שוב ירי מעזה, ושוב 'צה"ל מפציץ יעדים ברצועה', המנון חוזר, תקליט שרוט.
בתנ"ך יש ביטוי שמבטא שגרה כזו ומופיע כמה פעמים – 'כפעם בפעם'. לא אזכיר כאן את כל ההיקרויות שלו, ומי שירצה שיחפש, אבל הנה ההזכרה הראשונה שלו –

וַיַּרְא בִּלְעָם כִּי טֹוב בְּעֵינֵי יהוה לְבָרֵךְ אֶת-יִשְׂרָאֵל וְלֹא-הָלַךְ כְּפַעַם-בְּפַעַם לִקְרַאת נְחָשִׁים וַיָּשֶׁת אֶל-הַמִּדְבָּר פָּנָיו.
במדבר כד, א.

בלעם רואה שהוא אינו מצליח בדרך אחת, ולכן מנסה דרך אחרת. כמה פשוט.
כפי שאומר המשפט שמיוחס (בטעות!) לאלברט איינשטיין – 'טיפשות היא לעשות את אותו הדבר ולצפות לתוצאות שונות'.

בשעה טובה הוסרו המגבלות על יהונתן פולארד והוא יכול לשוב לארץ, ולכבוד כך נזכיר את הפסוק –

אֱלֹהִים מוֹשִׁיב יְחִידִים בַּיְתָה מוֹצִיא אֲסִירִים בַּכּוֹשָׁרוֹת אַךְ סוֹרֲרִים שָׁכְנוּ צְחִיחָה.
תהילים סח, ז.

כפשוטו – מיישב אנשים בביתם ומשחרר אסירים.

בכושרות היא מילה יחידאית. במדרש מפרשים – בחודש כשר. וכן דורשים – בבכי ושירות. המדקדקים הקדומים סוברים שיש כאן חלופת כ/ק והכוונה כבלים, קשרים. וכן כישור. ובמחקר המודרני יש שקושרים זאת לאלות הקדומות שנקראו 'כושרות' ועניינן זיווג. גם במדרשים פסוק זה מתקשר לזיווג ש'קשה כקריעת ים סוף'.

הקשר הפסוק – יציאת מצרים.

בפרשתנו 'תולדות' מופיע השורש עת"ר בפעם הראשונה, ובצורה כפולה. זו הזדמנות טובה לדון בו –

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק ל͏ַיהוה לְנֹכַח אִשְׁתֹּו כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לֹו יהוה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתֹּו׃
בראשית כה, כא.

ויעתר הראשון – התפלל, והשני – נענה לתפילה, והם מאותו עניין.

ולדעתי עתר הוא פשוט עשן.
קודם כל כך מופיע בפירוש –

וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית-יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן-שָׁפָן עֹמֵד בְּתֹוכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתֹּו בְּיָדֹו וַעֲתַר עֲנַן-הַקְּטֹרֶת עֹלֶה.
יחזקאל ח, יא.

ומופיע גם בצורה מרומזת יותר בסמיכות הערים –

לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָׁן.
יהושע טו, מב. וכן שוב בהמשך הספר.

ושנית, עתר הוא עשן בשינוי אותיות, שכן ש' ות' מתחלפות, כמו ב'בשן', שנכתב במקור 'בת'ן', וכן ר' ונ' הן ממשפחת אותיות למנ"ר המשותפת.

והעשן הוא כנראה עשן המזבח, מקום התפילה. כלומר – התפילה נערכה ליד המזבח והקורהן וכך נוצר צימוד בין המילים. וכן אפשר לומר שהתפילה עולה כעשן.
עשן עצמו הוא מגזרת אש. אכן, 'אין עשן בלי אש'. ועל האש כבר דיברתי.

כמו כן מופיעה בתנ"ך עתרת, והיא מגזרת כתר עגול. וממנה – לעטר.

