מתברר שאתמול נעשה תרגיל בכנסת שבאמצעותו הצליחו להביא לפיזורה. מאז 'ליל חניה' של אלתרמן לא היה ליל חניה שכזה…
כבר אמרתי בעבר שבתנ"ך עורמה נחשבת תכונה חיובית, והיא בעצם מקבילה לחוכמה. מקרה יחיד אולי שיוצא דופן הוא הנחש הערום מבראשית. אבל גם שם עורמתו היא פשוט חוכמתו. אבל חוץ מזה יש גם 'חכם להרע'.
כך גם תחבולה נחשבת דבר חיובי (כנראה מלשון חבל וקשר, ולא מלשון חבלה), וזה הפסוק הידוע ביותר בו היא מופיעה –

כִּי בְתַחְבֻּלוֹת תַּעֲשֶׂה לְּךָ מִלְחָמָה וּתְשׁוּעָה בְּרֹב יוֹעֵץ.
משלי כד, ו.

(ואיך זה מסתדר עם התום עליו כתבתי הבוקר? זה מסתדר, כי תום הוא אינו טיפשות. אם הפכו שם הוא בגידה, הרי שהוא – נאמנות לערכיך).

ובכן, נפלה הממשלה.
אפשר להזכיר פה פסוק אחד –

תֻּמַּת יְשָׁרִים תַּנְחֵם וְסֶלֶף בּוֹגְדִים ושדם [יְשָׁדֵּם׃]
משלי יא, ג.

רלב"ג –
"תומת ישרים". תום הישרים ינחה אותם אל מחוז חפצם להשיג מבוקשם ואולם עזות הבוגדים הוא ישחית' וישדם:  

ואותו הדבר בהרחבה, מי שרוצה –

רבנו יונה –
עתה פתח שלמה ע"ה להורות עניין מידת התום ומידת היושר. והם שני עניינים, וקרובים בדמיון זה לזה, על כן יחברם הכתוב במקומות הרבה, כמו שנאמר:

באיוב (איוב א א): "איש… תם וישר, וירא אלהים וסר מרע"; התום והיושר דומים בעניינם, וכן סור מרע בסיבת יראת האלהים.

וכן (תהלים כה כא): "תום ויושר יצרוני".

ונאמר (משלי כט י): "אנשי דמים ישנאו תם וישרים יבקשו נפשו", והמקראות ההם סדורים בעניין ההפכים, שהטבע שונא את הפכו ואוהב את דומהו, וכתוב למעלה לזה (משלי כט ט): "איש חכם נשפט את איש אויל, ורגז ושחק ואין נחת". והעניין, כי אין נחת לזה מזה, ועל זה אמר, שהישרים יבקשו נפש התם לאהבה וחברה, לפי שעניינם דומה.

ועתה אבאר עניין התם ועניין הישר.

דע, כי התום = שלמות ומידות הנפש, כמו שנאמר (תהלים קא ב): "אתהלך בתם לבבי". והנה תראה, כי:

הבהמה אשר אין בה מום, תיקרא תמימה – (ויקרא כב כא): "תמים יהיה לרצון כל מום לא יהיה בו", (במדבר יט ב): "פרה אדומה תמימה". כי שלמות הבהמה – בהעדר המום מבשרה, נקראת תמימה.

ומום האדם – רוע מידות נפשו, על כן ייקרא מי שאין לו מידה מגונה – תמים, וכן אמרו [רבותינו] ז"ל על עניין (בראשית ו ט): "צדיק תמים": (תלמוד בבלי עבודה זרה ו א): "תמים בדרכיו, צדיק במעשיו." פירוש תמים בדרכיו = במידותיו, וכן (תהלים קיט א): "אשרי תמימי דרך" = תמימי מידות והנהגות, וכן (ישעיהו סד ד): "בדרכיך יזכרוך", ורבים כהם.

ועניין תואר הישר – אוהב היושר, ובוחר הצדק והנכונה (ראו לקמן יט ב). ובכלל התואר הזה, שהוא מכיר היושר ונכון לבב באמת, כי לא ייקרא האדם אוהב ובוחר, מבלי שיכיר הנאהב והנבחר. וטבע הישר הנמצא בו, כולל שני אלה: שתכונתו נוטה אל היושר בכל דברי מחקריה, ותאוותו גם כן אל היושר נוטה ונכספה. והשלמות באיש – הכוח החכמה והכח המתאוה לדרך אחת, היא דרך היושר.

אבל לא ייתכן לכוח המתאווה מבלי היות תולדתו גם כן להתאוות לצרכי הגוף ולהנאות ההרגשות, זולתי אם האיש ההוא ייעדר ההרגשות. על כן צריך האיש זה לחזק, בהרגל ובהמשכה, את כוחו המתאווה בתולדתה אל היושר, ולהוסיף יום יום על תאוותה אל היושר, ולסלק נטותה אל שאר התאוות וההנאות. ויהיה סילוק שאר התאוות, במניעת המחשבה והפועל מהן, זולתי כדי צורך קיום הגוף והעמדת תולדת כוח איבריו על מזג תכונתם. וכן יהיה סילוק שאר התאוות, בחוזק התאווה אל החכמה ובהתמדת החשק והמחשבה בדרכי היושר, אז תשבות תאוות ההנאות והרצת את חפציה, ויתגבר חפץ החכמה ולא ישיגו אליו שאר החפצים, כאשר נודע כי כל החפצים לא ישוו בה. ויעזור את האיש הזה טבע היושר אשר בו, בכל מה שירצה להגביר כוח התאווה והחשק אל היושר.

