה הזו, ולכן אין לי מה לכתוב עליה.
אולי אתם תוכלו לעזור לי עם כיוון?

נראה שהחרדים בכותרות, מכיוון שחלקים מהם לא נשמעים להוראות. יש הטוענים שרק מיעוט לא נשמע, ויש הטוענים שאלה הרוב. גם מתוך החרדים עצמם יש המבקרים את ההתנהגות הזאת במילים חריפות. למשל, כך שמעתי שמדבר הרב דוב הלברטל, וגם יהודה משי זהב, ששכל את שני הוריו, אמר מילים קשות וכואבות.
אך כמובן התבטאויות קשות יש לא רק בתוך החברה החרדית, אלא גם, בעיקר, מחוצה לה. הדברים הגיעו עד כדי כך, שנועה ירון, החוזרת בתשובה הוותיקה, צילמה סרטון בו היא מדברת על 'האנטישמיות החילונית'.
אז מי צודק? איני יודע, וכרגיל אני לא בא לקבוע פה מי צודק. לי נראה שהכעס מובן, אם כי אסור להגזים בו. בעיקר הוא נובע מכך שהחרדים, למרות היותם מיעוט, הם כף מאזניים בכל ממשלה שקמה, וכך מקבלים הטבות בהתאם. לכך נוספת העובדה שבמדינת ישראל דת ומדינה מעורבות זו בזו ומעולם לא הופרדו. אך זה דבר שלא מהיום הוא קיים, וגם להערכתי לא עומד להיעלם, לפחות בעתיד הנראה לעין.
אז מה כן אני עושה פה? מוצא פסוקים מתאים. יש שניים כאלה שמזכירים את 'החרדים', ונראה לי שהראשון שבהם חזק יותר, הנהו –

שִׁמְעוּ דְּבַר-יהוה הַחֲרֵדִים אֶל-דְּבָרֹו אָמְרוּ אֲחֵיכֶם שֹׂנְאֵיכֶם מְנַדֵּיכֶם לְמַעַן שְׁמִי יִכְבַּד יהוה וְנִרְאֶה בְשִׂמְחַתְכֶם וְהֵם יֵבֹשׁוּ.
ישעיה סו, ה.

כלומר, ממש כהיום – החרדים שנואים ומנודים על-ידי אחיהם. לא יכול להיות ביטוי קולע יותר. ומה נחזה להם? שמחה.

הפסוק השני פחות קולע לדעתי, אבל בכל אופן הנהו –

וְעַתָּה נִכְרָת-בְּרִית לֵאלֹהֵינוּ לְהֹוצִיא כָל-נָשִׁים וְהַנֹּולָד מֵהֶם בַּעֲצַת אֲדֹנָי וְהַחֲרֵדִים בְּמִצְוַת אֱלֹהֵינוּ וְכַתֹּורָה יֵעָשֶׂה.
עזרא י, ג.

הנשים הן הנשים הנוכריות, שגורשו בדבר עזרא. זו פעולה מאוד בעייתית של עזרא, ואני לא כל-כך אוהב אותה. בכל אופן כאן מצטייר דיוקן חשוך יותר של תופסי הדת, וגם כזה שכנראה היו מי שחלקו עליו. כך גם בזמן עזרא, וגם כן לפניו – נישואים עם נשים זרות היו כנראה דבר די רגיל, ונזכיר את משה, שמשון, שלמה, מחלון וכליון ועוד הרבה.

לפרשת בוא

בפרשה זו מופיעה תחילת ספירת הזמן לפי הלוח העברי, והיא בחודש ניסן (בשמו המאוחר), החודש הראשון –

א וַיֹּאמֶר יהוה אֶל-מֹשֶׁה וְאֶל-אַהֲרֹן בְּאֶרֶץ מִצְרַיִם לֵאמֹר׃
ב הַחֹדֶשׁ הַזֶּה לָכֶם רֹאשׁ חֳדָשִׁים רִאשֹׁון הוּא לָכֶם לְחָדְשֵׁי הַשָּׁנָה.
שמות יב.