עוד לפרשה הקודמת, חיי שרה – יש דרשה אחת ידועה, שאני לא יודע עד כמה היא רצינית, אבל היא חביבה עליי מאוד, אז אחזור עליה –

וְלִבְנֵי הַפִּילַגְשִׁים אֲשֶׁר לְאַבְרָהָם נָתַן אַבְרָהָם מַתָּנֹת וַיְשַׁלְּחֵם מֵעַל יִצְחָק בְּנֹו בְּעֹודֶנּוּ חַי קֵדְמָה אֶל-אֶרֶץ קֶדֶם.
בראשית כד, ו.

אומרים – אל ארץ קדם, כלומר למזרח. ומהן המתנות? חז"ל אומרים – 'נתן להם שמות טומאה', כלומר תוכן רוחני. אך אפשר שנתן להם תוכן רוחני חיובי. הכיצד?
בהודו אנשי הרוח מהמעמד העליון נקראים ברהמינים – בני אברהם.
ביפן נמצאים הסמוראים – השומרים. וכן, פחות מזה, נמצא השוגון – הסגן.
ובאמריקה נמצאים שאמאנים – הכהנים המשוחים בשמן הקודש. אמריקה היא אומנם יבשת נפרדת, אך אנשיה כנראה הגיעו מהמזרח.

תוכלו להוסיף?

ביום שישי זה קניונים רבים פתחו את שעריהם, בניגוד להנחיות הממשלה, ויצבאו בני ישראל על החנויות.
אפשר להבין את המרד – הנחיות הממשלה לא רק שהן כבדות מאוד על בעלי העסקים, אלא שהן גם לא הגיוניות, לא מבחינת ההשוואה בין בתי עסק שונים, ולא כשלעצמן. נראה שהמצב הבריאותי, שאינו חמור במיוחד באופן יחסי למגפות אחרות בהיסטוריה, משמש כלי בידי הממשלה, כאן ובעולם כולו, כדי להשתרר על האזרחים. זו על כל פנים דעתי.
בכל אופן זו הזדמנות מצוינת להיזכר בדוגמה מובהקת מהתנ"ך למלך שהכביד את ידו על העם, עד שהעם מרד בו. זה היה מקרה רחבעם בן שלמה, ומעשהו זה הוביל לקריעת העם לשניים ולבכייה לדורות, כפי שמסופר בפסוקים הבאים מהחלק הראשון של מלכים א, יב –

