עוד על המילה אושר.
בפוסט הקודם סיימתי ואמרתי כי מאושר הוא מי שמקבל אישור חברתי, או אף עצמי. אישור-עצמי למען האמת הוא רעיון מודרני, אבל אישור חברתי כמקור לאושר מופיע בפירוש בתנ"ך, בביאור שמו של אשר בן לאה –

וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.
בראשית ל, יג.

את תופעת ברכת הבנות ליולדת אנו מוצאים גם אצל רות, בפרק ד' שם.

עוד מבחינה לשונית, שורש אש"ר מתקשר גם לשורשים כש"ר ויש"ר. כשר הוא ודאי הדבר התקין, אך גם ישר, מלבד ציונו את המעשה המוסרי, מציין דבר תקין, שקיבל אישור, כפי שמתאר שמשון את בחירת לבו –

וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי.
שופטים יד, ג.

בצורה פרשנית, אפשר אם כך לטעון שהמאושר הוא מי שהולך בדרך הישר.
ואוסיף ואומר שבעבר קישרתי את המאושר גם לאשורים, כלומר צעדים. ובאופן דומה הנימוסים נקראים גם 'הליכות', והמצוות – 'הלכות'.

בהוטן היא מדינה קטנה במזרח הרחוק, השוכנת בין הודו לסין, ובצד נפאל. היא אמנם קטנה ביחס לשכנותיה הגדולות, אך למעשה היא גדולה פי שניים מישראל בשטחה. היא מכילה כ-750,000 תושבים, רובם בודהיסטים וחלקם הינדואיסטים, כלומר פחות מעשירית מתושבי ישראל.
אבל מה שמעניין בבהוטן הוא, שהייתה זו היא – המלך שלה ליתר דיוק – שהגתה את מבחן האושר העולמי, שהוצע באו"ם, ובהמשך אכן התקבל בעולם. הרעיון הוא שמדידה לפי תמ"ג, כלומר רק לפי כסף, היא מוגבלת, ויש לבחון פרמטרים אחרים לרווחת העם. רעיון הגיוני בהחלט. את הקריטריונים הספציפיים ניסחו מומחים שונים.
בהוטן מתפרנסת בעיקר מחקלאות, והיא מדינה ענייה מאוד, אף כי היא שוכנת למרגלות הרי ההימאלייה שנחליהם שוצפים, ועל כן יש לה כמה תחנות הידראוליות לייצור חשמל. חלק מהקריטריונים שלה לאושר הם כיבוד המסורת וכיבוד הטבע.

מושג האושר מופיע כבר בתנ"ך, למשל בפסוקים המפורסמים האלה –

יג אַשְׁרֵי אָדָם מָצָא חָכְמָה וְאָדָם יָפִיק תְּבוּנָה. יד כִּי טוֹב סַחְרָהּ מִסְּחַר כָּסֶף וּמֵחָרוּץ תְּבוּאָתָהּ. טו יְקָרָה הִיא מפניים [מִפְּנִינִים] וְכָל חֲפָצֶיךָ לֹא יִשְׁווּ בָהּ. טז אֹרֶךְ יָמִים בִּימִינָהּ בִּשְׂמֹאולָהּ עֹשֶׁר וְכָבוֹד. יז דְּרָכֶיהָ דַרְכֵי נֹעַם וְכָל נְתִיבוֹתֶיהָ שָׁלוֹם. יח עֵץ חַיִּים הִיא לַמַּחֲזִיקִים בָּהּ וְתֹמְכֶיהָ מְאֻשָּׁר.
משלי ג'.

כלומר, נאמר כאן היא החוכמה עדיפה מכסף, והיא העושר האמיתי. עוד מעניין כי כאן השלום מושם לצד ה'נועם' – נועם הליכות, דרך ארץ, אך גם רוגע ושלווה.