והיושר – כולל כל המידות הטובות, כי המידות הטובות הם המידות הישרות.

ומן ההקדמה הזאת, תעמוד על ביאור הפסוקים האלה, השנויים והמשולשים בעניין התם ועניין היושר. והנה אשוב לבארם:

"תומת ישרים תנחם" – שלמות המידות המגעת אל הישרים מתולדת ישרם – כי ישרם יעזרם בכל אשר יגבירו תאוותם והרגל הנהגתם לקנות המידות הטובות – היא תנחם לשמרם מכל מכשול במעשיהם, כמו שכתוב (משלי ו כב): "בהתהלכך תנחה אותך".

פירוש אחר: "תומת ישרים תנחם" – אינם צריכים לטרוח להנחות תומתם, כעניין שנאמר (איוב לא יח): "ומבטן אמי אנחנה", אבל תומתם תנחה אותם, רצה לומר, כי התמימות נקל לישר בדרך; ונאמר (משלי יד ו): "ודעת לנבון נקל". וכי אהבת היושר והכרתו, תתקן את כל המידות כשהשגיח עליהן, והתמימות המגעת מן היושר תנחה את בעליה.

והסלף, שהוא היפך היושר, הנמצא בתולדת הבוגדים – ישדם ויכלם, כי לא ישיגו דרך מדרכי הנכוחה עד אשר יסירו הסלף מקרבם, וישלחו יד במידה ההיא למשאות אותה משרשיה.

…

"וסלף בוגדים ישדם" – הבגידה היפך ליושר, כי היפך ליושר במידות – משלם רעה תחת טובה. וסלף בוגדים בוגדים הוא העיקשות וחילוף המידות הטובות המגיע אליהם ממידת הבגידה, כי הם מתחזקים בכל יום בפועל מידת בגידתם, וכוח תאוותם להיפך היושר, ועל ידי כן קונין המידות הרעות; והסלף ההוא ישדם, שלא ימשלו לשוב אל הנכונה, מעניין שנאמר (משלי י כא): "ואוילים בחסר לב ימותו"

או לשון קללה, שמקלל אותם לעוצם גנות מידתם, על דרך (משלי י לא): "ולשון תהפוכות תיכרת".

אתמול פורסם כי במשא-ומתן בין הליכוד וכחול-לבן, כחול-לבן הסכימו לוויתורים מרחיקי לכת, והפעם – בתחום המשפטי, עיקר התחום עבורו נבחרו ושעליו הם צריכים לשמור. התוצאה – ראיתי הרבה אנשים ברשתות החברתיות מכים על חטא ומצטערים שהצביעו להם, אף יותר ממה שהיה גם ככה עד עכשיו. אכן, אכזבה מרה.
אך מעבר לכך, ראיתי גם אנשים שמתחילים להרים גבה על איכות הקצינים הבכירים בצה"ל – וזה דבר עצוב עוד יותר, ופגיעה במוסד המדינתי האחרון, שעד כה לא נפגע.
כזכור – בראש כחול-לבן עומדים שני רמט"כלים לשעבר, חסרי כל ניסיון פוליטי – בני גנץ וגבי אשכנזי, ומולם עומד שועל-קרבות-פוליטיים משופשף.
מה שקרה אתמול הוא למעשה חיסול פוליטי. ולי הדבר הזכיר את צוואתו של דוד לשלמה בנו אודות יואב בן צרויה –

ה וְגַם אַתָּה יָדַעְתָּ אֵת אֲשֶׁר עָשָׂה לִי יוֹאָב בֶּן צְרוּיָה אֲשֶׁר עָשָׂה לִשְׁנֵי שָׂרֵי צִבְאוֹת יִשְׂרָאֵל לְאַבְנֵר בֶּן נֵר וְלַעֲמָשָׂא בֶן יֶתֶר וַיַּהַרְגֵם וַיָּשֶׂם דְּמֵי מִלְחָמָה בְּשָׁלֹם וַיִּתֵּן דְּמֵי מִלְחָמָה בַּחֲגֹרָתוֹ אֲשֶׁר בְּמָתְנָיו וּבְנַעֲלוֹ אֲשֶׁר בְּרַגְלָיו. ו וְעָשִׂיתָ כְּחָכְמָתֶךָ וְלֹא תוֹרֵד שֵׂיבָתוֹ בְּשָׁלֹם שְׁאֹל.
מלכים א, ב.

מצודת דוד –
"ויתן דמי מלחמה" – הדם הראוי לשפוך במלחמה בגבורה מפורסמת שפך באנשי שלומי בערמתו

"בחגורתו וגו'" – רצה לומר במה שחגר חרבו מצומדת במתניו לרחבו בכדי שתהא נוחה ליפול בשחיה מועטת וכשיצא מול עמשא שחה מעט לתקן מנעלו ונפלה החרב מתערה והגביה בידו והכהו נפש ועמשא לא נשמר על כי ראה אשר מעצמה נפלה מתערה.

