בעלי או אישי?
וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה תִּקְרְאִי אִישִׁי וְלֹא תִקְרְאִי לִי עוֹד בַּעְלִי.
הושע ב, יח.
כך הושע אומר לאומה הישראלית. אך הפסוק הזה כבר מזמן נתפס ומשמש כפסוק פמיניסטי. המילה 'בעל' מסמנת יחסי בעלות, שהרי 'האישה נקנית', כדברי חז"ל, 'בכסף, בשטר ובביאה', וביאה היא 'בעילה', כמובן. אבל בעל הוא גם שם אל מקומי, שישראל היו עובדים גם אותו, לצער הנביא.
אבל האומנם בתקופת התנ"ך השתמשו יותר במילה 'בעל'? מבדיקה זריזה ולא לגמרי יסודית מצאתי, כי בתנ"ך באות שתי הלשונות האלה, גם בעל וגם איש. למשל, בפסוק הידוע ממשלי – 'בטח בה לב בעלה'. ואולם, המילה 'בעל' מופיעה מעט מאוד יחסית למילה 'איש', שבאה בדרך כלל בהטייה – אישהּ, עם מפיק בה"א. לכן נראה שצורה זו הייתה נפוצה יותר. התמונה כנראה מתהפכת רק בתקופת חז"ל. כך נראה.
אבל אם כך יש בעיה. מדוע הנביא אומר שישתמשו במילה 'אישי' רק 'ביום ההוא', כלומר באחרית הימים? יכול להיות – אני מציע – שמכיוון ששתי הלשונות גם־יחד היו מקובלות, כאמור, הנביא אומר שהלשון השנייה תשתרר יותר. בכל אופן הוא כנראה באמת רומז גם אל יחס 'אישי' יותר אל האל, הנובע מאהבה ולא מיראה.
דבר דומה אני מוצא בדברי הנביאים על הפתגם העממי 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. יחזקאל אומר – 'מה לכם מושלים את המשל הזה' ומתנגד לו. אבל ירמיה אומר כי רק 'בימים ההם', באחרית הימים, לא יאמרו את המשל הזה עוד.
כיצד הדברים מסתדרים? קודם־כל – הם אינם חייבים 'להסתדר'. כל נביא אומר את דעתו־הוא. אבל יתכן שבכל אופן אפשר ליישב ביניהם. יחזקאל אומר את המצב הרצוי, שאולי התקיים פה ושם אך לא היה נפוץ. כלומר, העם עדיין החזיק בפתגם הזה. ואילו ירמיה מתייחס למצב המצוי, והוא יהיה מצוי כך רק באחרית הימים, לדעתו.
וכך, אפשר לטעון, גם כאן. רק באחרית הימים לשון 'אישי' תהיה שלטת.
והנה, אכן כך, המהפכה הפמיניסטית הגיעה רק בימינו, אלפי שנים אחרי תקופתו של הושע. במשך כל ההיסטוריה נשים אכן היו משועבדות לבעליהן, שבדין נקראו בעליהן – כפי שאני קורא עכשיו בספר היסודי 'סבתא לא ידעה קרוא וכתוב' של פרופ' רחל אליאור – ותמונה זו השתנתה רק בימינו (במאה השנים האחרונות בערך, אולי קצת יותר).
ראו גם, על הצד הלשוני –
הפסוק היומי 