מדינה שעסוקה כל היום במריבות פנימיות וחיצוניות, ובלהט היצרים, לא יכולה באמת להיות מאושרת. וזאת על אף שלמרבה הפלא ישראל תמיד יוצאת במקום טוב מאוד במבחני האושר העולמיים.

ומהו אושר? מבחינה לשונית אפשר לומר בפשטות – קבלת אישור חברתי, או אף – אישור עצמי.

פרשת וישב
מעניין שפרשה מוזכר האדם היחיד בתנ"ך שחוגג 'יום הולדת', וזהו פרעה –

וַיְהִי בַּיֹּום הַשְּׁלִישִׁי יֹום הֻלֶּדֶת אֶת-פַּרְעֹה וַיַּעַשׂ מִשְׁתֶּה לְכָל-עֲבָדָיו וַיִּשָּׂא אֶת-רֹאשׁ  שַׂר הַמַּשְׁקִים וְאֶת-רֹאשׁ שַׂר הָאֹפִים בְּתֹוךְ עֲבָדָיו.
בראשית מ, כ.

מכאן אולי אפשר ללמוד שמנהג חגיגת היום, הנפוץ עד היום, אינו ממקור עברי, אלא זר.

ואגב, הביטוי 'יום הולדת' מופיע פעם נוספת, במשל של יחזקאל על הולדת העיר ירושלים, אך שם הוא יום ההולדת ממש –

וַיְהִי דְבַר-יהוה אֵלַי לֵאמֹר׃ ב בֶּן-אָדָם הֹודַע אֶת-יְרוּשָׁלַ͏ִם אֶת-תֹּועֲבֹתֶיהָ׃ ג וְאָמַרְתָּ כֹּה-אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לִירוּשָׁלַ͏ִם מְכֹרֹתַיִךְ וּמֹלְדֹתַיִךְ מֵאֶרֶץ הַכְּנַעֲנִי אָבִיךְ הָאֱמֹרִי וְאִמֵּךְ חִתִּית׃ ד וּמֹולְדֹותַיִךְ בְּיֹום הוּלֶּדֶת אֹתָךְ לֹא-כָרַּת שָׁרֵּךְ וּבְמַיִם לֹא-רֻחַצְתְּ לְמִשְׁעִי וְהָמְלֵחַ לֹא הֻמְלַחַתְּ וְהָחְתֵּל לֹא חֻתָּלְתְּ׃ ה לֹא-חָסָה עָלַיִךְ עַיִן לַעֲשֹׂות לָךְ אַחַת מֵאֵלֶּה לְחֻמְלָה עָלָיִךְ וַתֻּשְׁלְכִי אֶל-פְּנֵי הַשָּׂדֶה בְּגֹעַל נַפְשֵׁךְ בְּיֹום הֻלֶּדֶת אֹתָךְ׃ ו וָאֶעֱבֹר עָלַיִךְ וָאֶרְאֵךְ מִתְבֹּוסֶסֶת בְּדָמָיִךְ וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי וָאֹמַר לָךְ בְּדָמַיִךְ חֲיִי.
יחזקאל טז.

הבוקר כתבתי –
בואו נגיד רגע את המובן-מאליו –
מי שכונן יחסים עם האמירויות ועם מרוקו הוא רבין.
ברור לכם שאם ישראל תגיע להסכם עם הפלסטינים, רוב מדינות ערב יכוננו איתה יחסי שלום, כן?
ועדיין, בלי להתייחס עדיין לתמורה החומרית שקיבלו המדינות בכל אחד מההסכמים האלה, ודאי שאלו הסכמים חשובים, שאני מברך עליהם.
בוקר טוב!