וכדאי לקרוא גם את פירוש רד"ק –
לשני שרי צבאות ישראל. כי אבנר היה שר צבא ועמשא שמהו אבשלום שר צבא ובדעת דוד היה למנותו אחר כך שר צבא ועוד כי גדול היה ביהודה ושר צבא יהודה וכתוב עליו עוד ויט את לבב כל איש יהודה כאיש אחד:

ויהרגם. בשלום. טעמו עם ויהרגם כלומר ויהרגם בשלום ושם אותם דמים כאילו היו דמי מלחמה או פירוש וישם דמי מלחמה דמי עשאל שהיו דמי המלחמה כי עשאל רודף היה לאבנר שם אותם כדמי שלום כאילו הרג אבנר לעשאל בשלום נקם נקמתו מאבנר וגם כן הרגו בשלום כי לקחו לדבר עמו ולא נשמר ממנו ועמשא גם כן הרג בשלום שאמר לו השלום אתה אחי אחז בזקנו לנשק לו ולא היה לו שום טענה להרגו ונתן הדמים ההם שעשה אותם דמי מלחמה נתן אותם בחגורתו אשר במתניו כמו שנאמר ועליו חגור חרב מצומדת לו על מתניו ובנעלו אשר ברגליו שנפלו מתים לרגליו ויונתן תרגם הפסוק כן דקטילינון בערמימותיה וגו'.

כמובן – אין צריך לומר – אני רואה בסיפור זה רק משל, ואין לקחת מכאן שום אפליקציות מעשיות.

בבריטניה מדווחים על מוטציה (בעברית – תשנית) בנגיף הקורונה. זו דרך החיים, ודרך העולם בכלל – הם משתנים כל הזמן. זה המנוע של כל התפתחות המינים, כלומר – האבולוציה. מה לנו כי נלין?

בהגות ימי הביניים, המוסלמית, היהודית והנוצרית, האל נתפס כגורם בלתי-משתנה. כך שאפיונו הפוך מאפיון העולם, או הטבע. מקור ההסתמכות העיקרי של הגות זו הוא אריסטו, אך אפשר שיש לה גם מקור מקראי בפסוק הבא (בין היתר) –

כִּי אֲנִי יְהוָה לֹא שָׁנִיתִי וְאַתֶּם בְּנֵי יַעֲקֹב לֹא כְלִיתֶם.
מלאכי ג, ו.

רש"י –
"כי אני ה' לא שניתי" – אע"פ שאני מאריך אפי לא שינה דעתי עלי מבראשונה לאהוב את הרע ולשנוא את הטוב.

כלומר, לפי רש"י אין שינוי במידותיו. ואילו בעל התניא אומר שאין שינוי בעצמו –

תניא חלק א כ –
"ולבאר היטב ענין זה, צריך להזכיר תחילה בקצרה ענין ומהות אחדותו של הקב"ה, שנקרא יחיד ומיוחד, וכל מאמינים שהוא לבדו הוא, כמו שהיה קודם שנברא העולם ממש שהיה הוא לבדו, וכמו שנאמר (תפילת שחרית): "אתה הוא עד שלא נברא העולם אתה הוא משנברא כו'", פירוש, הוא ממש בלי שום שינוי, כדכתיב (מלאכי ג ו): "אני ה' לא שניתי", כי עולם הזה, וכן כל העולמות העליונים, אינן פועלים שום שינוי באחדותו יתברך בהבראם מאין ליש, שכמו שהיה הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד קודם הבראם, כן הוא לבדו הוא יחיד ומיוחד אחר שבראם, משום ד"כולא קמיה כלא חשיב", וכאין ואפס ממש".

ואולם, יש לשים לב ש'שָׁניתי' מנוקד בקמץ בשי"ן ולא בחיריק, ואולי משמעותו שונה.

אוסיף כי מבחינת חוקי התורה הדבר יוצר בעיה. שהרי מתוקף היותם אלוהיים, לפחות לפי התפיסה הדתית – הם נצחיים. אך מכיוון שהם קשורים לחיים – הם חייבים להשתנות, ואכן משתנים.

והרי הצהרה – בעיניי התנ"ך הוא אמנם מקור השראה בתחומים רבים, אך לא בתחום הרפואה. ברוב המקומות שהרפואה נזכרת בו היא מתקשרת לאמונה באלוהים, ולא ממש כפרקטיקה רפואית. אולי גם פרקטיקה רפואית ראויה לא הייתה ממש מצויה בימים ההם. בכל אופן היום מדע הרפואה מתקדם, ועל כן קודם כל אני סומך עליו.
גם חז"ל היו ערים לכך. וכך, למרות שניתן למצוא אצלם גם יחס שלילי לרופאים, כמו למשל בפתגם 'טוב ברופאים לגיהנום', הרי שבסופו של דבר קיבלו את הרופאים ואמרו – 'ניתנה הרשות לרופא לרפא'. ולמעשה זו אינה רק רשות, אלא חובה.