   א וַיֵּלֶךְ רְחַבְעָם שְׁכֶם כִּי שְׁכֶם בָּא כָל יִשְׂרָאֵל לְהַמְלִיךְ אֹתוֹ. ב וַיְהִי כִּשְׁמֹעַ יָרָבְעָם בֶּן נְבָט וְהוּא עוֹדֶנּוּ בְמִצְרַיִם אֲשֶׁר בָּרַח מִפְּנֵי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה וַיֵּשֶׁב יָרָבְעָם בְּמִצְרָיִם. ג וַיִּשְׁלְחוּ וַיִּקְרְאוּ לוֹ ויבאו [וַיָּבֹא] יָרָבְעָם וְכָל קְהַל יִשְׂרָאֵל וַיְדַבְּרוּ אֶל רְחַבְעָם לֵאמֹר. ד אָבִיךָ הִקְשָׁה אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה עַתָּה הָקֵל מֵעֲבֹדַת אָבִיךָ הַקָּשָׁה וּמֵעֻלּוֹ הַכָּבֵד אֲשֶׁר נָתַן עָלֵינוּ וְנַעַבְדֶךָּ. ה וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם לְכוּ עֹד שְׁלֹשָׁה יָמִים וְשׁוּבוּ אֵלָי וַיֵּלְכוּ הָעָם. ו וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר הָיוּ עֹמְדִים אֶת פְּנֵי שְׁלֹמֹה אָבִיו בִּהְיֹתוֹ חַי לֵאמֹר אֵיךְ אַתֶּם נוֹעָצִים לְהָשִׁיב אֶת הָעָם הַזֶּה דָּבָר. ז וידבר [וַיְדַבְּרוּ] אֵלָיו לֵאמֹר אִם הַיּוֹם תִּהְיֶה עֶבֶד לָעָם הַזֶּה וַעֲבַדְתָּם וַעֲנִיתָם וְדִבַּרְתָּ אֲלֵיהֶם דְּבָרִים טוֹבִים וְהָיוּ לְךָ עֲבָדִים כָּל הַיָּמִים. ח וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ וַיִּוָּעַץ אֶת הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ אֲשֶׁר הָעֹמְדִים לְפָנָיו. ט וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם מָה אַתֶּם נוֹעָצִים וְנָשִׁיב דָּבָר אֶת הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלַי לֵאמֹר הָקֵל מִן הָעֹל אֲשֶׁר נָתַן אָבִיךָ עָלֵינוּ. י וַיְדַבְּרוּ אֵלָיו הַיְלָדִים אֲשֶׁר גָּדְלוּ אִתּוֹ לֵאמֹר כֹּה תֹאמַר לָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר דִּבְּרוּ אֵלֶיךָ לֵאמֹר אָבִיךָ הִכְבִּיד אֶת עֻלֵּנוּ וְאַתָּה הָקֵל מֵעָלֵינוּ כֹּה תְּדַבֵּר אֲלֵיהֶם קָטָנִּי עָבָה מִמָּתְנֵי אָבִי. יא וְעַתָּה אָבִי הֶעְמִיס עֲלֵיכֶם עֹל כָּבֵד וַאֲנִי אוֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. יב ויבו [וַיָּבוֹא] יָרָבְעָם וְכָל הָעָם אֶל רְחַבְעָם בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר שׁוּבוּ אֵלַי בַּיּוֹם הַשְּׁלִישִׁי. יג וַיַּעַן הַמֶּלֶךְ אֶת הָעָם קָשָׁה וַיַּעֲזֹב אֶת עֲצַת הַזְּקֵנִים אֲשֶׁר יְעָצֻהוּ. יד וַיְדַבֵּר אֲלֵיהֶם כַּעֲצַת הַיְלָדִים לֵאמֹר אָבִי הִכְבִּיד אֶת עֻלְּכֶם וַאֲנִי אֹסִיף עַל עֻלְּכֶם אָבִי יִסַּר אֶתְכֶם בַּשּׁוֹטִים וַאֲנִי אֲיַסֵּר אֶתְכֶם בָּעַקְרַבִּים. טו וְלֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֶל הָעָם כִּי הָיְתָה סִבָּה מֵעִם יְהוָה לְמַעַן הָקִים אֶת דְּבָרוֹ אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד אֲחִיָּה הַשִּׁילֹנִי אֶל יָרָבְעָם בֶּן נְבָט. טז וַיַּרְא כָּל יִשְׂרָאֵל כִּי לֹא שָׁמַע הַמֶּלֶךְ אֲלֵיהֶם וַיָּשִׁבוּ הָעָם אֶת הַמֶּלֶךְ דָּבָר לֵאמֹר מַה לָּנוּ חֵלֶק בְּדָוִד וְלֹא נַחֲלָה בְּבֶן יִשַׁי לְאֹהָלֶיךָ יִשְׂרָאֵל עַתָּה רְאֵה בֵיתְךָ דָּוִד וַיֵּלֶךְ יִשְׂרָאֵל לְאֹהָלָיו. יז וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הַיֹּשְׁבִים בְּעָרֵי יְהוּדָה וַיִּמְלֹךְ עֲלֵיהֶם רְחַבְעָם.

