נכון לבי

ראיתי שהתפתח שוב ויכוח בנוגע לצורך בכוונה למצוות. יש על כך דיון כבר בגמרא, אך הוא נמשך גם הלאה, והנה מגיע עד לימינו. ראיתי לנכון אם כך לציין מה לדעתי הגישה התנ"כית לנושא הזה.
בתנ"ך אין שורש כוון קיים כלל. אמנם קיימות המילים 'לעשות כוונים למלכת השמים' המופיעות בירמיה, ומפורשות כעוגות הנעשות לעבודה זרה, וכן אפשר שיש קשר בין 'כוונים' אלה ובין 'כיון צלמכם' המופיע בעמוס, גם סוג של עבודה זרה, כפי שמציינים חלק מהמפרשים, אך כפועל וכמילה במשמעות 'כוונה' – אין הופעה בתנ"ך, זה שימוש מאוחר.
אבל כל זה לא אומר שאין המשמעות של הביטוי מופיעה, שהרי 'כוון' נגזר משורש, כו"ן, שממנו המילים נכון, לכונן, כן וכיוב', ואת אלה נוכל למצוא.
והנה, יש לנו פסוקים די ברורים הכוללת את השורש הזה, במשמעות הזו –

לֵב טָהֹור בְּרָא-לִי אֱלֹהִים וְרוּחַ נָכֹון חַדֵּשׁ בְּקִרְבִּי.
תהילים נא, יב.

נָכֹון לִבִּי אֱלֹהִים נָכֹון לִבִּי אָשִׁירָה וַאֲזַמֵּרָה.
תהילים נז, ח.

או להיפך –

וְלִבָּם לֹא-נָכֹון עִמֹּו וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתֹו.
תהילים עח, לז.

רוח נכונה היא רוח כנה, מילה שגם כן מופיעה, כמו בדברי אחי יוסף –

כֻּלָּנוּ בְּנֵי אִישׁ-אֶחָד נָחְנוּ כֵּנִים אֲנַחְנוּ לֹא-הָיוּ עֲבָדֶיךָ מְרַגְּלִים.
בראשית מב, יא.

ורוח נכונה וכנה מכוננת את האדם, מעמידה אותו על מכונו.

זה כל מה שאני צריך לדעת בנושא זה.