משל הנואף

משלי ז (כולו) –
א בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְו‍ֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. ב שְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ. ג קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. ד אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא. ה לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה. ו כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי. ז וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב. ח עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד. ט בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה. י וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. יא הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. יב פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב. יג וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ. יד זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי. טו עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ. טז מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם. יז נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן. יח לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים. יט כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק. כ צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ. כא הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ. כב הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל. כג עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא.

כד וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי. כה אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ. כו כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ. כז דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת.

ממשיך בשורת המשלים, והפעם משל הנואף במשלי. את המשל הזה מביא הרמב"ם בהקדמה ל'מורה הנבוכים' כדי להדגים מצב בו אין צורך לפרש כל פרט במשל ביחס לנמשל, אלא יש להתייחס אליו בכללותו – כפי שציינתי בפוסט קודם.

ואולם, עדיין כדאי לשים לב כאן לכמה פרטים –
ראשית, מופיע כאן המושג 'יום הכסא', שמופיע גם בתהילים – בכסה ליום חגנו'. נהוג לפרש שזהו ראש החודש, אך ראיתי שגם מפרשים – אמצע החודש. שניהם נגזרים מכיסוי, השאלה היא האם מדובר על מצב שבו הלבנה מכוסה ולא נראית, או במצב שהיא מכוסה אור, כלומר מלאה. אם כך ואם כך, נראה שמדובר על מועד קבוע (כדברי המפרשים הקלסיים), ועל כן לא כביטוי המיוחד לראש השנה. בתקופת התנ"ך, נזכיר, ראש החודש היה מועד לכל דבר ועניין.

שנית, יש לשים לב לכתוב 'ולא ידע כי בנפשו הוא'. כפשוטו – הוא עלול לשלם על כך בחייו, מנקמתו של הבעל. אך המשפט הפך כבר למטבע־לשון, 'בנפשנו הדבר', כדבר שקשור לרובד העמוק ביותר בחייו של אדם. ואכן, קודם לכן מוצג הדבר כקשור לעצם החיים – 'כשור אל טבח יבוא' (שמזכיר גם את 'כשה לטבח יובל' ועוד).

באופן כללי, רגילים במסורת היהודית להציג משל זה כאזהרה מפני חכמות זרות, וכן דתות זרות, והרי הפרק פותח בפירוש בדברים אלה.

משל יותם

ו וַיֵּאָסְפוּ כָּל בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְכָל בֵּית מִלּוֹא וַיֵּלְכוּ וַיַּמְלִיכוּ אֶת אֲבִימֶלֶךְ לְמֶלֶךְ עִם אֵלוֹן מֻצָּב אֲשֶׁר בִּשְׁכֶם. ז וַיַּגִּדוּ לְיוֹתָם וַיֵּלֶךְ וַיַּעֲמֹד בְּרֹאשׁ הַר גְּרִזִים וַיִּשָּׂא קוֹלוֹ וַיִּקְרָא וַיֹּאמֶר לָהֶם שִׁמְעוּ אֵלַי בַּעֲלֵי שְׁכֶם וְיִשְׁמַע אֲלֵיכֶם אֱלֹהִים. ח הָלוֹךְ הָלְכוּ הָעֵצִים לִמְשֹׁחַ עֲלֵיהֶם מֶלֶךְ וַיֹּאמְרוּ לַזַּיִת מלוכה [מָלְכָה] עָלֵינוּ. ט וַיֹּאמֶר לָהֶם הַזַּיִת הֶחֳדַלְתִּי אֶת דִּשְׁנִי אֲשֶׁר בִּי יְכַבְּדוּ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים. י וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַתְּאֵנָה לְכִי אַתְּ מָלְכִי עָלֵינוּ. יא וַתֹּאמֶר לָהֶם הַתְּאֵנָה הֶחֳדַלְתִּי אֶת מָתְקִי וְאֶת תְּנוּבָתִי הַטּוֹבָה וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים. יב וַיֹּאמְרוּ הָעֵצִים לַגָּפֶן לְכִי אַתְּ מלוכי [מָלְכִי] עָלֵינוּ. יג וַתֹּאמֶר לָהֶם הַגֶּפֶן הֶחֳדַלְתִּי אֶת תִּירוֹשִׁי הַמְשַׂמֵּחַ אֱלֹהִים וַאֲנָשִׁים וְהָלַכְתִּי לָנוּעַ עַל הָעֵצִים. יד וַיֹּאמְרוּ כָל הָעֵצִים אֶל הָאָטָד לֵךְ אַתָּה מְלָךְ עָלֵינוּ. טו וַיֹּאמֶר הָאָטָד אֶל הָעֵצִים אִם בֶּאֱמֶת אַתֶּם מֹשְׁחִים אֹתִי לְמֶלֶךְ עֲלֵיכֶם בֹּאוּ חֲסוּ בְצִלִּי וְאִם אַיִן תֵּצֵא אֵשׁ מִן הָאָטָד וְתֹאכַל אֶת אַרְזֵי הַלְּבָנוֹן.
שופטים ט.

