לפרשת בשלח

לפרשת בשלח, עיוני לשון

1.

וַיְהִי בְּשַׁלַּח פַּרְעֹה אֶת הָעָם וְלֹא נָחָם אֱלֹהִים דֶּרֶךְ אֶרֶץ פְּלִשְׁתִּים כִּי קָרוֹב הוּא כִּי אָמַר אֱלֹהִים פֶּן יִנָּחֵם הָעָם בִּרְאֹתָם מִלְחָמָה וְשָׁבוּ מִצְרָיְמָה.
שמות יג, יז.

נחם – נהגם, הובילם, הדריכם, הראם את הדרך, שורש נח"ה, שקיצורו הוא ודאי 'נח'. מכאן שהוא מתקשר לפעלי התנועה והמנוחה שיסודם נו"ן – נע-נח-נד וכו'. ומדוע פעולת ההובלה נקראת דווקא בשם מנוחה? אולי, כי בדרך מוצלחת צריך למצוא מקומות חנייה טובים, ואכן, לבני ישראל במדבר היו תחנות רבות כאלה. ואגב, תחנות – שורש חנ"ה, שהוא היפוך של נח ומאותו עניין.
ינחם – כאן יש ודאי 'לשון נופל על לשון', משחק מילים. אך מבחינה שורשית, גם המנוחם היא מי שנחה דעתו, כך שהעניין אחד.

2.

וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר.
שמות יד, ג.

נבוכים – לפי רש"י סגורים, ולפי אבן עזרא באובדן עצה ודרך, והוא הנכון, וכן דעת מקרא מפרש מבולבלים. הן לרש"י והן לאבן עזרא יש כאן ניתוחים לשוניים נרחבים, ואלה מובאים בספרו של ניסן נצר 'עברית של שבת'. רש"י קושר זאת אף לשורש בכ"י, שעניינו אחר, וגם ל'נבכי ים', שגם עניינו אחר, ומשמעותו עמקי ים. בכה, אגב, הוא על שם השפיכה, שורשי בך-פך. ואם כך, אולי גם לנבכי הים יש קשר לשפיכה מעין זו. ואולי הנבוך, אובד העצות, נקרא כך משום שהוא בוכה על מצבו? כך גם המשמעות המודרנית נוטה יותר לכיוון של מבויש. ואגב, בעברית המודרנית יש לנו גם 'מבוך', שקשה למצוא בו את הדרך.
וכמובן, מכאן שמו של ספרו של הרמב"ם – 'מורה נבוכים'. אך נזכור ש'מורה הנבוכים' הראשון היה משה (או עמוד הענן?). אכן, 'ממשה עד משה לא קם כמשה'.

3.

את המן שירד לבני ישראל במדבר הם לא הכירו ושאלו – 'מן הוא?', כלומר – מה הוא? ולכן נקרא מן, כמסופר. ובאמת, אפשר לראות את הקושי הגדול של הכתוב לתאר אותו. הוא מתואר בשני פסוקים, ושניהם קשים למדי לפענוח –

וַתַּעַל שִׁכְבַת הַטָּל וְהִנֵּה עַל פְּנֵי הַמִּדְבָּר דַּק מְחֻסְפָּס דַּק כַּכְּפֹר עַל הָאָרֶץ.
שמות טז, יד.

וַיִּקְרְאוּ בֵית יִשְׂרָאֵל אֶת שְׁמוֹ מָן וְהוּא כְּזֶרַע גַּד לָבָן וְטַעְמוֹ כְּצַפִּיחִת בִּדְבָשׁ.
שמות טז, לא.

מחוספס – היא מילה יחדאית, שלא נדון בה כאן. נאמר רק שבסופו של דבר הגיעו למשמעות הידועה בימינו, אך הדבר לא היה פשוט. ואולם, לדעתי אפשר להשוות בין שני הביטויים הבאים זה אחר זה, ובעצם חוזרים על אותו הדבר. הראשון – 'דק מחוספס', והשני – 'דק ככפור על הארץ'. כפור, כפי שמופיע בדעת מקרא, הוא חלקי קרח, ואנו נוכל פשוט לומר – ברד. והוא אכן מחוספס ולכן מקביל לחלק הראשון. זאת, כמובן, בניגוד למובן של כפור בימינו, כקור עז. גם משמו אפשר להבין זאת – כפור – שמכפר על הארץ, כלומר מכסה אותה, וזה יכול להיות רק שלג או ברד, ולפי עניינו כאן – ברד.
בפסוק השני גד היא מילה קשה, וכיום מפורשת כצמח הכוסבר. וצפיחית – אף היא מילה יחידאית. לפי רש"י – בצק שמטגנין אותו בדבש, וקרוב לזה בדעת מקרא, בסיוע הערבית – עוגה דקה אפויה בדבש.
אך לדעתי אפשר לקשר מילה זו למילה צוף, שעניינו מתיקות, 'נופת צופים'. ולפי זה גם 'עֻגַת רְצָפִים' (מלכים א' יט, ו) שניתנה לאליהו, היא מעין עוגה מתוקה. אך כי מילון ספיר גוזרה מרצף-רשף שעניינו אש ואומר – 'עוגה שטוחה אפוּיה על גֶחלים'. ושם גם – 'צפחת המים', שמפורש כקערה. וכן באכדית (לפי ויקימילון. אף כי בסנסקריט שוב פירושו דבש). והייתה לי עוד דוגמה כמדומני, ושכחתיה.

4.
לסיום, משהו קליל והומוריסטי. כזכור, בהשבעה של ביידן ישב ברני סנדרס עם כפפות, צולם והפך למם ויראלי. אני לא הבנתי מדוע. בכל אופן, אולי אפשר למצוא לכך רמז בפרשתנו. כפפות אמנם אין בה, ולא בכל התנ"ך, אבל כסיה, שהיא כפפה, דווקא יש, עם יצירתיות מסוימת –

וַיֹּאמֶר כִּי יָד עַל כֵּס יָהּ מִלְחָמָה לַיהוָה בַּעֲמָלֵק מִדֹּר דֹּר.
שמות יז, טז.

יד על כס יה – יד על כסיה.
ורק נאמר ששתי מילים אלה הן מקוצרות – יה הוא קיצור של שם ה', וכס קיצור של כסא, והיא מילה יחידאית. כך הוא הנוהג בלשון שירית.