יח וַיִּשְׁלַח הַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם אֶת אֲדֹרָם אֲשֶׁר עַל הַמַּס וַיִּרְגְּמוּ כָל יִשְׂרָאֵל בּוֹ אֶבֶן וַיָּמֹת וְהַמֶּלֶךְ רְחַבְעָם הִתְאַמֵּץ לַעֲלוֹת בַּמֶּרְכָּבָה לָנוּס יְרוּשָׁלָ‍ִם. יט וַיִּפְשְׁעוּ יִשְׂרָאֵל בְּבֵית דָּוִד עַד הַיּוֹם הַזֶּה.    

ברכות לדני אבדיה וים מדר שנבחרו בדראפט לשחק בקבוצות שונות בליגת ה-NBA.
שחוק וצחוק מופיעים בתנ"ך פעמים רבות, אך רק פעם אחת כמדומני מופיע ממש משחק של שתי קבוצות הנלחמות זו בזו, בדומה למשחקים המודרניים. מה חבל שתוצאות 'משחק' זה היה עקובות־מדם.
המשחק הזה התרחש כחלק מהמלחמה שהתקיימה בין דוד ובין איש־בושת בן שאול, וכך מסופר –

יב וַיֵּצֵא אַבְנֵר בֶּן-נֵר וְעַבְדֵי אִישׁ-בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל מִמַּחֲנַיִם גִּבְעֹונָה׃ יג וְיֹואָב בֶּן-צְרוּיָה וְעַבְדֵי דָוִד יָצְאוּ וַיִּפְגְּשׁוּם עַל-בְּרֵכַת גִּבְעֹון יַחְדָּו וַיֵּשְׁבוּ אֵלֶּה עַל-הַבְּרֵכָה מִזֶּה וְאֵלֶּה עַל-הַבְּרֵכָה מִזֶּה׃ יד וַיֹּאמֶר אַבְנֵר אֶל-יֹואָב יָקוּמוּ נָא הַנְּעָרִים וִישַׂחֲקוּ לְפָנֵינוּ וַיֹּאמֶר יֹואָב יָקֻמוּ׃ טו וַיָּקֻמוּ וַיַּעַבְרוּ בְמִסְפָּר שְׁנֵים עָשָׂר לְבִנְיָמִן וּלְאִישׁ בֹּשֶׁת בֶּן-שָׁאוּל וּשְׁנֵים עָשָׂר מֵעַבְדֵי דָוִד׃ טז וַיַּחֲזִקוּ אִישׁ בְּרֹאשׁ רֵעֵהוּ וְחַרְבֹּו בְּצַד רֵעֵהוּ וַיִּפְּלוּ יַחְדָּו וַיִּקְרָא לַמָּקֹום הַהוּא חֶלְקַת הַצֻּרִים אֲשֶׁר בְּגִבְעֹון.
שמואל ב, ב.

'ישחקו הנערים לפנינו' הפך כבר למטבע־לשון. ובהמשך הפרק נמצא מטבע־לשון נוסף – 'הלנצח תאכל חרב?'. כך נאמר בין הצדדים והם מניחים את חרבותיהם.

ואולי יש כאן מסר אנטי־מלחמתי סמוי פחות או יותר. כי מות הנערים ב'משחק' ליד הבריכה נראה מיותר ומצער לכל קורא. אך כך בעצם היא המלחמה כולה.

מקול מחרף ומגדף

לחרף הוא לקלל, כמו בפסוק –

מִקֹּול מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אֹויֵב וּמִתְנַקֵּם.
תהילים כא, יז.

לדעתי הוא ממשפחת שורשי 'חר' וקיצור של חרי־אף. חר עניינו חימום, כמו שחור ובחר (בחרתיך בכור עוני, שריפה), ומלשון חור, כמו חרר, וכן חלל. כאן שתי המשמעויות אפשריות. המקלל כועס ומתחמם, וכן עושה חור, שהרי גם 'לנקוב' הוא לקלל.

ויש גם 'לחרף נפש', כמו בפסוק –

זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשֹׁו לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרֹומֵי שָׂדֶה.
שופטים ה, יח.