אני בשוונג של משלים, אז הנה עוד אחד, ידוע ביותר – משל יותם. כאן ניצנים של הגות פוליטית, וזו כמובן מסועפת ביותר. די אם נזכיר את האידיאל של אפלטון – המלך הפילוסוף, שאף התגשם לעיתים רחוקות, למשל בזמן שלטונו של הקיסר הרומאי מרקוס אורליוס, שהיה גם פילוסוף סטואי חשוב. אך עלינו להודות שבדרך־כלל אין זה כך, ולשלטון לרוב מגיעים בעלי תאוות השררה והכוח ולא בעלי תאוות החוכמה, או המידות הטובות.

יפה ניסח זאת הסופר ש"י עגנון –

"החכמים מושכים ידיהם מהנהגת העולם מפני שהם יודעים שיש חכמים מהם ורוצים שיתנהג העולם על ידי חכמים גמורים. בתוך כך, קופצים הטיפשים והרשעים ובאים ונוטלים את העולם לידיהם ומנהגים את העולם כפי זדונם וכפי טיפשותם".

“שירה”, ש”י עגנון. הוצאת שוקן.

משל כבשת הרש

א וַיִּשְׁלַח יְהוָה אֶת נָתָן אֶל דָּוִד וַיָּבֹא אֵלָיו וַיֹּאמֶר לוֹ שְׁנֵי אֲנָשִׁים הָיוּ בְּעִיר אֶחָת אֶחָד עָשִׁיר וְאֶחָד רָאשׁ. ב לְעָשִׁיר הָיָה צֹאן וּבָקָר הַרְבֵּה מְאֹד. ג וְלָרָשׁ אֵין כֹּל כִּי אִם כִּבְשָׂה אַחַת קְטַנָּה אֲשֶׁר קָנָה וַיְחַיֶּהָ וַתִּגְדַּל עִמּוֹ וְעִם בָּנָיו יַחְדָּו מִפִּתּוֹ תֹאכַל וּמִכֹּסוֹ תִשְׁתֶּה וּבְחֵיקוֹ תִשְׁכָּב וַתְּהִי לוֹ כְּבַת. ד וַיָּבֹא הֵלֶךְ לְאִישׁ הֶעָשִׁיר וַיַּחְמֹל לָקַחַת מִצֹּאנוֹ וּמִבְּקָרוֹ לַעֲשׂוֹת לָאֹרֵחַ הַבָּא לוֹ וַיִּקַּח אֶת כִּבְשַׂת הָאִישׁ הָרָאשׁ וַיַּעֲשֶׂהָ לָאִישׁ הַבָּא אֵלָיו. ה וַיִּחַר אַף דָּוִד בָּאִישׁ מְאֹד וַיֹּאמֶר אֶל נָתָן חַי יְהוָה כִּי בֶן מָוֶת הָאִישׁ הָעֹשֶׂה זֹאת. ו וְאֶת הַכִּבְשָׂה יְשַׁלֵּם אַרְבַּעְתָּיִם עֵקֶב אֲשֶׁר עָשָׂה אֶת הַדָּבָר הַזֶּה וְעַל אֲשֶׁר לֹא חָמָל. ז וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד אַתָּה הָאִישׁ…
שמואל ב, יב.

