בצע

קראתי בספר של ניסן נצר שבצע משמעו תכלית. כך, למשל אומר יהודה לגבי יוסף – "מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ" (בראשית לז, כו. ההופעה הראשונה של המילה בתנ"ך), ומשמעותו – מה התכלית של הדבר.
המשמעות המילולית הראשונה של המילה היא מלשון חיתוך, כמו בציעת הלחם, והתכלית היא מה שנחתך בסוף. גם הביצוע נגזר מכאן, שהרי הוא גמר מלאכה.
אז מה הקשר לבצע במשמעות הידועה של 'רדיפת בצע'? לפי נצר – שם זה הושאל לרדיפת ממון, מפני שרוב האנשים רואים ברדיפת הממון תכלית.

ביחס לזה אפשר לומר שני דברים –
ראשית, זה עצוב מאוד. אנו יודעים שרדיפת בצע היא אינה דבר חיובי, והיא לא מובילה לאושר, אז למה אנשים מתמידים בה? יש ערכים נעלים יותר שאפשר לשאוף אליהם, כמו תרומה לעולם, הקמת משפחה, השכלה, עזרה לזולת.
ושנית, מחשבה עצובה עוד יותר – אולי באמת שום תכלית היא לא ראויה ולא מספקת, וכל תכלית באשר היא, היא 'בצע' במובן השלילי.
אם כך, מה נשאר? אוכל להציע – הדרך. זו מחשבה שהוגים רבים, בעיקר במזרח, ביטאו אותה – לא ההגעה ליעד היא החשובה, אלא ההנאה מהדרך. לא התכלס, התכלית – שספק אם בנמצא בכלל – אלא החיים במהלכם.

ולשתי המחשבות האלה אוסיף אחת שלישית שחשבתי עליה לאחרונה, הפוכה מהקודמת –
לפעמים אומרים שאין טעם לשאוף למטרה, כי אחרי שאתה משיג אותה אתה חש ריקנות, ומיד פונה למטרה נוספת. אבל אני חושב שאדרבא, זה דבר חיובי. כי מה תעדיף? לשבת בלי עניין אחרי שהשגת מטרה אחת? ודאי שלא. לכן טוב מאוד שמיד מופיעה מטרה נוספת. כך גם אתה מתפתח, וגם על הדרך העולם מתפתח יותר ויותר.
כאמור, מחשבה זו הפוכה לקודמת, ובידכם לבחור ביניהן. שתיהן נראות לי חיוביות.