מקול מחרף ומגדף

מקול מחרף ומגדף

לחרף הוא לקלל, כמו בפסוק –

מִקֹּול מְחָרֵף וּמְגַדֵּף מִפְּנֵי אֹויֵב וּמִתְנַקֵּם.
תהילים כא, יז.

לדעתי הוא ממשפחת שורשי 'חר' וקיצור של חרי־אף. חר עניינו חימום, כמו שחור ובחר (בחרתיך בכור עוני, שריפה), ומלשון חור, כמו חרר, וכן חלל. כאן שתי המשמעויות אפשריות. המקלל כועס ומתחמם, וכן עושה חור, שהרי גם 'לנקוב' הוא לקלל.

ויש גם 'לחרף נפש', כמו בפסוק –

זְבֻלוּן עַם חֵרֵף נַפְשֹׁו לָמוּת וְנַפְתָּלִי עַל מְרֹומֵי שָׂדֶה.
שופטים ה, יח.

אפשר לומר אולי שהמחרף נפשו כאילו מקלל את נפשו, או מקל בה. אבל אפשר גם לומר שהוא מחריף, מקצין, מותח את נפשו לקצה.
מה בין מחריף ומחרף? המחרף כמובן נמצא במצב שהחריף.

גם החורף, המופיע בתנ"ך, הוא עונה בה מזג האוויר מחריף ומקצין. וגם חריף הוא טעם חריף ומוקצן.

וישנה עוד משמעות – חרף הדבר, למרות הדבר. אלא שמשמעות זו מופיעה בפסוק אחד בלבד –

יִשְׁלַח מִשָּׁמַיִם וְיֹושִׁיעֵנִי חֵרֵף שֹׁאֲפִי סֶלָה יִשְׁלַח אֱלֹהִים חַסְדֹּו וַאֲמִתֹּו.
תהילים נז, ד.

אלא שכאן הפסוק מדבר על האויב – שואפי – וכנראה המילה 'חרף' מציינת את חירופו וגידופו, אך הדברים קיבלו משמעות אחרת.

ברור שממחרף זה נגזרת גם המילה חרפה.

אני כותב את הדברים כי בימינו רבו המחרפים, ובפרט ביחס למקרה חירוף אחד שדובר עליו היום, שאני בוש אפילו לציינו.