משל ידוע מאוד. מדוע נזכרתי בו עכשיו? כי יש לשים לב שזהו גם משל סוציאלי מאוד על מצב העשירים והעניים. האם המתואר בו הוא דבר חריג כל-כך? לגמרי לא!
הנה במשבר הקורונה שאנו נמצאים בו, עסקים רבים פשטו את הרגל ואנשים עניים או במעמד הביניים ירדו מנכסיהם, ואילו עשירי העולם הוסיפו מאות מיליארדים לחשבונותיהם, כפי שדווח. אכן – גזלו את 'כבשת הרש'.

נשים גם לב להמנון המחאה החברתית הפועלת בחודשים אלה –
"לוקחים לעניים, נותנים לעשירים, איזו ממשלה – של מושחתים'!

ונשמרתם
וְנִשְׁמַרְתֶּם מְאֹד לְנַפְשֹׁתֵיכֶם כִּי לֹא רְאִיתֶם כָּל תְּמוּנָה בְּיוֹם דִּבֶּר יְהוָה אֲלֵיכֶם בְּחֹרֵב מִתּוֹךְ הָאֵשׁ.
דברים ד, טו.

רבים מצטטים את הרישא של הפסוק הזה בימים אלה – 'ונשמרתם לנפשותיכם מאוד', ועל כן כמסתבר יש להיזהר מהקורונה. קודם לכן הביאו את הפסוק הזה כדי להזהיר מעישון. אך יש לשים לב לסיפא של הפסוק זה – באיזה מובן יש להישמר? במובן של הימנעות מעבודה זרה – 'כי לא ראיתם כל תמונה'. ואגב, 'כי לא ראיתם כל תמונה' הוא גם מקור לרעיון אי-הגשמיות של האל המופיע במפורש, אף כי במקום אחר נכתב – 'ותמונת ה' יביט'. על כך אולי בפעם אחרת.

והנה היום, למרות האיסור, נפתחו תלמודי התורה בערים החרדיות. נראה לי שמקור מרכזי עליו הם מסתמכים הוא המקור הידוע הזה, מזמן גזירות מלכות רומי –

"משל, למה הדבר דומה – לשועל שהיה מהלך על גב הנהר, וראה דגים שהיו מתקבצים ממקום למקום, אמר להם: מפני מה אתם בורחים? אמרו לו: מפני רשתות שמביאין עלינו בני אדם. אמר להם: רצונכם שתעלו ליבשה, ונדור אני ואתם כשם שדרו אבותי עם אבותיכם? אמרו לו: אתה הוא שאומרים עליך פקח שבחיות? לא פקח אתה, אלא טפש אתה! ומה במקום חיותנו אנו מתיראין, במקום מיתתנו על אחת כמה וכמה!

אף אנחנו, עכשיו שאנו יושבים ועוסקים בתורה, שכתוב בה כי הוא חייך ואֹרך ימיך – כך, אם אנו הולכים ומבטלים ממנה – על אחת כמה וכמה".

תלמוד בבלי, מסכת ברכות, דף ס"א, עמוד ב'.

הציטוט הוא מדברים ל, כ –
לְאַהֲבָה אֶת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹעַ בְּקֹלוֹ וּלְדָבְקָה בוֹ כִּי הוּא חַיֶּיךָ וְאֹרֶךְ יָמֶיךָ לָשֶׁבֶת עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר נִשְׁבַּע יְהוָה לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב לָתֵת לָהֶם.

ואולי כדאי לזכיר עוד פסוק הרלוונטי כאן –
הַעִידֹתִי בָכֶם הַיּוֹם אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ הַחַיִּים וְהַמָּוֶת נָתַתִּי לְפָנֶיךָ הַבְּרָכָה וְהַקְּלָלָה וּבָחַרְתָּ בַּחַיִּים לְמַעַן תִּחְיֶה אַתָּה וְזַרְעֶךָ.
דברים ל, יט.

