בטהובן

היום מציינים 250 שנה להולדת ולדוויג ואן בטהובן, בעיניי גדול המלחינים, ובכל אופן האהוב עליי ביותר.

באחת ההזדמנויות, כשמלך ישראל נלחם במואב, אלישע הנביא מביא עצמו לידי נבואה על-ידי מוזיקה –

וְעַתָּה קְחוּ לִי מְנַגֵּן וְהָיָה כְּנַגֵּן הַמְנַגֵּן וַתְּהִי עָלָיו יַד יְהוָה.
מלכים ב, ג, טו.

כלומר, המוזיקה נתפסה כדרך להתקשרות עם הממד האלוהי. (ודוד ניגן לשאול להסיר מעליו את רוח המלנכוליה המסתורית שתקפה אותו).
כנראה זו גם הסיבה שהעבודה במקדש לוותה בנגינת הלוויים, כפי שמצוין במקומות רבים, למשל בתהילים ק"נ, המזמור האחרון –

א הַלְלוּ יָהּ הַלְלוּ אֵל בְּקָדְשׁוֹ הַלְלוּהוּ בִּרְקִיעַ עֻזּוֹ. ב הַלְלוּהוּ בִגְבוּרֹתָיו הַלְלוּהוּ כְּרֹב גֻּדְלוֹ. ג הַלְלוּהוּ בְּתֵקַע שׁוֹפָר הַלְלוּהוּ בְּנֵבֶל וְכִנּוֹר. ד הַלְלוּהוּ בְתֹף וּמָחוֹל הַלְלוּהוּ בְּמִנִּים וְעוּגָב. ה הַלְלוּהוּ בְצִלְצְלֵי שָׁמַע הַלְלוּהוּ בְּצִלְצְלֵי תְרוּעָה. ו כֹּל הַנְּשָׁמָה תְּהַלֵּל יָהּ הַלְלוּ יָהּ.

אלא שלמען האמת המוזיקה במקדש מצטיירת לי יותר כמוזיקה של באך – מוזיקה נעימה ורגועה, שמיימית.
המוזיקה של בטהובן היא משהו שונה לגמרי – סוערת, יצרית, מעוררת. היא הרבה יותר 'ארצית', אפשר לומר, ולכן גם אולי אפשר לקשר אותה לתהליך החילון שעבר העולם בתקופה זו.

ואף על פי כן, היא מאפשרת לנו להתקשר עם השמיימי לא פחות מקודמותיה, ואולי אף יותר, בעיניי.