זה מזכיר לי מקרה אחר בו אחד טורח וזכאי ליהנות, אבל אחר נהנה מהפירות –

א יֵשׁ רָעָה אֲשֶׁר רָאִיתִי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְרַבָּה הִיא עַל הָאָדָם. ב אִישׁ אֲשֶׁר יִתֶּן לוֹ הָאֱלֹהִים עֹשֶׁר וּנְכָסִים וְכָבוֹד וְאֵינֶנּוּ חָסֵר לְנַפְשׁוֹ מִכֹּל אֲשֶׁר יִתְאַוֶּה וְלֹא יַשְׁלִיטֶנּוּ הָאֱלֹהִים לֶאֱכֹל מִמֶּנּוּ כִּי אִישׁ נָכְרִי יֹאכֲלֶנּוּ זֶה הֶבֶל וָחֳלִי רָע הוּא. 
קהלת ו.

אכן, מקרה כזה הוא חולי־רע.

היום הזה הוא העשרים וארבעה לחודש התשיעי, הוא חודש כסלו, ותאריך זה מופיע בספר חגי פרק ב' כיום בו החל אלוהים לברך את ישראל, לאחר תקופה בה סבלו מפגעים רבים ומעוני. לפי הבן-איש-חי מומלץ לעיין בפסוקים אלה ביום זה. כמובן, גם העיסוק בייסוד המקדש מזכיר את חנוכת המזבח של חג החנוכה.
[על מיני עניינים קשים כאן אדבר בפעם אחרת] –

י בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי בִּשְׁנַת שְׁתַּיִם לְדָרְיָוֶשׁ הָיָה דְּבַר יְהוָה אֶל חַגַּי הַנָּבִיא לֵאמֹר. יא כֹּה אָמַר יְהוָה צְבָאוֹת שְׁאַל נָא אֶת הַכֹּהֲנִים תּוֹרָה לֵאמֹר. יב הֵן יִשָּׂא אִישׁ בְּשַׂר קֹדֶשׁ בִּכְנַף בִּגְדוֹ וְנָגַע בִּכְנָפוֹ אֶל הַלֶּחֶם וְאֶל הַנָּזִיד וְאֶל הַיַּיִן וְאֶל שֶׁמֶן וְאֶל כָּל מַאֲכָל הֲיִקְדָּשׁ וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ לֹא. יג וַיֹּאמֶר חַגַּי אִם יִגַּע טְמֵא נֶפֶשׁ בְּכָל אֵלֶּה הֲיִטְמָא וַיַּעֲנוּ הַכֹּהֲנִים וַיֹּאמְרוּ יִטְמָא. יד וַיַּעַן חַגַּי וַיֹּאמֶר כֵּן הָעָם הַזֶּה וְכֵן הַגּוֹי הַזֶּה לְפָנַי נְאֻם יְהוָה וְכֵן כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיהֶם וַאֲשֶׁר יַקְרִיבוּ שָׁם טָמֵא הוּא. טו וְעַתָּה שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִטֶּרֶם שׂוּם אֶבֶן אֶל אֶבֶן בְּהֵיכַל יְהוָה. טז מִהְיוֹתָם בָּא אֶל עֲרֵמַת עֶשְׂרִים וְהָיְתָה עֲשָׂרָה בָּא אֶל הַיֶּקֶב לַחְשֹׂף חֲמִשִּׁים פּוּרָה וְהָיְתָה עֶשְׂרִים. יז הִכֵּיתִי אֶתְכֶם בַּשִּׁדָּפוֹן וּבַיֵּרָקוֹן וּבַבָּרָד אֵת כָּל מַעֲשֵׂה יְדֵיכֶם וְאֵין אֶתְכֶם אֵלַי נְאֻם יְהוָה. יח שִׂימוּ נָא לְבַבְכֶם מִן הַיּוֹם הַזֶּה וָמָעְלָה מִיּוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַתְּשִׁיעִי לְמִן הַיּוֹם אֲשֶׁר יֻסַּד הֵיכַל יְהוָה שִׂימוּ לְבַבְכֶם. יט הַעוֹד הַזֶּרַע בַּמְּגוּרָה וְעַד הַגֶּפֶן וְהַתְּאֵנָה וְהָרִמּוֹן וְעֵץ הַזַּיִת לֹא נָשָׂא מִן הַיּוֹם הַזֶּה אֲבָרֵךְ.    כ וַיְהִי דְבַר יְהוָה שֵׁנִית אֶל חַגַּי בְּעֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ לֵאמֹר. כא אֱמֹר אֶל זְרֻבָּבֶל פַּחַת יְהוּדָה לֵאמֹר אֲנִי מַרְעִישׁ אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ. כב וְהָפַכְתִּי כִּסֵּא מַמְלָכוֹת וְהִשְׁמַדְתִּי חֹזֶק מַמְלְכוֹת הַגּוֹיִם וְהָפַכְתִּי מֶרְכָּבָה וְרֹכְבֶיהָ וְיָרְדוּ סוּסִים וְרֹכְבֵיהֶם אִישׁ בְּחֶרֶב אָחִיו. כג בַּיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אֶקָּחֲךָ זְרֻבָּבֶל בֶּן שְׁאַלְתִּיאֵל עַבְדִּי נְאֻם יְהוָה וְשַׂמְתִּיךָ כַּחוֹתָם כִּי בְךָ בָחַרְתִּי נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת.
חגי ב.

