לא תגנוב

הבוקר התחיל בקריאת פוסט של הרב חיים נבון, שמראה איך עיתון חרדי העתיק מאמר שלו, וגם מציין כתבה של רחלי מלק בודה על כך שבחברה החרדית יש נטייה מסוימת, לפעמים, לפגוע בזכויות יוצרים ולהעתיק יצירות בלי לתת קרדיט (גם אני נתקלתי בזה); ונמשך בערב עם כתבה בהארץ על חשד לפלגיאט בספר זוכה פרס ספיר השנה. לגבי האחרון, ראיתי שהרבה מתרעמים על עצם פרסום הכתבה, שאינה הוגנת לדעתם. אני לא בא כאן להכריע בדבר, אלא רק לציין את העיקרון.
ובכן, העיקרון ידוע היטב מדברי חז"ל בפרקי אבות, בפרק בו מונים 48 דרכים בהן נקנית התורה, שהאחרונה שבהן היא זו –

"וְהָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ, הָא לָמַדְתָּ כָּל הָאוֹמֵר דָּבָר בְּשֵׁם אוֹמְרוֹ מֵבִיא גְאֻלָּה לָעוֹלָם, שֶׁנֶּאֱמַר וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר לַמֶּלֶךְ בְּשֵׁם מָרְדְּכָי".
משנה אבות ו, ו.

החכמים עצמם, אם כך, נתנו לעיקרון זה מקור תנ"כי. ואולם, אפשר לתלותו במקור בסיסי יותר, הלא הוא הדיבר השביעי –

לֹא תִּֿגְנֹב.
שמות כ, יב (חלק בפסוק).

אמנם חז"ל פירשו פסוק זה – 'בגונב נפשות הכתוב מדבר', ואת האיסור לגנוב ממון תולים בפסוק אחר –

לֹא תִּגְנֹבוּ.
ויקרא יט, יא (חלק בפסוק),

אולם אנו נוכל לומר ששני הפסוקים מדברים בגניבה המוכרת לנו, אך זו לא כוללת רק ממון, אלא גם זכויות על קניין רוחני, כמקובל בחוק היום.

ורמז לדבר –

לָכֵן הִנְנִי עַל-הַנְּבִאִים נְאֻם-יהוה מְגַנְּבֵי דְבָרַי אִישׁ מֵאֵת רֵעֵהוּ.
ירמיה כג, ל.