את הגישה התנ"כית שהזכרתי אפשר לראות למשל בפסוק הידוע הזה –

וַיֹּאמֶר אִם-שָׁמֹועַ תִּשְׁמַע לְקֹול יהוה אֱלֹהֶיךָ וְהַיָּשָׁר בְּעֵינָיו תַּעֲשֶׂה וְה͏ַאֲזַנְתָּ לְמִצְוֹתָיו וְשָׁמַרְתָּ כָּל-חֻקָּיו כָּל-הַמּ͏ַחֲלָה אֲשֶׁר-שַׂמְתִּי בְמִצְרַיִם לֹא-אָשִׂים עָלֶיךָ כִּי אֲנִי יהוה רֹפְאֶךָ.
שמות טו, כו.

ובצורה חריפה יותר בפסוק הבא –

וַיֶּחֱלֶא אָסָא בִּשְׁנַת שְׁלֹושִׁים וָתֵשַׁע לְמַלְכוּתֹו בְּרַגְלָיו עַד-לְמַעְלָה חָלְיֹו וְגַם-בְּחָלְיֹו לֹא-דָרַשׁ אֶת-יהוה כִּי בָּרֹפְאִים.
דברי הימים ב, טז, יב.

ומכיוון שהנושא העומד על הפרק הוא החיסון החדש, נזכיר כי שורש חס"ן הוא תנ"כי, אך גם בהופעותיו חוזר העניין שהזכרתי קודם.
תחילה, הפסוק המוכר ביותר בו שורש זה מוזכר הוא –

כִּי לֹא לְעֹולָם חֹסֶן וְאִם-נֵזֶר לְדֹור (דור) וָדֹור.
משלי כז, כד.

(ואכן החיסון הוא לא לעולם, אלא כנראה נצטרך לחדשו מעת לעת).

אך הנה בהופעה אחרת שלו שוב החוסן מקושר לאמונה –

וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יהוה הִיא אֹוצָרֹו.
ישעיה חג, ו.

ואפילו זה תואר המתאר את האל עצמו –

יהוה אֱלֹהֵי צְבָאֹות מִי-כָמֹוךָ חֲסִין  יָהּ וֶאֱמוּנָתְךָ סְבִיבֹותֶיךָ.
תהילים לד, ט.

על כן אחזור שוב – אמונה היא דבר יפה מאוד, ואולי גם מחזק, את הנפש ואת הגוף, אך אין היא יכולה לבוא במקום הסתמכות על מדע הרפואה המודרני. זו דעתי ואני תומך בה.

פרשת מקץ

וַיֵּרְדוּ אֲחֵי-יֹוסֵף עֲשָׂרָה לִשְׁבֹּר בָּר מִמִּצְרָיִם.
בראשית כז, ג.

די ברור הוא ש'לשבור בר' הוא לשון נופל על לשון, ולמעשה לדעתי 'לשבור' בא מהמילה 'בר'. בר היא התבואה, וכן לחם, כמו ב'לברות לחם', ולשבור הוא לקנות תבואה, וכן יוסף הוא 'המשביר' (ומכאן שם החנות הישראלית). מעניין הקשר גם ל'שבר' מלשון צרה, וכי מהי צרה גדולה יותר מרעב?
על המילה בר עצמה דיברתי די הרבה בעבר, וכאן רק אזכיר כי משמעה הוא גם חוץ, כמו בביטוי מלגו ומלבר (אף כי הוא ארמי), ואכן התבואה נמצאת בחוץ. וכך גם 'חיות הבר'. את המשך ניתוח המילה היסודית הזו ראו במקומו.

עתה, ארצה גם לקשר זאת למאמר הלשוני שהופיע השבת בעיתון הארץ, ועסק בשמותיו השונים של בית המרזח. נמנה אותם ונסביר –

א. בית מרזח – הפרשנים המסורתיים מפרשים לפעמים בית שמחה ולפעמים בית אבל, אבל המשמעות שהתקבעה היא בית שמחה ויין. במאמר בעיתון מוסיפים שהמילה נמצאה אף בשפות מקומיות נוספות, כך שמקורה לא עברי. בכל אופן אוכל להוסיף שבמקרא נמצא שורש זו"ח, למשל במילה מזח, כמו ב'למזח תמיד יחגרה' (יפורש בזמן אחר), וגם בלשון חז"ל, כמו ב'זחה עליו דעתו', ובאמת מי שנכנס לבית מרזח יוצא זחוח. לכן אפשר שיש קשר בין המילים. עם זאת עמוס הנביא כותב 'וסר מרזח סרוחים', ויש כאן משחק בין רזח וסרח דווקא, אך אין לדעת עד כמה יש כאן מעבר למשחק המילים.
(בעבר כתבתי גם ביאור למקום נוסף בגמרא בו מופיע בית המרזח, במעין כתב חידה).

ב. מסבאה – זה חידוש של בן יהודה. ואכן שורש סבא הוא מקראי. והוא קרוב לשׁבע, שביעת אוכל וסביאת יין. וכן כבר ציינו שהמספר שבע קשור לשביעה, כשם שהמספר שמונה קשור לשומן. והקשר לפרשתנו – שבע פרות שמנות, המציינות את שנות השובע.