אפשר לומר אולי שהמחרף נפשו כאילו מקלל את נפשו, או מקל בה. אבל אפשר גם לומר שהוא מחריף, מקצין, מותח את נפשו לקצה.
מה בין מחריף ומחרף? המחרף כמובן נמצא במצב שהחריף.

גם החורף, המופיע בתנ"ך, הוא עונה בה מזג האוויר מחריף ומקצין. וגם חריף הוא טעם חריף ומוקצן.

וישנה עוד משמעות – חרף הדבר, למרות הדבר. אלא שמשמעות זו מופיעה בפסוק אחד בלבד –

יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיֹושִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדֹּו וַאֲמִתֹּו.
תהילים נז, ד.

אלא שכאן הפסוק מדבר על האויב – שואפי – וכנראה המילה 'חרף' מציינת את חירופו וגידופו, אך הדברים קיבלו משמעות אחרת.

ברור שממחרף זה נגזרת גם המילה חרפה.

אני כותב את הדברים כי בימינו רבו המחרפים, ובפרט ביחס למקרה חירוף אחד שדובר עליו היום, שאני בוש אפילו לציינו.

בלי להכביר מילים, תוכנית המקור היום עם הקלטות ניר חפץ הזכירה לי את הפסוק הזה –

משלי טו כז: "עֹכֵר בֵּיתוֹ בּוֹצֵעַ בָּצַע, וְשׂוֹנֵא מַתָּנֹת יִחְיֶה."

תרגום מצודות: הבוצע בצע (גוזל הון) להרבות לו, ישחית ביתו, כי בא זה ואיבד את זה; אבל השונא אף מתנות, כי יישען בה', אז המקום יתן לו עוד חיים, מה שאין ביד אדם לתת.

תרגום ויקיטקסט: הבוצע בצע, ולוקח את רכוש הזולת בלי רשותו, עוכר (מקלקל ומשחית) את ביתו, משפחתו ורכושו; אולם השונא לקבל את רכוש הזולת גם ברשותו, כמתנות, יחיה חיים טובים בביתו.

ואולי נוסיף לזה פסוק נוסף מאותו עניין –

כִּי הָעֹשֶׁק יְהוֹלֵל חָכָם וִיאַבֵּד אֶת לֵב מַתָּנָה: (קהלת ז ז).

פירוש דעת מקרא לפסוק

מקרא קצר הוא ועניינו: אל תאהב מעשקות ואל תחמוד מתנות. כי העושק – הניטל שלא ברצון הנעשק וה"מתנה" הניתנת כשוחד, שניהם מזיקים לחכם … העושק הופכו להולל ועושה עוול, ומתת השוחד מאבדת את לבו וכוח שיפוטו.

היום שני פועלים נהרגו במה שנראה כתאונת עבודה. הרבה יותר נפוץ מזה הם פועלי בניין רבים שמוצאים את מותם בארץ כתוצאה מנפילה מפיגומים. נראה שאנו צריכים להיות ערים יותר לכללי הזהירות. אולי התחלה טובה לזה היא לזכור שזה דבר שנאמר כבר בתורה, בפסוק –

כִּי תִבְנֶה בַּיִת חָדָשׁ וְעָשִׂיתָ מַעֲקֶה לְגַגֶּךָ וְלֹא תָשִׂים דָּמִים בְּבֵיתֶךָ כִּי יִפֹּל הַנֹּפֵל מִמֶּנּוּ.
דברים כב, ח.

מעקה – כי יש לקחת סיכונים בחשבון מראש.
אני זוכר פעם בדרשונת שנשאתי ליד השולחן אמרתי שהפסוק הזה מסתדר עם תורת ההשגחה של הרמב"ם. מושגח הוא – מי שנזהר!

כך גם בהתנהלות היומיומית, אדם זהיר ונבון מראש לא נכנס לצרה שחכם יודע לצאת ממנה. אם אתה נתקל באדם ואומר סליחה, זה בסדר, אבל עם התנהלות נבונה יותר תמנע את ההתנגשות הזו מעיקרה!