בפגישת יעקב ורחל יש לשון-נופל-על-לשון ידוע –

 י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. 
בראשית כט.

וישק הראשון הוא מלשון השקיה, והשני הוא מלשון נשיקה.
האם יש קשר ביניהם? עד היום לא מצאתי קשר ברור, אף כי שניהם עוסקים בפה באופן מובהק.
והנה, האזנתי לפודקאסט 'חור בהשכלה' בפרק על נימוסים, ושם נאמר כי חוקרי נשיקות (יש דבר כזה) מסוימים סוברים, כי מקורה של הנשיקה היא בהעברת מזון לעוס מפה לפה, בעולם הקדום. זו אמנם רק דעה אחת במחקר זה, אך נראה שהקירבה הלשונית בעברית בין שתי המילים תומכת בה, או לפחות יכולה להיות מוסברת דרכה.

ואם כבר הזכרתי נימוסים אזכיר עוד כמה דברים –
שלמה יידוב אומר בשירו 'חולם בספרדית' ש'אין מילה בעברית לטקט'. זה נכון, אין מילה מקבילה בדיוק לטקט בעברית, ולכן שאלנו אותה. בדומה לזה שאלנו גם את המילים 'נימוס', 'ג'נטלמן' ועוד. מנגד, אחרים שאלו מאתנו מילה אחרת – חוצפה – מילה ידועה בארה"ב.
האם זה אומר שעמנו הוא לא נימוסי באופן מהותי? לדעתי – כן ולא, ואנסה להסביר –

כן – כי ראשית, 'נימוס' הוא האופן בו מבחינה היסטורית הוגדרו אופני ההתנהגות של הדתות האחרות, שנקראו 'הדתות הנימוסיות'. וזאת אף מבלי להיזדקק למקור המילה ב'נומוס' היווני, הרי הוא החוק. אבל לדת ישראל יש כללים אחרים.
גם ג'נטלמן, כפי שלמדתי לאחרונה, היה במקור תיאור למנהגו של בן אצולה. היהודים כמובן מעולם לא השתייכו למעמדות האצולה (אף שהיו שכיהנו בתפקידי שרים וכד'). ממילא כל כללי ההתנהגות האלה היו זרים להם.
ואכן, אין להכחיש, כי עד היום נימוסים הם סימן של מעמד חברתי. ככל שהמעמד החברתי גבוה יותר, כך כללי הנימוס נפוצים יותר, אם לדבר על דרך הכלל.