ג. בר – זו מילה לועזית. במאמר בעיתון מציינים שהיא לקוחה מצרפתית, וקודם לטינית, אבל מקורה לא ידוע. והנה, לדעתי, מקורה יכול להיות פשוט עברי. הרי בר הוא הדלפק עליו מגישים משקה, וגם מזון. ואילו בר העברי הוא פשוט מזון. האם זו סתם מקריות? ועוד – מדרש לשוני ותיק אומר כי הבְּאֵר הייתה הבָּאר הקדום, מקום מפגש והיכרות.

ד. פאב – גם זו מילה לועזית, והפעם כנראה לגמרי לועזית. שלא תגידו שאני תמיד מוצא מקור עברי. היא קיצור של 'פאבליק האוס', אבל בעברית אין פ' לצד ב', שהרי שתיהן מאותו מקור חיתוך.

אבל לדעתי הביטוי העברי ההולם ביותר, שהיה חסר במאמר העיתון, הוא – 'בית משתה'. כך הוא מופיע מספר פעמים בתנ"ך, וזו כנראה הצורה הנפוצה ביותר. למשל –

וּבֵית-מִשְׁתֶּה לֹא-תָבֹוא לָשֶׁבֶת אֹותָם לֶאֱכֹל וְלִשְׁתֹּות.
ירמיה טז, ח.

בימים אלו החליט האיחוד האירופי לאשר איסור שחיטה כשרה בבלגיה, למורת רוחם של היהודים, וגם המוסלמים.
איני יודע מה מדינת ישראל צריכה לעשות בנוגע לכך, וגם איני יודע כיצד תושבי בלגיה היהודים צריכים לנהוג ביחס לכך, רק שדי ברור שזה חלק מקללת הגלות, כפי שהיא מתוארת כבר ברשימת הקללות שבספר דברים –

סד וֶהֱפִיצְךָ יְהוָה בְּכָל הָעַמִּים מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ וְעָבַדְתָּ שָּׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ עֵץ וָאָבֶן. סה וּבַגּוֹיִם הָהֵם לֹא תַרְגִּיעַ וְלֹא יִהְיֶה מָנוֹחַ לְכַף רַגְלֶךָ וְנָתַן יְהוָה לְךָ שָׁם לֵב רַגָּז וְכִלְיוֹן עֵינַיִם וְדַאֲבוֹן נָפֶשׁ. סו וְהָיוּ חַיֶּיךָ תְּלֻאִים לְךָ מִנֶּגֶד וּפָחַדְתָּ לַיְלָה וְיוֹמָם וְלֹא תַאֲמִין בְּחַיֶּיךָ. סז בַּבֹּקֶר תֹּאמַר מִי יִתֵּן עֶרֶב וּבָעֶרֶב תֹּאמַר מִי יִתֵּן בֹּקֶר מִפַּחַד לְבָבְךָ אֲשֶׁר תִּפְחָד וּמִמַּרְאֵה עֵינֶיךָ אֲשֶׁר תִּרְאֶה. סח וֶהֱשִׁיבְךָ יְהוָה מִצְרַיִם בָּאֳנִיּוֹת בַּדֶּרֶךְ אֲשֶׁר אָמַרְתִּי לְךָ לֹא תֹסִיף עוֹד לִרְאֹתָהּ וְהִתְמַכַּרְתֶּם שָׁם לְאֹיְבֶיךָ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת וְאֵין קֹנֶה.    
דברים כח.

כל הקללות האלה אכן התגשמו לאורך ההיסטוריה, אך התרופה להן כבר נמצאה.

היום מציינים 250 שנה להולדת ולדוויג ואן בטהובן, בעיניי גדול המלחינים, ובכל אופן האהוב עליי ביותר.

באחת ההזדמנויות, כשמלך ישראל נלחם במואב, אלישע הנביא מביא עצמו לידי נבואה על-ידי מוזיקה –

וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה.
מלכים ב, ג, טו.

כלומר, המוזיקה נתפסה כדרך להתקשרות עם הממד האלוהי. (ודוד ניגן לשאול להסיר מעליו את רוח המלנכוליה המסתורית שתקפה אותו).
כנראה זו גם הסיבה שהעבודה במקדש לוותה בנגינת הלוויים, כפי שמצוין במקומות רבים, למשל בתהילים ק"נ, המזמור האחרון –

א הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ. ב הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ. ג הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. ד הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב. ה הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה. ו כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ.

אלא שלמען האמת המוזיקה במקדש מצטיירת לי יותר כמוזיקה של באך – מוזיקה נעימה ורגועה, שמיימית.
המוזיקה של בטהובן היא משהו שונה לגמרי – סוערת, יצרית, מעוררת. היא הרבה יותר 'ארצית', אפשר לומר, ולכן גם אולי אפשר לקשר אותה לתהליך החילון שעבר העולם בתקופה זו.

ואף על פי כן, היא מאפשרת לנו להתקשר עם השמיימי לא פחות מקודמותיה, ואולי אף יותר, בעיניי.