מפרש רש"י –

""העדתי בכם היום את השמים ואת הארץ" – שהם קיימים לעולם וכאשר תקרה אתכם הרעה יהיו עדים שאני התריתי בכם בכל זאת ד"א העידותי בכם היום את השמים וגו' א"ל הקב"ה לישראל הסתכלו בשמים שבראתי לשמש אתכם שמא שינו את מדתם שמא לא עלה גלגל חמה מן המזרח והאיר לכל העולם כענין שנאמר וזרח השמש ובא השמש הסתכלו בארץ שבראתי לשמש אתכם שמא שינתה מדתה שמא זרעתם אותה ולא צמחה או שמא זרעתם חטים והעלתה שעורים ומה אלו שנעשו לא לשכר ולא להפסד אם זוכין אין מקבלין שכר ואם חוטאין אין מקבלין פורענות לא שינו את מדתם אתם שאם זכיתם תקבלו שכר ואם חטאתם תקבלו פורענות על אחת כמה וכמה

"ובחרת בחיים" – אני מורה לכם שתבחרו בחלק החיים כאדם האומר לבנו בחר לך חלק יפה בנחלתי ומעמידו על חלק היפה ואומר לו את זה ברור לך ועל זה נאמר ה' מנת חלקי וכוסי אתה תומיך גורלי הנחת ידי על גורל הטוב לומר את זה קח לך חסלת פרשת נצבים".

לסיום, גם הפעם לא אכריע בין הצדדים.

ישעיה ה –
א אָשִׁירָה נָּא לִידִידִי שִׁירַת דּוֹדִי לְכַרְמוֹ כֶּרֶם הָיָה לִידִידִי בְּקֶרֶן בֶּן שָׁמֶן. ב וַיְעַזְּקֵהוּ וַיְסַקְּלֵהוּ וַיִּטָּעֵהוּ שֹׂרֵק וַיִּבֶן מִגְדָּל בְּתוֹכוֹ וְגַם יֶקֶב חָצֵב בּוֹ וַיְקַו לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ג וְעַתָּה יוֹשֵׁב יְרוּשָׁלַ‍ִם וְאִישׁ יְהוּדָה שִׁפְטוּ נָא בֵּינִי וּבֵין כַּרְמִי. ד מַה לַּעֲשׂוֹת עוֹד לְכַרְמִי וְלֹא עָשִׂיתִי בּוֹ מַדּוּעַ קִוֵּיתִי לַעֲשׂוֹת עֲנָבִים וַיַּעַשׂ בְּאֻשִׁים. ה וְעַתָּה אוֹדִיעָה נָּא אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר אֲנִי עֹשֶׂה לְכַרְמִי הָסֵר מְשׂוּכָּתוֹ וְהָיָה לְבָעֵר פָּרֹץ גְּדֵרוֹ וְהָיָה לְמִרְמָס. ו וַאֲשִׁיתֵהוּ בָתָה לֹא יִזָּמֵר וְלֹא יֵעָדֵר וְעָלָה שָׁמִיר וָשָׁיִת וְעַל הֶעָבִים אֲצַוֶּה מֵהַמְטִיר עָלָיו מָטָר. ז כִּי כֶרֶם יְהוָה צְבָאוֹת בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאִישׁ יְהוּדָה נְטַע שַׁעֲשׁוּעָיו וַיְקַו לְמִשְׁפָּט וְהִנֵּה מִשְׂפָּח לִצְדָקָה וְהִנֵּה צְעָקָה.

משל יפה של ישעיה על בני ישראל, המכונים כרם ה', שהרעו מעשיהם וצפויים לעונש על כך. נימה חוזרת בכל דברי הנביאים, כמובן.
הפתגם הידוע מכאן הוא – 'ויקו למשפט והנה משפח, לצדקה והנה צעקה', הכולל משחק-מילים מחוכם של לשון נופל על לשון בשני חלקיו.
לדעתי ניתן לשאוב מכאן פתגם נוסף – 'מה לעשות עוד לכרמי ולא עשיתי בו?', במשמעות של אדם העומד לפני שוקת שבורה ושואל – 'איפה טעיתי?, או – 'מה אני יכול עוד לעשות?'.

