האם אפשרי לשקר?

לקחתי חופשה קצרה, אה? מה לעשות, הדברים חוזרים על עצמם. אבל בינתיים ראיתי שריקלין כתב אתמול בתגובה בטוויטר 'איפה כתוב בתורה שאסור לשקר?', ומיד זכה לקיתונות של בוז ולשלל פסוקים. לא התייחסתי לזה כאן עד כה, כי הייתי בטוח שכבר כתבתי על זה. ואמנם כבר כתבתי על זה, אבל לא כאן, אלא בבלוג השני של הביקורות, אז עכשיו אעתיק את זה גם לכאן.
זו הערה ביחס לתורה המוסרית של קאנט, שכנגדה מובאת הסיטואציה הבאה (ומכאן אני עושה העתק-הדבק) –

אדם רודף אחרי אדם אחר במטרה להורגו. האדם השני נכנס לבית אדם שלישי ומתחבא. בא הרודף, דופק על דלת בעל הבית ושואל האם ראה מישהו בורח. בעל הבית יודע שהוא רוצה להרוג אותו וניצב בפני דילמה – האם להסגיר את הבורח ולהיות אחראי למותו, או לשקר ולהצילו, אך אז לעשות את מה שאסור, כלומר – לשקר!
הטענה היא שלפי קאנט בעל הבית יהיה חייב להסגירו (ודומני שקאנט עצמו אכן ענה כך), כי החוק הכללי אומר שלעולם אסור לשקר, אבל החלטה זו נראית שגויה בעליל. זוהי הדוגמה הידועה שתמיד מביאים.
אולם לדעתי הדוגמה הזו פשוט לא טובה, ואסביר –
כל הטעות כאן נובעת מתוך ההנחה שאסור לשקר. בתרבות הנוצרית זה עיקר גדול. אני חושב שאם תשאלו נוצרי ממוצע, הוא יגיד לכם שאסור לשקר ושזה כתוב בעשרת הדיברות.
אלא שבעשרת הדיברות לא כתוב דבר כזה. כתוב שאין לשקר במשפט, כלומר יש כאן דאגה לסדרי דין ולא למוסר אישי. מה שכן כתוב בתורה הוא – 'מדבר שקר תרחק'. ודוק – תרחק, ולא תימנע. כמובן, בדרך כלל צריך להתרחק מהשקר כמה שיותר, אך במצבים מסוימים אפשר לנקוט בו! (ואמנם קיים גם הפסוק – 'לא תשקרו ולא תכחשו איש בעמיתו', הדורש עיון נוסף [בתלמוד הוא מפורש כאיסור לשקר בענייני ממון]).
למעשה, ביהדות ידוע הכלל שהאמת נדחית מפני השלום. והמדרש אף מגדיל ואומר שאף הקב"ה 'שינה' מפני השלום, כשאמר לאברהם ששרה אמרה 'ואני זקנתי', בעוד באמת אמרה 'ואדוני זקן'.
כך שהבעיה בדוגמה הזו היא ביצירת ערך מוסרי, שלמעשה אינו קיים. אולי אפשר לתת דוגמה אחרת, אבל את זו ספציפית עלינו לדחות.

אגב, דוגמה טובה לכך מצאתי בסרט שהתחלתי לראות במקביל לקריאה בספר. הסרט, 'המצאת השקר', מספר על עולם בו כולם דוברים אמת, עד שגיבור הסרט מבין יום אחד שאפשר גם לשקר. כפי שמובן, אמירת האמת כל הזמן אינה נראית דבר נעים כלל. מערכונים המשתמשים בעיקרון דומה מפורסמים מפעם לפעם.