היום האלקטורים בארה"ב אישרו באופן סופי את בחירת ביידן. זה לא הפריע לכל מיני כותבים לתלות תקוות-שווא שהמצב יהיה שונה ומי שייבחר לבסוף יהיה טראמפ. כניסיתי לחשוב מה זה מזכיר לי, חשבתי בעיקר על דבר אחד –

יש הרבה נביאי שקר בתנ"ך, נתמקד בסיפורו של אחד –
נבואת השקר של חנניה בן-עזוּר בירמיה כח –

א וַיְהִי בַּשָּׁנָה הַהִיא בְּרֵאשִׁית מַמְלֶכֶת צִדְקִיָּה מֶלֶךְ-יְהוּדָה (בשנת) בַּשָּׁנָה הָרְבִעִית בַּחֹדֶשׁ הַחֲמִישִׁי אָמַר אֵלַי חֲנַנְיָה בֶן-עַזּוּר הַנָּבִיא אֲשֶׁר מִגִּבְעֹון בְּבֵית יהוה לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וְכָל-הָעָם לֵאמֹר׃ ב כֹּה-אָמַר יהוה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר שָׁבַרְתִּי אֶת-עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל׃ ג בְּעֹוד שְׁנָתַיִם יָמִים אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקֹום הַזֶּה אֶת-כָּל-כְּלֵי בֵּית יהוה אֲשֶׁר לָקַח נְבוּכַדנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל מִן-הַמָּקֹום הַזֶּה וַיְבִיאֵם בָּבֶל׃ ד וְאֶת-יְכָנְיָה בֶן-יְהֹויָקִים מֶלֶךְ-יְהוּדָה וְאֶת-כָּל-גָּלוּת יְהוּדָה הַבָּאִים בָּבֶלָה אֲנִי מֵשִׁיב אֶל-הַמָּקֹום הַזֶּה נְאֻם-יהוה כִּי אֶשְׁבֹּר אֶת-עֹל מֶלֶךְ בָּבֶל׃ ה וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל-חֲנַנְיָה הַנָּבִיא לְעֵינֵי הַכֹּהֲנִים וּלְעֵינֵי כָל-הָעָם הָעֹמְדִים בְּבֵית יהוה׃ ו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אָמֵן כֵּן יַעֲשֶׂה יהוה יָקֵם יהוה אֶת-דְּבָרֶיךָ אֲשֶׁר נִבֵּאתָ לְהָשִׁיב כְּלֵי בֵית-יהוה וְכָל-הַגֹּולָה מִבָּבֶל אֶל-הַמָּקֹום הַזֶּה׃ ז אַךְ-שְׁמַע-נָא הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹּבֵר בְּאָזְנֶיךָ וּבְאָזְנֵי כָּל-הָעָם׃ ח הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ לְפָנַי וּלְפָנֶיךָ מִן-הָעֹולָם וַיִּנָּבְאוּ אֶל-אֲרָצֹות רַבֹּות וְעַל-מַמְלָכֹות גְּדֹלֹות לְמִלְחָמָה וּלְרָעָה וּלְדָבֶר׃ ט הַנָּבִיא אֲשֶׁר יִנָּבֵא לְשָׁלֹום בְּבֹא דְּבַר הַנָּבִיא יִוָּדַע הַנָּבִיא אֲשֶׁר-שְׁלָחֹו יהוה בֶּאֱמֶת׃ י וַיִּקַּח חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת-הַמֹּוטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא וַיִּשְׁבְּרֵהוּ׃ יא וַיֹּאמֶר חֲנַנְיָה לְעֵינֵי כָל-הָעָם לֵאמֹר כֹּה אָמַר יהוה כָּכָה אֶשְׁבֹּר אֶת-עֹל נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל בְּעֹוד שְׁנָתַיִם יָמִים מֵעַל-צַוַּאר כָּל-הַגֹּויִם וַיֵּלֶךְ יִרְמְיָה הַנָּבִיא לְדַרְכֹּו׃
יב וַיְהִי דְבַר-יהוה אֶל-יִרְמְיָה אַחֲרֵי שְׁבֹור חֲנַנְיָה הַנָּבִיא אֶת-הַמֹּוטָה מֵעַל צַוַּאר יִרְמְיָה הַנָּבִיא לֵאמֹר׃ יג הָלֹוךְ וְאָמַרְתָּ אֶל-חֲנַנְיָה לֵאמֹר כֹּה אָמַר יהוה מֹוטֹת עֵץ שָׁבָרְתָּ וְעָשִׂיתָ תַחְתֵּיהֶן מֹטֹות בַּרְזֶל׃ יד כִּי כֹה-אָמַר יהוה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל עֹל בַּרְזֶל נָתַתִּי עַל-צַוַּאר כָּל-הַגֹּויִם הָאֵלֶּה לַעֲבֹד אֶת-נְבֻכַדְנֶאצַּר מֶלֶךְ-בָּבֶל וַעֲבָדֻהוּ וְגַם אֶת-חַיַּת הַשָּׂדֶה נָתַתִּי לֹו׃ טו וַיֹּאמֶר יִרְמְיָה הַנָּבִיא אֶל-חֲנַנְיָה הַנָּבִיא שְׁמַע-נָא חֲנַנְיָה לֹא-שְׁלָחֲךָ יהוה וְאַתָּה הִבְטַחְתָּ אֶת-הָעָם הַזֶּה עַל-שָׁקֶר׃ טז לָכֵן כֹּה אָמַר יהוה הִנְנִי מְשַׁלֵּחֲךָ מֵעַל פְּנֵי הָאֲדָמָה הַשָּׁנָה אַתָּה מֵת כִּי-סָרָה דִבַּרְתָּ אֶל-יהוה׃ יז וַיָּמָת חֲנַנְיָה הַנָּבִיא בַּשָּׁנָה הַהִיא בַּחֹדֶשׁ הַשְּׁבִיעִי.
ירמיה כח.