אינני יודע מדוע נזכרתי במשל זה עכשיו.

אוסיף רק כי ניתן ליישם כאן את הכלל של הרמב"ם ב'מורה נבוכים', לפיו משלי התנ"ך הארוכים אינם צריכים פענוח מיוחד לכל פרט שלהם, אלא יש להתייחס אליהם כמכלול אחד.

על הקנאות
וַיַּעֲמֹד פִּינְחָס וַיְפַלֵּל וַתֵּעָצַר הַמַּגֵּפָה.
תהילים קו, ל.

אתמול איש דאע"ש ערף את ראשו של מורה צרפתי, שהציג קריקטורות של מוחמד כחלק משיעור על חירות הדיבור.
וכך, אתמול למדנו על סכנות הפונדמנטליזם, שנמצא – חיים להודות – בכל דת. הדת עצמה דבר חיובי היא סך-הכול, או לפחות בלתי נמנע, אבל הקיצוניות בה – מסוכנת.
הדוגמה המובהקת לקיצוניות בתורה היא פנחס, שסיפורו ידוע, ובחרתי להציגו דרך איזכורו בתהילים דווקא. כן, גם את 'כתבי הקודש' צריך לסנן, ולא לבלוע הכול כמקשה אחת.
פנחס זה זכה, באופן אבסורדי ל'בריתי שלום'. אך בינתיים גם שלום אין וגם לא 'נעצרה המגפה'.
אגב, ויפלל הוא מלשון פלילים. אולי היה עדיף שיתפלל תחת זאת.

הבריאה – לבד
לפרשת בראשית

כֹּה אָמַר יְהוָה גֹּאֲלֶךָ וְיֹצֶרְךָ מִבָּטֶן אָנֹכִי יְהוָה עֹשֶׂה כֹּל נֹטֶה שָׁמַיִם לְבַדִּי רֹקַע הָאָרֶץ מי אתי [מֵאִתִּי].
ישעיה מד, כד.

ישעיה מ-
יב מִי מָדַד בְּשָׁעֳלוֹ מַיִם וְשָׁמַיִם בַּזֶּרֶת תִּכֵּן וְכָל בַּשָּׁלִשׁ עֲפַר הָאָרֶץ וְשָׁקַל בַּפֶּלֶס הָרִים וּגְבָעוֹת בְּמֹאזְנָיִם. יג מִי תִכֵּן אֶת רוּחַ יְהוָה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ. יד אֶת מִי נוֹעָץ וַיְבִינֵהוּ וַיְלַמְּדֵהוּ בְּאֹרַח מִשְׁפָּט וַיְלַמְּדֵהוּ דַעַת וְדֶרֶךְ תְּבוּנוֹת יוֹדִיעֶנּוּ.

כלומר, לפי פסוקים אלה הבריאה נעשתה על-ידי האל לבדו – 'לבדי', 'מי אתי', והוא גם לא נועץ באיש – 'את מי נועץ'.

מה מפליא שחז"ל אומרים דברים הפוכים –

אמר רב יהודה אמר רב: בשעה שבקש הקדוש ברוך הוא לבראות את האדם, ברא כת אחת של מלאכי השרת. אמר להם: רצונכם, נעשה אדם בצלמנו? אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה מעשיו? אמר להן: כך וכך מעשיו. אמרו לפניו: רבונו של עולם, מה אנוש כי תזכרנו ובן אדם כי תפקדנו?! הושיט אצבעו קטנה ביניהן ושרפם. וכן כת שניה. כת שלישית אמרו לפניו: רבונו של עולם, ראשונים שאמרו לפניך – מה הועילו? כל העולם כולו שלך הוא, כל מה שאתה רוצה לעשות בעולמך – עשה. (בבלי סנהדרין לח ע"ב).

