ויעתר יצחק

בפרשתנו 'תולדות' מופיע השורש עת"ר בפעם הראשונה, ובצורה כפולה. זו הזדמנות טובה לדון בו –

וַיֶּעְתַּר יִצְחָק ל͏ַיהוה לְנֹכַח אִשְׁתֹּו כִּי עֲקָרָה הִוא וַיֵּעָתֶר לֹו יהוה וַתַּהַר רִבְקָה אִשְׁתֹּו׃
בראשית כה, כא.

ויעתר הראשון – התפלל, והשני – נענה לתפילה, והם מאותו עניין.

ולדעתי עתר הוא פשוט עשן.
קודם כל כך מופיע בפירוש –

וְשִׁבְעִים אִישׁ מִזִּקְנֵי בֵית-יִשְׂרָאֵל וְיַאֲזַנְיָהוּ בֶן-שָׁפָן עֹמֵד בְּתֹוכָם עֹמְדִים לִפְנֵיהֶם וְאִישׁ מִקְטַרְתֹּו בְּיָדֹו וַעֲתַר עֲנַן-הַקְּטֹרֶת עֹלֶה.
יחזקאל ח, יא.

ומופיע גם בצורה מרומזת יותר בסמיכות הערים –

לִבְנָה וָעֶתֶר וְעָשָׁן.
יהושע טו, מב. וכן שוב בהמשך הספר.

ושנית, עתר הוא עשן בשינוי אותיות, שכן ש' ות' מתחלפות, כמו ב'בשן', שנכתב במקור 'בת'ן', וכן ר' ונ' הן ממשפחת אותיות למנ"ר המשותפת.

והעשן הוא כנראה עשן המזבח, מקום התפילה. כלומר – התפילה נערכה ליד המזבח והקורהן וכך נוצר צימוד בין המילים. וכן אפשר לומר שהתפילה עולה כעשן.
עשן עצמו הוא מגזרת אש. אכן, 'אין עשן בלי אש'. ועל האש כבר דיברתי.

כמו כן מופיעה בתנ"ך עתרת, והיא מגזרת כתר עגול. וממנה – לעטר.