יש בפרק זה כמה פרטים מעניינים על הנבואה, עליהם דיברתי בעבר, למשל – שדווקא נבואת שלום היא מבחן הנביא, כי נבואת פורענות יכולה להתבטל בעקבות תשובת העם. אך לענייננו די שנראה כי בעבר נביאי השקר נדרשו לשלם מחיר כבד לפעמים, ואילו היום נביאי השקר אינם משלמים כל מחיר. (ואיני רומז שהמחיר צריך להיות דומה למה שמתואר כאן, כמובן).

ג'ון לה-קארה, סופר המתח והריגול, מת. נקרא לכבודו את הפרק על המרגלים ביהושע. אמנם מרגלים מופיעים גם בתורה בפרשה הידועה, אולם ביהושע הסיפור מפורט יותר מבחינת הריגול שבו, אז נקרא אותו. לא אוסיף הערות, מלבד אחת בסיום –

א וַיִּשְׁלַח יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן מִן הַשִּׁטִּים שְׁנַיִם אֲנָשִׁים מְרַגְּלִים חֶרֶשׁ לֵאמֹר לְכוּ רְאוּ אֶת הָאָרֶץ וְאֶת יְרִיחוֹ וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ בֵּית אִשָּׁה זוֹנָה וּשְׁמָהּ רָחָב וַיִּשְׁכְּבוּ שָׁמָּה. ב וַיֵּאָמַר לְמֶלֶךְ יְרִיחוֹ לֵאמֹר הִנֵּה אֲנָשִׁים בָּאוּ הֵנָּה הַלַּיְלָה מִבְּנֵי יִשְׂרָאֵל לַחְפֹּר אֶת הָאָרֶץ. ג וַיִּשְׁלַח מֶלֶךְ יְרִיחוֹ אֶל רָחָב לֵאמֹר הוֹצִיאִי הָאֲנָשִׁים הַבָּאִים אֵלַיִךְ אֲשֶׁר בָּאוּ לְבֵיתֵךְ כִּי לַחְפֹּר אֶת כָּל הָאָרֶץ בָּאוּ. ד וַתִּקַּח הָאִשָּׁה אֶת שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַתִּצְפְּנוֹ וַתֹּאמֶר כֵּן בָּאוּ אֵלַי הָאֲנָשִׁים וְלֹא יָדַעְתִּי מֵאַיִן הֵמָּה. ה וַיְהִי הַשַּׁעַר לִסְגּוֹר בַּחֹשֶׁךְ וְהָאֲנָשִׁים יָצָאוּ לֹא יָדַעְתִּי אָנָה הָלְכוּ הָאֲנָשִׁים רִדְפוּ מַהֵר אַחֲרֵיהֶם כִּי תַשִּׂיגוּם. ו וְהִיא הֶעֱלָתַם הַגָּגָה וַתִּטְמְנֵם בְּפִשְׁתֵּי הָעֵץ הָעֲרֻכוֹת לָהּ עַל הַגָּג. ז וְהָאֲנָשִׁים רָדְפוּ אַחֲרֵיהֶם דֶּרֶךְ הַיַּרְדֵּן עַל הַמַּעְבְּרוֹת וְהַשַּׁעַר סָגָרוּ אַחֲרֵי כַּאֲשֶׁר יָצְאוּ הָרֹדְפִים אַחֲרֵיהֶם. ח וְהֵמָּה טֶרֶם יִשְׁכָּבוּן וְהִיא עָלְתָה עֲלֵיהֶם עַל הַגָּג. ט וַתֹּאמֶר אֶל הָאֲנָשִׁים יָדַעְתִּי כִּי נָתַן יְהוָה לָכֶם אֶת הָאָרֶץ וְכִי נָפְלָה אֵימַתְכֶם עָלֵינוּ וְכִי נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפְּנֵיכֶם. י כִּי שָׁמַעְנוּ אֵת אֲשֶׁר הוֹבִישׁ יְהוָה אֶת מֵי יַם סוּף מִפְּנֵיכֶם בְּצֵאתְכֶם מִמִּצְרָיִם וַאֲשֶׁר עֲשִׂיתֶם לִשְׁנֵי מַלְכֵי הָאֱמֹרִי אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן לְסִיחֹן וּלְעוֹג אֲשֶׁר הֶחֱרַמְתֶּם אוֹתָם. יא וַנִּשְׁמַע וַיִּמַּס לְבָבֵנוּ וְלֹא קָמָה עוֹד רוּחַ בְּאִישׁ מִפְּנֵיכֶם כִּי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הוּא אֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת. יב וְעַתָּה הִשָּׁבְעוּ נָא לִי בַּיהוָה כִּי עָשִׂיתִי עִמָּכֶם חָסֶד וַעֲשִׂיתֶם גַּם אַתֶּם עִם בֵּית אָבִי חֶסֶד וּנְתַתֶּם לִי אוֹת אֱמֶת. יג וְהַחֲיִתֶם אֶת אָבִי וְאֶת אִמִּי וְאֶת אַחַי