נימוסים

בפגישת יעקב ורחל יש לשון-נופל-על-לשון ידוע –

 י וַיְהִי כַּאֲשֶׁר רָאָה יַעֲקֹב אֶת רָחֵל בַּת לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וְאֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ וַיִּגַּשׁ יַעֲקֹב וַיָּגֶל אֶת הָאֶבֶן מֵעַל פִּי הַבְּאֵר וַיַּשְׁקְ אֶת צֹאן לָבָן אֲחִי אִמּוֹ. יא וַיִּשַּׁק יַעֲקֹב לְרָחֵל וַיִּשָּׂא אֶת קֹלוֹ וַיֵּבְךְּ. 
בראשית כט.

וישק הראשון הוא מלשון השקיה, והשני הוא מלשון נשיקה.
האם יש קשר ביניהם? עד היום לא מצאתי קשר ברור, אף כי שניהם עוסקים בפה באופן מובהק.
והנה, האזנתי לפודקאסט 'חור בהשכלה' בפרק על נימוסים, ושם נאמר כי חוקרי נשיקות (יש דבר כזה) מסוימים סוברים, כי מקורה של הנשיקה היא בהעברת מזון לעוס מפה לפה, בעולם הקדום. זו אמנם רק דעה אחת במחקר זה, אך נראה שהקירבה הלשונית בעברית בין שתי המילים תומכת בה, או לפחות יכולה להיות מוסברת דרכה.

ואם כבר הזכרתי נימוסים אזכיר עוד כמה דברים –
שלמה יידוב אומר בשירו 'חולם בספרדית' ש'אין מילה בעברית לטקט'. זה נכון, אין מילה מקבילה בדיוק לטקט בעברית, ולכן שאלנו אותה. בדומה לזה שאלנו גם את המילים 'נימוס', 'ג'נטלמן' ועוד. מנגד, אחרים שאלו מאתנו מילה אחרת – חוצפה – מילה ידועה בארה"ב.
האם זה אומר שעמנו הוא לא נימוסי באופן מהותי? לדעתי – כן ולא, ואנסה להסביר –

כן – כי ראשית, 'נימוס' הוא האופן בו מבחינה היסטורית הוגדרו אופני ההתנהגות של הדתות האחרות, שנקראו 'הדתות הנימוסיות'. וזאת אף מבלי להיזדקק למקור המילה ב'נומוס' היווני, הרי הוא החוק. אבל לדת ישראל יש כללים אחרים.
גם ג'נטלמן, כפי שלמדתי לאחרונה, היה במקור תיאור למנהגו של בן אצולה. היהודים כמובן מעולם לא השתייכו למעמדות האצולה (אף שהיו שכיהנו בתפקידי שרים וכד'). ממילא כל כללי ההתנהגות האלה היו זרים להם.
ואכן, אין להכחיש, כי עד היום נימוסים הם סימן של מעמד חברתי. ככל שהמעמד החברתי גבוה יותר, כך כללי הנימוס נפוצים יותר, אם לדבר על דרך הכלל.

אך גם לא – כלומר, זה לא חייב להיות כך. הרי בעברית יש לנו ביטוי עתיק יפה, מלשון המשנה – 'דרך ארץ', שהיא הנימוס.
ומה עם 'טקט'? קודם כל – טקט הוא קיצור של טקטיקה, והיא לא תמיד או בהכרח דבר חיובי. ושנית – ישנן חלופות לא פחות טובות, אף כי לא לגמרי חופפות – מה עם לנהוג 'ברגישות'? ואולי אף 'בחוכמה'?
רשימת ההתנהגויות הראויות היא ארוכה, ואולי פעם אטרח ואאסוף אותה, אבל ללא ספק היא דבר שקיים בתרבות היהודית.

אם כך מהיכן צמחה החוצפה הישראלית, שללא ספק קיימת (ואולי גם מקדמת אותנו, כפי שיש הטוענים)? זה דבר שצריך לבדוק, אך אין להאשים בכך את התרבות היהודית מיסודה.

ורק אעיר לסיום שהמילה 'חוצפה' עצמה אינה עברית, בעצם, אלא ארמית. אין היא מופיעה בתנ"ך, אלא רק בגמרא, בביטויים כגון 'בעקבתא דמשיחא חוצפא יסגא' (עד כמה שידיעתי מגעת).

ולזה אעיר הערה מתוך השערה, שאולי יש קשר בין חצף ובין קצף, שהיא כן מילה מקראית, כמו בפסוק –

בַּיָּמִים הָהֵם וּמָרְדֳּכַי יוֹשֵׁב בְּשַׁעַר הַמֶּלֶךְ קָצַף בִּגְתָן וָתֶרֶשׁ שְׁנֵי סָרִיסֵי הַמֶּלֶךְ מִשֹּׁמְרֵי הַסַּף וַיְבַקְשׁוּ לִשְׁלֹחַ יָד בַּמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרֹשׁ.
אסתר ב, כא.

בכל מקרה החצף הוא שלילי ומוביל לקצף – 'וכדי בזיון וקצף'.

[ועוד וראו על אקט הקידה, באחד הפוסטים הקודמים].