היום למדתי שחג הסיגד, שנחגג בקהילה האתיופית, הוא חג חידוש הברית, כפי שמופיע בספר נחמיה. זה הזכיר לי מאמר ישן שלי, שנכתב במקור ליום העצמאות, אך מתאים מאוד גם לסיגד, שכן הוא עוסק בחידוש הברית, כפי שהוא מופיע כמה פעמים לאורך התנ"ך.

אשתף אותו שוב גם כאן –

חידוש הברית (רעיון ליום העצמאות)

ברית בין ה' לישראל – מלבד זאת עם האבות – נכרתה אמנם פעם אחת ולתמיד, גם עם מי אשר "איננו פה עמנו היום", אך היא מתחדשת (כמו חידוש המלוכה של שאול אולי) מדור לדור. בפעמים רבות בצד הברית נמצא גם מלחמה באלילים, כפי שאפשר יהיה לראות בקישורים בהרחבה:

ראשית היא מופיעה במעמד הר סיני, שמות כד7: "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם, וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע"

והיא מתחדשת בסוף המסע המדבר, דברים כט13-14: "וְלֹא אִתְּכֶם לְבַדְּכֶם אָנֹכִי כֹּרֵת אֶת הַבְּרִית הַזֹּאֶת וְאֵת הָאָלָה הַזֹּאֶת, כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶשְׁנוֹ פֹּה עִמָּנוּ עֹמֵד הַיּוֹם לִפְנֵי ה' אֱלֹהֵינוּ וְאֶת אֲשֶׁר אֵינֶנּוּ פֹּה עִמָּנוּ הַיּוֹם"

גם יהושע כורת ברית, יהושע כד25: "וַיִּכְרֹת יְהוֹשֻׁעַ בְּרִית לָעָם בַּיּוֹם הַהוּא וַיָּשֶׂם לוֹ חֹק וּמִשְׁפָּט בִּשְׁכֶם"

וכך גם אליהו, מלכים א יח21: "וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם ה' הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר", מלכים א יח39: "וַיַּרְא כָּל הָעָם וַיִּפְּלוּ עַל פְּנֵיהֶם וַיֹּאמְרוּ ה' הוּא הָאֱלֹהִים ה' הוּא הָאֱלֹהִים"

המלך יאשיהו, מלכים ב כג3: "וַיַּעֲמֹד הַמֶּלֶךְ עַל הָעַמּוּד וַיִּכְרֹת אֶת הַבְּרִית לִפְנֵי ה' לָלֶכֶת אַחַר ה' וְלִשְׁמֹר מצותיו וְאֶת עדותיו וְאֶת חֻקֹּתָיו בְּכָל לֵב וּבְכָל נֶפֶשׁ לְהָקִים אֶת דִּבְרֵי הַבְּרִית הַזֹּאֶת הַכְּתֻבִים עַל הַסֵּפֶר הַזֶּה וַיַּעֲמֹד כָּל הָעָם בַּבְּרִית" (כולל השבתת האלילים).

ונחמיה, נחמיה י1: "וּבְכָל זֹאת אֲנַחְנוּ כֹּרְתִים אֲמָנָה, וְכֹתְבִים וְעַל הֶחָתוּם שָׂרֵינוּ לְוִיֵּנוּ כֹּהֲנֵינוּ"

והיום?
חידוש הברית נשמע כמו רעיון טוב יותר מחוק האזרחות=נאמנות של ליברמן.
מצד שני, אני יודע, זה לא ישים.
לפחות יש לנו את התקווה…

הוספה –

ועוד, פחות מובהק, יש בשמואל –

שמואל א ז3: "ויאמר שמואל אל כל בית ישראל לאמר אם בכל לבבכם אתם שבים אל ה' הסירו את אלהי הנכר מתוככם והעשתרות והכינו לבבכם אל ה' ועבדהו לבדו ויצל אתכם מיד פלשתים"

וגם אחר-כך בהמלכת שאול.