וְאֶת אחותי [אַחְיוֹתַי] וְאֵת כָּל אֲשֶׁר לָהֶם וְהִצַּלְתֶּם אֶת נַפְשֹׁתֵינוּ מִמָּוֶת. יד וַיֹּאמְרוּ לָהּ הָאֲנָשִׁים נַפְשֵׁנוּ תַחְתֵּיכֶם לָמוּת אִם לֹא תַגִּידוּ אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיָה בְּתֵת יְהוָה לָנוּ אֶת הָאָרֶץ וְעָשִׂינוּ עִמָּךְ חֶסֶד וֶאֱמֶת. טו וַתּוֹרִדֵם בַּחֶבֶל בְּעַד הַחַלּוֹן כִּי בֵיתָהּ בְּקִיר הַחוֹמָה וּבַחוֹמָה הִיא יוֹשָׁבֶת. טז וַתֹּאמֶר לָהֶם הָהָרָה לֵּכוּ פֶּן יִפְגְּעוּ בָכֶם הָרֹדְפִים וְנַחְבֵּתֶם שָׁמָּה שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שׁוֹב הָרֹדְפִים וְאַחַר תֵּלְכוּ לְדַרְכְּכֶם. יז וַיֹּאמְרוּ אֵלֶיהָ הָאֲנָשִׁים נְקִיִּם אֲנַחְנוּ מִשְּׁבֻעָתֵךְ הַזֶּה אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. יח הִנֵּה אֲנַחְנוּ בָאִים בָּאָרֶץ אֶת תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי הַזֶּה תִּקְשְׁרִי בַּחַלּוֹן אֲשֶׁר הוֹרַדְתֵּנוּ בוֹ וְאֶת אָבִיךְ וְאֶת אִמֵּךְ וְאֶת אַחַיִךְ וְאֵת כָּל בֵּית אָבִיךְ תַּאַסְפִי אֵלַיִךְ הַבָּיְתָה. יט וְהָיָה כֹּל אֲשֶׁר יֵצֵא מִדַּלְתֵי בֵיתֵךְ הַחוּצָה דָּמוֹ בְרֹאשׁוֹ וַאֲנַחְנוּ נְקִיִּם וְכֹל אֲשֶׁר יִהְיֶה אִתָּךְ בַּבַּיִת דָּמוֹ בְרֹאשֵׁנוּ אִם יָד תִּהְיֶה בּוֹ. כ וְאִם תַּגִּידִי אֶת דְּבָרֵנוּ זֶה וְהָיִינוּ נְקִיִּם מִשְּׁבֻעָתֵךְ אֲשֶׁר הִשְׁבַּעְתָּנוּ. כא וַתֹּאמֶר כְּדִבְרֵיכֶם כֶּן הוּא וַתְּשַׁלְּחֵם וַיֵּלֵכוּ וַתִּקְשֹׁר אֶת תִּקְוַת הַשָּׁנִי בַּחַלּוֹן. כב וַיֵּלְכוּ וַיָּבֹאוּ הָהָרָה וַיֵּשְׁבוּ שָׁם שְׁלֹשֶׁת יָמִים עַד שָׁבוּ הָרֹדְפִים וַיְבַקְשׁוּ הָרֹדְפִים בְּכָל הַדֶּרֶךְ וְלֹא מָצָאוּ. כג וַיָּשֻׁבוּ שְׁנֵי הָאֲנָשִׁים וַיֵּרְדוּ מֵהָהָר וַיַּעַבְרוּ וַיָּבֹאוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ בִּן נוּן וַיְסַפְּרוּ לוֹ אֵת כָּל הַמֹּצְאוֹת אוֹתָם. כד וַיֹּאמְרוּ אֶל יְהוֹשֻׁעַ כִּי נָתַן יְהוָה בְּיָדֵנוּ אֶת כָּל הָאָרֶץ וְגַם נָמֹגוּ כָּל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ מִפָּנֵינוּ.
יהושע ב.

הביטוי הכי המעניין כאן הוא 'תקוות חוט השני'. רש"י מפרשו קו וחבל. אבל יש פירוש מעניין יותר –
רבי ישעיה די טראני על יהושע ב יח –

"תִּקְוַת חוּט הַשָּׁנִי" – פירוש, בעבור קיבוץ החוטים נקרא תקוות, מלשון: "יקוו המים" (בראשית א, ט), והתי"ו בא נוסף בשם.

כלומר, כאן אוסיף – הוא משורשי קו-קבץ, או קו-קב. ואולי גם עם קשר לכף. העניין עוד צריך להתפענח.

בכל אופן מעניין הקשר בין מקווה מים, תקווה וקו. אולי בדומה לכך ישנו גם הקשר בין ברכה לבריכה.

בוויקימילון כותבים על גיזרון השורש קו"ה –

אכדית קווי qwy בהוראת 'המתין' . הגייה קֻוְואֻ qwuu , (במקורה, שימשה המילה בהוראת מתח, האריך). סורית – קְwי ܩܰܘܺܝ נותר, חיכה.

ולענייננו – מיסוד ספרות המתח היא כמובן יצירת המתח, כלומר התקווה.