זכר ונקבה

זכר ונקבה

וַיִּבְרָא אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ בְּצֶלֶם אֱלֹהִים בָּרָא אֹתוֹ זָכָר וּנְקֵבָה בָּרָא אֹתָם.
בראשית א, כז.

אטימולוגיה עממית ידועה מקשרת בין זכר וזיכרון, וכן בין אישה לנשייה, שכחה, כמו ב'תהום הנשייה'. כך נטען ששוב התכונה הגברית מיוחסת לגבר.
אמנם יתכן בהחלט שפרשנות כזו ננקטה לאורך ההיסטוריה, אך היא כנראה לא האטימולוגיה המקורית.
אישה היא פשוט צורת הנקבה של איש (שעליו כבר דיברתי בעבר). וזכר הוא דומה לזקר, על שם האיבר הזקוף, כשם שנקבה היא על שם הנקב שבגופה. מחשבה די בסיסית של האדם הקדום.

ובכל זאת, מהו אם כך 'לזכור', מדוע בא שורש זה במשמעות זו?
לדעתי, אף הוא מלשון זקירה, שכן מקומות הזיכרון היו זקורים מעל פני הקרקע, ויעיד על כך מבנה ה'זיקורט' הקדום – מגדל גבוה שקשה לשכוח.

ומכאן נפליג הלאה – כזה הוא כנראה גם ה'זיכרון' המופיע בפסוק שממנו נלמדה מצוות תפילין –

וְהָיָה לְךָ לְאוֹת עַל יָדְךָ וּלְזִכָּרוֹן בֵּין עֵינֶיךָ לְמַעַן תִּהְיֶה תּוֹרַת יְהוָה בְּפִיךָ כִּי בְּיָד חֲזָקָה הוֹצִאֲךָ יְהֹוָה מִמִּצְרָיִם.
שמות יג, ט.

הזיכרון, כמו הטוטפות – מעין תכשיט בולט על המצח, והוא דבר בלתי נשכח.

ואגב, יש פסוק דומה לזה, שבא דווקא בהקשר מיני –

וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית.
ישעיה נז, ח.

ופסוק זה אף מתקשר לפסוק נוסף, שאפשר שהוא מאותו עניין –

וַתִּקְחִי כְּלֵי תִפְאַרְתֵּךְ מִזְּהָבִי וּמִכַּסְפִּי אֲשֶׁר נָתַתִּי לָךְ וַתַּעֲשִׂי לָךְ צַלְמֵי זָכָר וַתִּזְנִי בָם.
יחזקאל טז, יז.