עד כדי כך חשוב הפרק הזה, שבו גם מצוות פסח, שרש"י הראשון שואל מדוע לא מתחילה התורה בו, עם הציווי הראשון לעם.

ועדיין, כידוע, לפי חז"ל ראש השנה לשנים חל באחד בחודש תשרי, הוא החודש השביעי. והם מזכירים עוד ראשי שנה, במסכת ראש השנה –

"אַרְבָּעָה רָאשֵׁי שָׁנִים הֵם.
בְּאֶחָד בְּנִיסָן – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַמְּלָכִים וְלָרְגָלִים.
בְּאֶחָד בֶּאֱלוּל – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לְמַעְשַׂר בְּהֵמָה. רַבִּי אֶלְעָזָר וְרַבִּי שִׁמְעוֹן אוֹמְרִים: בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי.
בְּאֶחָד בְּתִשְׁרֵי – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לַשָּׁנִים וְלַשְּׁמִטִּין וְלַיּוֹבְלוֹת, לַנְּטִיּעָה וְלַיְרָקוֹת.
בְּאֶחָד בִּשְׁבָט – רֹאשׁ הַשָּׁנָה לָאִילָן, כְּדִבְרֵי בֵית שַׁמַּאי. בֵּית הִלֵּל אוֹמְרִים: בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר בּוֹ."

על השינוי הזה שחל הרבתה לדבר פרופ' רחל אליאור, וגם השבת היא כתבה על כך בהרחבה, גם בנוגע לט"ו בשבט המתקרב. אצרף קישור בהערה.
אבל נשאלת השאלה, כיצד עלינו להתייחס לשינוי זה? האם להתנגד לו או לקבל אותו?
ביחס לשאלה זו מצאתי כמה כתובים שאפשר להסתמך עליהם.
ראשית, ירבעם המציא חג שלא קיים, והמקרא לא רואה זאת בעין יפה –

לב וַיַּעַשׂ יָרָבְעָם חָג בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֲמִשָּׁה-עָשָׂר יֹום לַחֹדֶשׁ כֶּחָג  אֲשֶׁר בִּיהוּדָה וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ כֵּן עָשָׂה בְּבֵית-אֵל לְזַבֵּחַ לָעֲגָלִים אֲשֶׁר-עָשָׂה וְהֶעֱמִיד בְּבֵית אֵל אֶת-כֹּהֲנֵי הַבָּמֹות אֲשֶׁר עָשָׂה׃
לג וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ אֲשֶׁר-עָשָׂה בְּבֵית-אֵל בַּחֲמִשָּׁה עָשָׂר יֹום בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁמִינִי בַּחֹדֶשׁ אֲשֶׁר-בָּדָא (מלבד) מִלִּבֹּו  וַיַּעַשׂ חָג לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל וַיַּעַל עַל-הַמִּזְבֵּחַ לְהַקְטִיר.
מלכים א, יב.

ואולם, בדניאל נראה שבכוח האל גם לשנות את הזמנים, ואולי ניתן ללמוד מכאן אפשרות לייחס חיובי לשינוי הזמן?
כך בתרגום, לאחר שהמלך מבקש מדניאל לספר לו הן את חלומו והן את פתרונו –

