מעל

‏ח״כ עוזי דיין אמר היום בדיון בכנסת על יפעת שאשא ביטון: "על זה כתב שיקספיר – האישה הזאת היא בת מעל. היא בגדה באביה והיא תבגוד גם בבעל". והרוחות סערו.
אבל כבר עמדו על כך, שהציטוט הזה נאמר במחזה אותלו על דסדמונה (מפי אביה), והיא לא בגדה באמת בבעלה, אלא כך רק יאגו העליל עליה. יאגו זה הוא דמות של ארכי-נבל מהגדולים שיש.

עוד שמעתי כי חברת כנסת אחרת שנכחה שם אמרה, כי למה הוא לא מביא דוגמה מהמקורות שלנו, וציינה את דיני האישה הסוטה.
ובכן, למה שלא נתייחס אליה באמת? ראשית נקרא את הפסוקים הארוכים –

יא וַיְדַבֵּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. יב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְאָמַרְתָּ אֲלֵהֶם אִישׁ אִישׁ כִּי תִשְׂטֶה אִשְׁתּוֹ וּמָעֲלָה בוֹ מָעַל. יג וְשָׁכַב אִישׁ אֹתָהּ שִׁכְבַת זֶרַע וְנֶעְלַם מֵעֵינֵי אִישָׁהּ וְנִסְתְּרָה וְהִיא נִטְמָאָה וְעֵד אֵין בָּהּ וְהִוא לֹא נִתְפָּשָׂה. יד וְעָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִוא נִטְמָאָה אוֹ עָבַר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהִיא לֹא נִטְמָאָה. טו וְהֵבִיא הָאִישׁ אֶת אִשְׁתּוֹ אֶל הַכֹּהֵן וְהֵבִיא אֶת קָרְבָּנָהּ עָלֶיהָ עֲשִׂירִת הָאֵיפָה קֶמַח שְׂעֹרִים לֹא יִצֹק עָלָיו שֶׁמֶן וְלֹא יִתֵּן עָלָיו לְבֹנָה כִּי מִנְחַת קְנָאֹת הוּא מִנְחַת זִכָּרוֹן מַזְכֶּרֶת עָו‍ֹן. טז וְהִקְרִיב אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְהֶעֱמִדָהּ לִפְנֵי יְהוָה. יז וְלָקַח הַכֹּהֵן מַיִם קְדֹשִׁים בִּכְלִי חָרֶשׂ וּמִן הֶעָפָר אֲשֶׁר יִהְיֶה בְּקַרְקַע הַמִּשְׁכָּן יִקַּח הַכֹּהֵן וְנָתַן אֶל הַמָּיִם. יח וְהֶעֱמִיד הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וּפָרַע אֶת רֹאשׁ הָאִשָּׁה וְנָתַן עַל כַּפֶּיהָ אֵת מִנְחַת הַזִּכָּרוֹן מִנְחַת קְנָאֹת הִוא וּבְיַד הַכֹּהֵן יִהְיוּ מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים. יט וְהִשְׁבִּיעַ אֹתָהּ הַכֹּהֵן וְאָמַר אֶל הָאִשָּׁה אִם לֹא שָׁכַב אִישׁ אֹתָךְ וְאִם לֹא שָׂטִית טֻמְאָה תַּחַת אִישֵׁךְ הִנָּקִי מִמֵּי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים הָאֵלֶּה. כ וְאַתְּ כִּי שָׂטִית תַּחַת אִישֵׁךְ וְכִי נִטְמֵאת וַיִּתֵּן אִישׁ בָּךְ אֶת שְׁכָבְתּוֹ מִבַּלְעֲדֵי אִישֵׁךְ. כא וְהִשְׁבִּיעַ הַכֹּהֵן אֶת הָאִשָּׁה בִּשְׁבֻעַת הָאָלָה וְאָמַר הַכֹּהֵן לָאִשָּׁה יִתֵּן יְהוָה אוֹתָךְ לְאָלָה וְלִשְׁבֻעָה בְּתוֹךְ עַמֵּךְ בְּתֵת יְהוָה אֶת יְרֵכֵךְ נֹפֶלֶת וְאֶת בִּטְנֵךְ צָבָה. כב וּבָאוּ הַמַּיִם הַמְאָרְרִים הָאֵלֶּה בְּמֵעַיִךְ לַצְבּוֹת בֶּטֶן וְלַנְפִּל יָרֵךְ וְאָמְרָה הָאִשָּׁה אָמֵן אָמֵן. כג וְכָתַב אֶת הָאָלֹת הָאֵלֶּה הַכֹּהֵן בַּסֵּפֶר וּמָחָה אֶל מֵי הַמָּרִים. כד וְהִשְׁקָה אֶת הָאִשָּׁה אֶת מֵי הַמָּרִים הַמְאָרֲרִים וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים. כה וְלָקַח הַכֹּהֵן מִיַּד הָאִשָּׁה אֵת מִנְחַת הַקְּנָאֹת וְהֵנִיף אֶת הַמִּנְחָה לִפְנֵי יְהוָה וְהִקְרִיב אֹתָהּ אֶל הַמִּזְבֵּחַ. כו וְקָמַץ הַכֹּהֵן מִן הַמִּנְחָה אֶת אַזְכָּרָתָהּ וְהִקְטִיר הַמִּזְבֵּחָה וְאַחַר יַשְׁקֶה אֶת הָאִשָּׁה אֶת הַמָּיִם. כז וְהִשְׁקָהּ אֶת הַמַּיִם וְהָיְתָה אִם נִטְמְאָה וַתִּמְעֹל מַעַל בְּאִישָׁהּ וּבָאוּ בָהּ הַמַּיִם הַמְאָרֲרִים לְמָרִים וְצָבְתָה בִטְנָהּ וְנָפְלָה יְרֵכָהּ וְהָיְתָה הָאִשָּׁה לְאָלָה בְּקֶרֶב עַמָּהּ. כח וְאִם לֹא נִטְמְאָה הָאִשָּׁה וּטְהֹרָה הִוא וְנִקְּתָה וְנִזְרְעָה זָרַע. כט זֹאת תּוֹרַת הַקְּנָאֹת אֲשֶׁר תִּשְׂטֶה אִשָּׁה תַּחַת אִישָׁהּ וְנִטְמָאָה. ל אוֹ אִישׁ אֲשֶׁר תַּעֲבֹר עָלָיו רוּחַ קִנְאָה וְקִנֵּא אֶת אִשְׁתּוֹ וְהֶעֱמִיד אֶת הָאִשָּׁה לִפְנֵי יְהוָה וְעָשָׂה לָהּ הַכֹּהֵן אֵת כָּל הַתּוֹרָה הַזֹּאת. לא וְנִקָּה הָאִישׁ מֵעָו‍ֹן וְהָאִשָּׁה הַהִוא תִּשָּׂא אֶת עֲו‍ֹנָהּ.
במדבר ה.

