עוד על המילה אושר

עוד על המילה אושר.
בפוסט הקודם סיימתי ואמרתי כי מאושר הוא מי שמקבל אישור חברתי, או אף עצמי. אישור-עצמי למען האמת הוא רעיון מודרני, אבל אישור חברתי כמקור לאושר מופיע בפירוש בתנ"ך, בביאור שמו של אשר בן לאה –

וַתֹּאמֶר לֵאָה בְּאָשְׁרִי כִּי אִשְּׁרוּנִי בָּנוֹת וַתִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ אָשֵׁר.
בראשית ל, יג.

את תופעת ברכת הבנות ליולדת אנו מוצאים גם אצל רות, בפרק ד' שם.

עוד מבחינה לשונית, שורש אש"ר מתקשר גם לשורשים כש"ר ויש"ר. כשר הוא ודאי הדבר התקין, אך גם ישר, מלבד ציונו את המעשה המוסרי, מציין דבר תקין, שקיבל אישור, כפי שמתאר שמשון את בחירת לבו –

וַיֹּאמֶר לוֹ אָבִיו וְאִמּוֹ הַאֵין בִּבְנוֹת אַחֶיךָ וּבְכָל עַמִּי אִשָּׁה כִּי אַתָּה הוֹלֵךְ לָקַחַת אִשָּׁה מִפְּלִשְׁתִּים הָעֲרֵלִים וַיֹּאמֶר שִׁמְשׁוֹן אֶל אָבִיו אוֹתָהּ קַח לִי כִּי הִיא יָשְׁרָה בְעֵינָי.
שופטים יד, ג.

בצורה פרשנית, אפשר אם כך לטעון שהמאושר הוא מי שהולך בדרך הישר.
ואוסיף ואומר שבעבר קישרתי את המאושר גם לאשורים, כלומר צעדים. ובאופן דומה הנימוסים נקראים גם 'הליכות', והמצוות – 'הלכות'.