וכך אומר רש"י על בראשית א, כו –

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים נַעֲשֶׂה אָדָם בְּצַלְמֵנוּ כִּדְמוּתֵנוּ וְיִרְדּוּ בִדְגַת הַיָּם וּבְעוֹף הַשָּׁמַיִם וּבַבְּהֵמָה וּבְכָל הָאָרֶץ וּבְכָל הָרֶמֶשׂ הָרֹמֵשׂ עַל הָאָרֶץ.

נעשה אדם – ענותנותו של הקב"ה למדנו מכאן, לפי שהאדם בדמות המלאכים ויתקנאו בו לפיכך נמלך בהם, וכשהוא דן את המלכים הוא נמלך בפמליא שלו, שכן מצינו באחאב שאמר לו מיכה: "ראיתי את ה' יושב על כסאו וכל צבא השמים עומד עליו מימינו ומשמאלו", וכי יש ימין ושמאל לפניו? אלא אלו מימינים לזכות ואלו משמאילין לחובה. וכן "בגזרת עירין פתגמא ובמאמר קדישין"*, אף כאן בפמליא שלו נמלך ונטל רשות, אמר להם יש בעליונים כדמותי, אם אין בתחתונים כדמותי, הרי יש קנאה במעשה בראשית.

נעשה אדם – אף על פי שלא סייעוהו ביצירתו ויש מקום למינים לרדות, לא נמנע הכתוב מללמד דרך ארץ ומדת ענוה שיהא הגדול נמלך ונוטל רשות מן הקטן. ואם כתב "אעשה אדם" לא למדנו שיהא מדבר עם בית דינו, אלא עם עצמו. ותשובת המינים כתב בצדו: "ויברא אלהים את האדם", ולא כתב "ויבראו":

*הפסוק מדניאל ד, יד, ותרגומו – בִּגְזֵרַת מַלְאָכִים נֶחֱרַץ הַמַּעֲשֶׂה וּבְמַאֲמַר קְדוֹשִׁים נִהְיָה הַדָּבָר.

וכן אמרו יפה במדרש –

אמר ר' שמלאו: בכל מקום שאתה מוצא תשובה למינים אתה מוצא רפואתה בצידה. חזרו ושאלו אותו מהו דכתיב 'ויאמר אלוהים נעשה אדם וגו"? אמר להון קרון דבתריה ויבראו אלוהים את האדם? אין כתיב אלא 'ויברא אלוהים את האדם'. (בר"ר ח, ט [תיאודור-אלבק, עמ' 63-62]).

אם כך ואם אחרת – כל המובאות האלה מדברות על יצירת האדם ולא העולם, ולא לי להכריע ביניהם.

אבל אם כבר הגענו עד פה נביא גם את הפסוקים הממשיכים בישעיה מ' שהובא למעלה (שמתקשרים לדברי חז"ל על בעלי אמונות אחרות) –

טו הֵן גּוֹיִם כְּמַר מִדְּלִי וּכְשַׁחַק מֹאזְנַיִם נֶחְשָׁבוּ הֵן אִיִּים כַּדַּק יִטּוֹל. טז וּלְבָנוֹן אֵין דֵּי בָּעֵר וְחַיָּתוֹ אֵין דֵּי עוֹלָה.    יז כָּל הַגּוֹיִם כְּאַיִן נֶגְדּוֹ מֵאֶפֶס וָתֹהוּ נֶחְשְׁבוּ לוֹ.

הגויים הם כטיפה המושרת מדלי, דבר חסר חשיבות, וכן בשאר הדימויים בפסוק. אלה הם הגויים עובדי האלילים, וכנראה – כידוע! – היו להם סיפורים אחרים על הבריאה.

עם חכם או לא חכם?

מצד אחד –
וּשְׁמַרְתֶּם וַעֲשִׂיתֶם כִּי הִוא חָכְמַתְכֶם וּבִינַתְכֶם לְעֵינֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר יִשְׁמְעוּן אֵת כָּל הַחֻקִּים הָאֵלֶּה וְאָמְרוּ רַק עַם חָכָם וְנָבוֹן הַגּוֹי הַגָּדוֹל הַזֶּה.
דברים ד, ו.