עד כאן הציטוט הארוך. עתה, הדין הזה תמיד נראה לי מוזר מאוד, כי הוא באמת מאוד מוזר ומיסטי. אבל שאלתי את עצמי, האם יתכן שדין כזה נהג בפועל? והרי די ברור שאין בנמצא מעין 'מים מאררים' פלאיים כאלה, אז מה עשו?
והנה, עכשיו פתאום אני חושב על זה, שאולי בדיוק זה העניין – הניסוי תמיד כשל, וכך האישה תמיד ניצלה. זה היה מעין טריק שכזה לשכך את חמת הבעל.
ואגב, לא שלא היו דינים מוזרים לאורך ההיסטוריה. למשל, היה דין הכנסייה ביחס למכשפות, שנבדקו במים. אם הן צפות – הן מכשפות, ויש להרוג אותן. ואם הן טובעות – הן אינן מכשפות. כמובן, כאן בכל מקרה הנשים מוצאות את מותן, בדיוק הפוך מהמקרה שתיארתי קודם.
אבל, תשאלו – מה אם באמת בגדה? ובכן, אולי יש מקום להניח שמקרים אלה היו נדירים. סך-הכול אנו מדברים על חברה קדומה ופטריארכלית, שבה לנשים לא היו הרבה אפשרויות.

בכל אופן נסכים שהתורה לוקחת בחשבון אפשרות שהבעל חושד לחינם.

והנה, גם בפועל – לאורך התנ"ך, עד כמה שאני זוכר עכשיו, כמעט ולא מתוארים מעשי בגידה של נשים. נמצא המקרה של אשת פוטיפר ויוסף, אף שהיא אישה זרה. וכן לפחות פעמיים הנושא מוזכר במשלי, אבל באופן כללי. תמר כלת יהודה היא מקרה אחר. בכל מקרה, זה לא מתואר כדבר נפוץ.

לעומת זאת בספרים החיצוניים כן מסופר על עלילה נגד אישה – בסיפור שושנה והזקנים.

זה מסביר את השיר שכתבתי מוקדם יותר בבלוג השירים, ובעיקר את השורה האחרונה שלו. אשתפו שוב –

הָאִשָּׁה הַזֹּאת הִיא בַּת מַעַל
הִיא בַּגָּדָה בְּאָבִיהָ וְהִיא תִּבְגֹּד גַּם בַּבַּעַל
כָּךְ אָמַר הָאִישׁ שְׁטוּף-הָרַעַל
בּוֹאוּ נִקְרָא לוֹ עֶבֶד בֶּן גַּעַל

הָאִשָּׁה הַזֹּאת הִיא בַּת מַעַל
כָּךְ אָמַר הָאַלּוּף בְּצַהַ"ל
טוֹב שֶׁלֹּא הִשְׁלִיךְ עָלֶיהָ נַעַל
לֹא מָצָאתִי אֶת זֶה מִבְּרֵאשִׁית עַד וַיַּעַל.

(ואוסיף שגעל בן עבד אף הוא דמות תנ"כית, ושזריקת נעל היא חלק מפעולת ה'חליצה').