אך גם לא – כלומר, זה לא חייב להיות כך. הרי בעברית יש לנו ביטוי עתיק יפה, מלשון המשנה – 'דרך ארץ', שהיא הנימוס.
ומה עם 'טקט'? קודם כל – טקט הוא קיצור של טקטיקה, והיא לא תמיד או בהכרח דבר חיובי. ושנית – ישנן חלופות לא פחות טובות, אף כי לא לגמרי חופפות – מה עם לנהוג 'ברגישות'? ואולי אף 'בחוכמה'?
רשימת ההתנהגויות הראויות היא ארוכה, ואולי פעם אטרח ואאסוף אותה, אבל ללא ספק היא דבר שקיים בתרבות היהודית.

אם כך מהיכן צמחה החוצפה הישראלית, שללא ספק קיימת (ואולי גם מקדמת אותנו, כפי שיש הטוענים)? זה דבר שצריך לבדוק, אך אין להאשים בכך את התרבות היהודית מיסודה.

ורק אעיר לסיום שהמילה 'חוצפה' עצמה אינה עברית, בעצם, אלא ארמית. אין היא מופיעה בתנ"ך, אלא רק בגמרא, בביטויים כגון 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא' (עד כמה שידיעתי מגעת).

ולזה אעיר הערה מתוך השערה, שאולי יש קשר בין חצף ובין קצף, שהיא כן מילה מקראית, כמו בפסוק –

בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ.
אסתר ב, כא.

בכל מקרה החצף הוא שלילי ומוביל לקצף – 'וכדי בזיון וקצף'.

[ועוד וראו על אקט הקידה, באחד הפוסטים הקודמים].

וַיַּעַן יְהוָה אֶת אִיּוֹב מן הסערה [מִן הַסְּעָרָה] וַיֹּאמַר.
(איוב לח, א. וכן מ, ו).

אתמול שמעתי הרצאה של ד"ר יאיר ליפשיץ המשווה בין המחזה 'המלך ליר' של שייקספיר ובין ספר איוב, ובין היתר משווה בין סצנות הסערה בשני המקרים. לא אכנס לפרטים. מה שברור שמוטיב הסערה חוזר הן בתנ"ך והן בספרות, והוא משמעותי מאוד. שייקספיר עצמו אפילו כתב מחזה שלם שנקרא 'הסערה' ופותח בסערה, וזה המחזה האחרון שלו. ועוד בתרבות הפופולרית – אציין רק את סצנת הסערה בסרט 'פורסט גאמפ', בה לוטננט דן נקלע עם סירתו לסערה בים, עולה על התורן ומתריס כלפי אלוהים. סצנה בלתי נשכחת.

בתנ"ך זכורים לנו אליהו העולה בסערה לשמים, וכן יונה הנוסע באונייה הנקלעת לסערה ונזרק למים. בדרך־כלל הסערה היא סימן ברור להתערבות אלוהית.
אפשר לשייך את הסערה לקטגוריה של 'הנשגב' במונחים של קאנט, כפי שמוסבר ב'אנציקלופדיה של הרעיונות' בערך 'יפה/נשגב' –

"הנשגב חותר לעונג פרדוקסלי, הנחווה מול העצום מאיתנו. זוהי התפעלות הכורכת יחד הנאה וחרדה מפני אובייקטים הנחשבים על-אנושיים, מוחלטים ובלתי ניתנים לייצוג, כגון אוקיינוס או פסגה מושלגת".

בכל אופן, כשעה אחרי ההרצאה על הסערה הודיע גדעון סער על פרישתו מהליכוד והקמת מפלגה חדשה.

*
מבחינה לשונית, נראה לי כי 'סער' נגזר משורש הבסיס 'סע', כפי שמופיע בפסוק –

אָחִישָׁה מִפְלָט לִי מֵרוּחַ סֹעָה מִסָּעַר.
תהילים נה, ט.

מצודת ציון –
"סועה" – ברוח יאמר לשון הסעה שנא' ורוח נסע (במדבר יב).