ומצד שני –
הֲ לַיְהוָה תִּגְמְלוּ זֹאת עַם נָבָל וְלֹא חָכָם הֲלוֹא הוּא אָבִיךָ קָּנֶךָ הוּא עָשְׂךָ וַיְכֹנְנֶךָ
דברים לב, ו.

ונראה לומר –

"אומה זו משולה לעפר ומשולה לכוכבים: כשהם יורדים – יורדים עד עפר, וכשהם עולים – עולים עד לכוכבים" (מגילה טז.).

דברים אלה הבאתי בהקשר לקורונה, שבהתחלה היינו 'הכי טובים בעולם', כדברי ביבי, ועכשיו אנחנו הכי גרועים בעולם.

ואני מביאם שוב עכשיו בעקבות ההכרזה על זוכי הנובל.
כפי שסיוון מאס כותבת –

טוב, חשוב, להיפך? מה דעתך?
חמישה זוכי פרס נובל לשנת 2020 הינם יהודים.

פרס נובל לרפואה
הארווי ג'יימס אלטר – Harvey James Alter,  וירולוג ידוע בעיקר בעקבות עבודתו שהובילה לגילוי וירוס ההפטיטיס C, זכה ״על גילוי הנגיף הגורם לדלקת כבד נגיפית C – נגיף צהבת מסוכן הגורם למחלה חמורה וקשה״.

פרס נובל לפזיקה
רוג'ר פנרוז – Roger Penrose, פיזיקאי ומתמטיקאי בריטי, פרופסור אמריטוס למתמטיקה במכון המתמטי של אוניברסיטת אוקספורד.
זכה ״על תרומתו התיאורטית להבנת תנאי היווצרותם של חורים שחורים ביקום לפי תורת היחסות הכללית״.

פרס נובל לפזיקה
אנדריאה גז בת לסוזן וגילברט גז, אביה, יהודי יליד רומא שבאיטליה, קיבלה את הפרס ״על
שגילתה את קיומו של החור השחור העל-מסיבי שבמרכז הגלקסיה שביל החלב״.

פרס נובל לספרות
לואיז אליזבת גליק משוררת, קיבלה את הפרס "על קולה הפואטי שאי אפשר לטעות בו שביופי מחמיר הופך את הקיום האינדיבידואלי לאוניברסלי".

פרס נובל לכלכלה
פול רוברט מילגרום הוא זוכה פרס פרס נובל למדעי הכלכלה לשנת 2020, ״על שיפורים בתורת המכירות הפומביות והמצאות פורמטים חדשים של מכירות פומביות״

ברכות לזוכים.ות

עד כאן סיוון. ונחתום בדברי ירמיה, לבל תזוח דעתנו עלינו –

כִּי אֱוִיל עַמִּי אוֹתִי לֹא יָדָעוּ בָּנִים סְכָלִים הֵמָּה וְלֹא נְבוֹנִים הֵמָּה חֲכָמִים הֵמָּה לְהָרַע וּלְהֵיטִיב לֹא יָדָעוּ.
ירמיה ד, כב.

'נאמנו'
לָמָּה הָיָה כְאֵבִי נֶצַח וּמַכָּתִי אֲנוּשָׁה מֵאֲנָה הֵרָפֵא הָיֹו תִהְיֶה לִי כְּמֹו אַכְזָב מַיִם לֹא נֶאֱמָנוּ.
ירמיה טו, יח.

וְלִבָּם לֹא-נָכֹון עִמֹּו וְלֹא נֶאֶמְנוּ בִּבְרִיתֹו.
תהילים עח, לז.

עֵדֹתֶיךָ נֶאֶמְנוּ מְאֹד לְבֵיתְךָ נַאֲוָה-קֹדֶשׁ יהוה לְאֹרֶךְ יָמִים.
תהילים צג, ה.

אתמול כתב הבלשן עידן לנדו בטוויטר –
"‏אז המורה ללשון של הבת (כיתה י"א) טענה היום במפגיע שהמילה "נאמן" במשפט "המתמודד נאמן לבוחריו" היא פועל. הסברתי לבת, בקור רוח אוזל והולך, שזה לא יכול להיות פועל, כי פעלים נוטים לפי זמן, ואין דבר כזה "נאמנתי, נאמנתם" (לפחות בעברית של ימינו)".

