למען ספות הרווה את הצמאה

ידוע המשפט 'כל ישראל ערבים זה לזה', ובימים אלה הדבר בולט עוד יותר.
בהקשר זה כדאי להביא פסוק אחד מוקשה בתורה, שמדבר על פרט המנסה ליהנות מטובת הכלל בלי לתרום לו, כך לפי כמה מהמפרשים –

וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה.
דברים כט, יח.

יש שפירשו ספות לשון כלייה, אך אבן עזרא מפרש אחרת –

"ולפי דעתי שמלת ספות לשון תוספת כמו ספות חטאת. והטעם שלום יהיה לי אע״‎פ שאלך בשרירות לבי כי בצדקת הצדיקים אחיה. כי הם רבים ואני יחיד חוטא".

ושד"ל מרחיב –

"ולפי דרכי זה פירושו: כדי שהרוה תהיה דבקה עם הצמאה, כלומר הרשע אומר זה בתקוותו שהרוה תהיה דבקה עם הצמאה, והוא (כדברי דון יצחק ובעל העקדה) משל לקוח מאדם שיש לו שני שדות סמוכים זה לזה, האחד צמא תמיד למים, והאחד רוה בלי צריך להם, והוא בהשקותו את הצמא יוכרח להשקות גם את הרוה אע״פ שלא יכוון או שלא ירצה להשקותו; כן יקווה לקבל הטוב וההצלחה בתוך כלל האומה".

ובהסבר לדברי שד"ל מצאתי כדברים האלה –

"כלומר, לפי תרגום שד״ל: והיה בשמעו את דברי האלה הזאת והתברך בלבבו לאמר שלום יהיה לי – אף על פי שבשרירות לבי אלך (מפני שהקללות חלות על האומה בכללה ולא על היחיד), באופן שהשדה הרווה והמושקה יסתפח לשדה היבש והצמא (כלומר: חטא היחיד אם לא ייענש, יתפשט) והשדה המושקה, הוא חלק העם הבריא, יתדמה לשדה היבש, הוא חלק העם המקולקל והסוטה, והאומה כולה תיהרס".