ולכאן כנראה שייכים גם צעה וצען.

ואגב רוח סועה, ההגדרה הראשונה של 'סיעה' היא, לפי ויקימילון –
לשון חז"ל [לא בשימוש] כיתת בני אדם הנעים יחד בדרך.

ולבסוף נזכיר כי גם זרם ה'שיעה' המוסלמי, אינו אלא 'סיעה' שפרשה מהזרם המרכזי.

רבים היום לא מבינים את הנחיות הממשלה החדשות על סגר לילי מחנוכה והלאה. זה באמת דבר לא מובן ולא מוצדק. אך זו הזדמנות מצוינת להיזכר שלא אנו שולטים בעיצוב המציאות כולה. מבטא זאת יפה הפסוק הזה –

אִם עֹשֶׁק רָשׁ וְגֵזֶל מִשְׁפָּט וָצֶדֶק תִּרְאֶה בַמְּדִינָה אַל תִּתְמַהּ עַל הַחֵפֶץ כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם.
קהלת ה, ז.

מכיוון שכאן הדבר מתבקש, אביא את פירוש הזוהר לפסוק המיסטי הזה, למרות שבאופן רגיל אני נמנע ממיסטיקה וקבלה. הוא מופיע בזוהר כמה פעמים, ומתוכם אבחר שני ציטוטים, אחד בעברית ואחד בארמית קלה –

וּכְשֶׁרוֹצֶה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא לְהַמְשִׁיךְ נְבוּאָה, כָּל הַסְּפִירוֹת כְּלוּלִים בָּהֶם, וְנִקְרָאִים נְבִיאִים, וּמַלְכוּת הִיא דִמְיוֹן כֻּלָּם, שֶׁנֶּאֱמַר (הושע יב, יא) וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הַנָּבִיא (שם) וְדִבַּרְתִּי עַל הַנְּבִיאִים וְגוֹמֵר, שֶׁהִיא כְמוֹ הָאַסְפַּקְלַרְיָאָה שֶׁכָּל הַפָּנִים נִרְאִין בָּהּ, כֵּן כָּל הַסְּפִירוֹת מַרְאִין בָּהּ כֹּחָם וְדִמְיוֹנָם וְצוּרֹתָם, לְכָל נָבִיא כְּפִי הַשָּׂגָתוֹ לְמַעִִלָה, וּכְמוֹ כֵּן לְמַטָּה הִיא מִתְלַבֶּשֶׁת בַּכִּסֵּא הַכָּבוֹד, וּבְכָל הַמַּלְאָכִים, וְהָאוֹפַנִּים וְחַיּוֹת הַקֹּדֶשׁ, וּבְכָל הָרְקִיעִים, וְהַכִּסְאוֹת שֶׁבָּהֶם, וְהַמַּלְאָכִים הַתְּלוּיִם מֵהֶם, שֶׁיֶּשׁ מַלְאָכִים גְּבוֹהִים עֲלֵיהֶם, שֶׁנֶּאֱמַר (קהלת ה, ז) כִּי גָבוֹהַּ מֵעַל גָּבוֹהַּ שׁוֹמֵר וּגְבוֹהִים עֲלֵיהֶם, וְכֵן בְּכָל כּוֹכָב וּמַזָּל, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תהלים קג, יט) וּמַלְכוּתוֹ בַּכֹּל מָשָׁלָה, וְזֶהוּ וּבְיַד הַנְּבִיאִים אֲדַמֶּה (הושע יב, יא), וּלְכָל אֶחָד נִדְמֶה כְּפִי כֹּחוֹ שֶׁהִיא נִשְׁמָתוֹ, וְהָבֵן אָמֵן בְּכָל כֹּחוֹ.
תיקוני זהר מ, ב.

