בין תקווה לתוחלת

את הקטע הזה כתבתי עוד אתמול, אבל חיכיתי שתתקבל התוצאה הסופית, והנה היא הגיעה – נשיאות ביידן אושרה. לקטע של אתמול הייתי צריך להוסיף עכשיו רק משפט קצר. הנהו –

*

ובכן, טראמפ איבד את הנשיאות, וגם את השליטה בשני בתי הנבחרים. רבים קיוו שברגע האמת יקרה משהו שישנה את התמונה, אבל זה לא קרה. התפרעות ההמון לא הועילה בדבר.
זה מזכיר מבחינה מסוימת פסוק במשלי –

בְּמוֹת אָדָם רָשָׁע תֹּאבַד תִּקְוָה וְתוֹחֶלֶת אוֹנִים אָבָדָה.
משלי יא, ז.

באופן רגיל תקווה ותוחלת הן מילים נרדפות. אבל מלבי"ם רגיל להבחין בין מונחים דומים, וכך הוא עושה גם הפעם. זו הזדמנות להכיר את שיטתו. כך הוא כותב –

""במות אדם רשע תאבד תקוה", יש הבדל בין תקוה ובין תוחלת, שהמיחל ממתין על דבר שבודאי יבא כמו הממתין על אור היום או הבטחה, והמקוה אינו מקוה על דבר ברור, והרשעים אין להם תוחלת רק תקוה כנ"ל על תקות רשעים עברה, כי אין מיחלים על שכר הצפון לצדיקים, רק מקוים על הצלחת הזמן שאינו ברור, ובמותו אבדה התקוה הזאת, וגם "תוחלת אונים אבדה", שבניו האוננים על מותו, שהם הלא היה להם תוחלת שיחלו בבירור שירשו נחלת אביהם גם זה אבדה, כי זרים יירשו יגיעו ועשרו יאבד בענין רע".

כלומר, תוחלת היא ציפייה לדבר שסביר שיבוא, ואילו תקווה היא ציפייה לדבר שכלל לא ברור שיבוא. כך לפי מלבי"ם. והוא אף טוען כי הרשעים רק מקווים, ולא מייחלים, כלומר שציפיותיהם מנותקות מהמציאות.

אינני יודע האם האבחנה הזו באמת מתקיימת תמיד (מצאנו שגם התוחלת יכולה להיכזב – 'הן תוחלתו נכזבה', באיוב מא א, למשל), אך בכל אופן היא מעניינת.