יט וְאָז נִתְגַּלָּה הַסּוֹד לְדָנִיאֵל בַּחֲזוֹן לַיְלָה וַיְבָרֵךְ דָּנִיאֵל אֶת אֱלֹהֵי הַשָּׁמַיִם.
כ וַיַּעַן דָּנִיאֵל וַיֹּאמֶר: בָּרוּךְ שֵׁם אֱלֹהִים מִן הָעוֹלָם וְעַד הָעוֹלָם, אֲשֶׁר לוֹ הַחָכְמָה וְהַגְּבוּרָה.
כא הוּא מְשַׁנֶּה אֶת הָעִתִּים וְאֶת הַזְּמַנִּים, מַעֲבִיר מְלָכִים וּמֵקִים מְלָכִים, נוֹתֵן חָכְמָה לַחֲכָמִים וְדַעַת לְיוֹדְעֵי בִּינָה.
כב הוּא מְגַלֶּה עֲמֻקּוֹת וּצְפוּנוֹת, הוּא יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאוֹר שׁוֹכֵן עִמּוֹ.
דניאל ב.

אך פירש בעל המצודות –
"מחליף זמן היום ללילה והלילה ליום", וזה נראה הנכון.

ועוד, שבמקום אחר דניאל מייחס שינוי זמנים ומועדים דווקא לשליט רע עתידי –

כג וְכֵן אָמַר לִי: הַחַיָּה הָרְבִיעִית הִיא מַמְלָכָה רְבִיעִית שֶׁתִּהְיֶה בָּאָרֶץ, שׁוֹנָה מִכָּל הַמַּמְלָכוֹת, שֶׁתִּבְלַע אֶת כָּל הָאָרֶץ, תָּדוּשׁ וְתָדֵק אוֹתָהּ.
כד וְעֶשֶׂר הַקַּרְנַיִם – מִן הַמַּמְלָכָה הַהִיא יָקוּמוּ עֲשָׂרָה מְלָכִים. וּמֶלֶךְ אַחֵר יָקוּם אַחֲרֵיהֶם, שֶׁיִּהְיֶה שׁוֹנֶה מִקּוֹדְמָיו וְיַשְׁפִּיל שְׁלֹשָׁה מְלָכִים.
כה וִידַבֵּר דְּבָרִים נֶגֶד הָעֶלְיוֹן, וִיעַנֶּה קְדוֹשֵׁי עֶלְיוֹנִים. הוּא יַחֲשֹׁב לְשַׁנּוֹת מוֹעֲדִים וּמִשְׁפָּט, וְהֵם יִנָּתְנוּ בְּיָדוֹ עִדָּן וְעִדָּנִים וַחֲצִי עִדָּן.
דניאל ז.

כך שנראה שגם יחסו של דניאל שלילי ביחס לכך.

בין כך ובין כך, ברור שחל שינוי בלוח השנה על-ידי חז"ל, וכן ברור שבמקביל שונו דברים רבים אחרים.

הפוסט של רחל אליאור –
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=10219739206016908&id=1421059579

נו, נו, נו, אז איזה פסוק ציטט ביידן בנאום ההכתרה שלו?
ובכן, הוא ציטט (אם איני טועה) את החלק השני של הפסוק הזה –

כִּי רֶגַע בְּאַפּוֹ חַיִּים בִּרְצוֹנוֹ בָּעֶרֶב יָלִין בֶּכִי וְלַבֹּקֶר רִנָּה.
תהילים ל, ו.

הכוונה היא שהצרה והכאב זמניים, וזה גם מה שאומר חלקו הראשון של הפסוק – כעסו של האל הוא לרגע אחד, ואז רצונו הטוב מביא חיים.

תחילת הפסוק נידונה בגמרא בכמה מקומות, ושם אומרים שבלעם ידע לכוון את שעת כעסו של האל ולקלל באותו הרגע. כעס האל נלמד מהאמור 'אל זועם בכל יום', והמשך הקצר של הכעס נלמד מפסוקנו – 'רגע באפו'.
וכך הדברים מופיעים במקור –

סנהדרין ק״ה ב:

היינו דקאמר ליה בלעם לבלק מה אקב לא קבה אל (וגו' אותן היום [הימים] לא זעם ה') אל זועם בכל יום וכמה זעמו רגע שנאמר (תהלים ל, ו) כי רגע באפו חיים ברצונו וגו'