תָּא חֲזִי כַּמָּה עִלּוֹת סְתִימִין, דְּאִינוּן מִתְלַבְּשִׁין וְאִינוּן מוּרְכָּבִין בִּסְפִירָן, וּסְפִירָן מֶרְכָּבָה לְגַבַּיְיהוּ, דְאִינוּן טְמִירִין מִמַּחְשְׁבוֹת בְּנֵי אָדָם, וַעֲלַיְיהוּ אִתְּמַר (קהלת ה, ז) כִּי גָבֹהַּ מֵעַל גָּבֹהַּ שֹׁמֵר וּגְבֹהִים עֲלֵיהֶם, נְהוֹרִין מְצוּחְצָחִין אִלֵּין עַל אִלֵּין, וְאִלֵּין דִּמְקַבְּלִין אִינוּן כַּחֲשׁוֹכִין מֵאָחֳרָנִין דַּעֲלַיְיהוּ דִּמְקַבְּלִין מִנַּיְיהוּ, וְעִלַּת עַל כָּל הָעִלּוֹת, לֵית נְהוֹרָא קַיְימָא קַמֵּיהּ, כָּל נְהוֹרִין מְצוּחְצָחִין מִתְחַשְׁכָאן קַמֵּיהּ.
תיקוני זהר קלה, ב.

וחידוד לסיום – 'כי גבוה מעל גבוה שומר' – זה תיאור של משחק כדורסל.

פסח הוקדם השנה –

וּלְקַחְתֶּם אֲגֻדַּת אֵזוֹב וּטְבַלְתֶּם בַּדָּם אֲשֶׁר בַּסַּף וְהִגַּעְתֶּם אֶל הַמַּשְׁקוֹף וְאֶל שְׁתֵּי הַמְּזוּזֹת מִן הַדָּם אֲשֶׁר בַּסָּף וְאַתֶּם לֹא תֵצְאוּ אִישׁ מִפֶּתַח בֵּיתוֹ עַד בֹּקֶר.
שמות יב, כב.

עוד בעניין שורש יכ"ח. כמובן, יש להוכיח, במובן של להנכיח, להציג, ויש להוכיח במובן של תוכחה, ולדעתי הם קשורים. כמו כן יש להתווכח, שאף היא מילה תנ"כית, ולדעתי היא גזורה מאותו שורש ועניין. עד כאן יפה ומקובל.

עתה אוסיף, כי נראה לי ששורש יכ"ח גזור מ-כך, במובן ככה, כפי שרואות עיניך. כ' וח' כמובן מתחלפות.
ואפשר שיש קשר גם בין 'כך' ו'קח', כלומר שורש לק"ח. שהרי לוקחים את מה שיש לפניך.
ואפשר שיש קשר בין 'קח' ו'כוח', שהרי קיימת לקיחה בכוח.
עדיין לא הצלחתי למצוא קשר להתלקחות אש.
כמו כן, שורש כח"ש משמעותו לשקר, והוא צירוף של 'כך' וש' השלילה והמאיסה.
ויש כח"ש במובן של הרזיה, ואולי הסיבה לכך שהרזון הריהו כהיעלמות מהמציאות, מה'כך' הישנו.

וכן כח"ד בא במשמעות של שקר והיעלמות ומיתה.
לבסוף, אולי אף יש קשר בין המילה 'כך' למילת הסיבה 'כי'. ל'כי', כידוע, יש משמעויות רבות, כפי שמפרט גם רש"י, ולפעמים היא באה בתנ"ך פשוט לתיאור מציאות. ומכאן גם נגזר  השימוש שלה כסיבה. כלומר – הסיבה למתרחש עתה היא התרחשות שהייתה קודם.
ולבסוף ולבסוף, רק לשם החידוד, אולי יש קשר גם בין key באנגלית, כלומר מפתח, ובין 'כי' בעברית, שהרי המפתח להבנת המציאות היא הסיבה.

אדגיש שכל החלק השני כאן הוא השערה בלבד, וצריך עוד לבדוק את הדברים.