יפה ציין בסוגריים שכך הוא בעברית של ימינו, שהרי בעברית התנ"כית המילה 'נאמן' אכן נוטה כפועל, כפי שמראות הדוגמאות לעיל. וכך, מה שהיום נחשב 'שם תואר' בעבר היה פשוט פועל. שיעור באופן התגלגלותן של הצורות.

בין כך ובין כך, נראה שמשפט יותר נכון יהיה – 'המתמודד אינו נאמן לבוחריו'.

'קול חתן וקול כלה'

וְהִשְׁבַּתִּי מֵעָרֵי יְהוּדָה וּמֵחֻצֹות יְרוּשָׁלַ͏ִם קֹול שָׂשֹׂון וְקֹול שִׂמְחָה קֹול חָתָן וְקֹול כַּלָּה כִּי לְחָרְבָּה תִּהְיֶה הָאָרֶץ.
ירמיה ז, ד.

כִּי כֹה אָמַר יהוה צְבָאֹות אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל הִנְנִי מַשְׁבִּית מִן-הַמָּקֹום הַזֶּה לְעֵינֵיכֶם וּבִימֵיכֶם קֹול שָׂשֹׂון וְקֹול שִׂמְחָה קֹול חָתָן וְקֹול כַּלָּה.
ירמיה טז, ט.

וְהַאֲבַדְתִּי מֵהֶם קֹול שָׂשֹׂון וְקֹול שִׂמְחָה קֹול חָתָן וְקֹול כַּלָּה קֹול רֵחַיִם וְאֹור נֵר
ירמיה כה, י.

י כֹּה אָמַר יהוה עֹוד יִשָּׁמַע בַּמָּקֹום-הַזֶּה אֲשֶׁר אַתֶּם אֹמְרִים חָרֵב הוּא מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין בְּהֵמָה בְּעָרֵי יְהוּדָה וּבְחֻצֹות יְרוּשָׁלַ͏ִם הַנְשַׁמֹּות מֵאֵין אָדָם וּמֵאֵין יֹושֵׁב וּמֵאֵין בְּהֵמָה׃

יא קֹול שָׂשֹׂון וְקֹול שִׂמְחָה קֹול חָתָן וְקֹול כַּלָּה קֹול אֹמְרִים הֹודוּ אֶת-יהוה צְבָאֹות כִּי-טֹוב יהוה כִּי-לְעֹולָם חַסְדֹּו מְבִאִים תֹּודָה בֵּית יהוה כִּי-אָשִׁיב אֶת-שְׁבוּת-הָאָרֶץ כְּבָרִאשֹׁנָה אָמַר יהוה׃
ירמיה לג.

הביטוי הידוע זה, שגם מושר בחתונות – 'קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה', מופיע ארבע פעמים בירמיה, ובירמיה בלבד. בשלוש הפעמים הראשונות הוא מופיע כנבואת זעם על מה שיהיה חסר עם החורבן, ובפעם הרביעית הוא מופיע כנבואת נחמה, כמה שיחזור עם השיבה לארץ. ליאיר זקוביץ יש ספר שמדבר על המבנה של שלושה-וארבעה הזה, אף כי איני בטוח כי ניתן להכליל את המקרה הזה בתוכו, שכן מדובר בפסוקים המרוחקים זה מזה, וספר ירמיה נבנה בצורה מסובכת למדי – כפי שמראה למשל הרב בני לאו בספרו על ירמיה. ובכל זאת, המבנה של 'מחורבן לגאולה' קיים כאן, ואני ממליץ לקרוא את כל פרק לג', שכולו מוקדש לגאולה  ולשיבה מגלות בבל ובניין הארץ מחדש.

ההקשר הוא, כמובן, החתונה החרדית שהתקיימה אתמול (14.10.20), והופרעה בברוטליות על-ידי כוחות המשטרה.