נח, דנאל ואיוב

לפרשת נח.
הפטרת נח היא מישעיה, היכן שמוזכרים 'מי־נח'. ואולם, הוא מופיע עוד פעם אחת בתנ"ך, בספר יחזקאל, יחד עם איוב, המוכר לנו מהמקרא, ועם דנאל – שהוא דמות חכם ידועה מכתבי אוגרית הקדומים (ומוזכר שוב ביחזקאל כח, ג – 'הנה חכם אתה מדנאל'. אגב, בנו נקרא 'אקהת', באופן דומה לקהת התנ"כי), ואינו דניאל הידוע מהתנ"ך –

יחזקאל יד –
יב וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. יג בֶּן אָדָם אֶרֶץ כִּי תֶחֱטָא לִי לִמְעָל מַעַל וְנָטִיתִי יָדִי עָלֶיהָ וְשָׁבַרְתִּי לָהּ מַטֵּה לָחֶם וְהִשְׁלַחְתִּי בָהּ רָעָב וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. יד וְהָיוּ שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ נֹחַ דנאל [דָּנִיאֵל] וְאִיּוֹב הֵמָּה בְצִדְקָתָם יְנַצְּלוּ נַפְשָׁם נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. טו לוּ חַיָּה רָעָה אַעֲבִיר בָּאָרֶץ וְשִׁכְּלָתָּה וְהָיְתָה שְׁמָמָה מִבְּלִי עוֹבֵר מִפְּנֵי הַחַיָּה. טז שְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם בָּנִים וְאִם בָּנוֹת יַצִּילוּ הֵמָּה לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ וְהָאָרֶץ תִּהְיֶה שְׁמָמָה. יז אוֹ חֶרֶב אָבִיא עַל הָאָרֶץ הַהִיא וְאָמַרְתִּי חֶרֶב תַּעֲבֹר בָּאָרֶץ וְהִכְרַתִּי מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. יח וּשְׁלֹשֶׁת הָאֲנָשִׁים הָאֵלֶּה בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה לֹא יַצִּילוּ בָּנִים וּבָנוֹת כִּי הֵם לְבַדָּם יִנָּצֵלוּ. יט אוֹ דֶּבֶר אֲשַׁלַּח אֶל הָאָרֶץ הַהִיא וְשָׁפַכְתִּי חֲמָתִי עָלֶיהָ בְּדָם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. כ וְנֹחַ דנאל [דָּנִיאֵל] וְאִיּוֹב בְּתוֹכָהּ חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם בֵּן אִם בַּת יַצִּילוּ הֵמָּה בְצִדְקָתָם יַצִּילוּ נַפְשָׁם.

כא כִּי כֹה אָמַר אֲדֹנָי יְהֹוִה אַף כִּי אַרְבַּעַת שְׁפָטַי הָרָעִים חֶרֶב וְרָעָב וְחַיָּה רָעָה וָדֶבֶר שִׁלַּחְתִּי אֶל יְרוּשָׁלָ‍ִם לְהַכְרִית מִמֶּנָּה אָדָם וּבְהֵמָה. כב וְהִנֵּה נוֹתְרָה בָּהּ פְּלֵטָה הַמּוּצָאִים בָּנִים וּבָנוֹת הִנָּם יוֹצְאִים אֲלֵיכֶם וּרְאִיתֶם אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וְנִחַמְתֶּם עַל הָרָעָה אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עַל יְרוּשָׁלַ‍ִם אֵת כָּל אֲשֶׁר הֵבֵאתִי עָלֶיהָ. כג וְנִחֲמוּ אֶתְכֶם כִּי תִרְאוּ אֶת דַּרְכָּם וְאֶת עֲלִילוֹתָם וִידַעְתֶּם כִּי לֹא חִנָּם עָשִׂיתִי אֵת כָּל אֲשֶׁר עָשִׂיתִי בָהּ נְאֻם אֲדֹנָי יְהֹוִה.

הפסוקים פשוטים – נח, דנאל ואיוב הצדיקים יצילו את נפשם בעת צרה, אך לא יצילו בזכות הקיימת להם את סביבתם. הדמיון לסיפור אברהם וסדום ברור. שם על פחות מעשרה צדיקים אברהם אפילו לא שאל, כאן יש שלושה.
ומדוע דווקא אנשים אלה מוזכרים? בעל מצודות כותב כי אנשים אלה הצילו את עצמם ולא את זולתם – במקרה של נח זה ברור, וגם משפחתו של איוב נספתה ואילו הוא ניצל, אך במקרה של דניאל – שמצודות מתייחס אליו כדניאל המקראי – הדברים לא ברורים כלל. (חז"ל, בדומה לכך, אמרו שהם ראו עולם חרב ועולם בנוי).
לדעתי, אנשים אלה נבחרו משום שהם אינם חלק מעם ישראל – לא נח, לא דנאל האוגריתי, ולא איוב, מארץ עוץ. מדוע הנביא בחר להעביר מסר זה כאן? איני יודע. אך זה מזכיר את דבריו של מעין-נביא אחר – ישוע, שאלה היו דבריו –

"לח אֲחָדִים מִן הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים פָּנוּ אֵלָיו וְאָמְרוּ: "רַבִּי, רוֹצִים אָנוּ לִרְאוֹת מִמְּךָ אוֹת."

⋅לט הֵשִׁיב וְאָמַר לָהֶם: "דּוֹר רַע וּמְנָאֵף מְבַקֵּשׁ אוֹת, וְאוֹת לֹא יִנָּתֵן לוֹ מִלְּבַד אוֹת יוֹנָה הַנָּבִיא. ⋅מ כְּמוֹ שֶׁהָיָה יוֹנָה בִּמְעֵי הַדָּג שְׁלֹשָׁה יָמִים וּשְׁלֹשָׁה לֵילוֹת, כָּךְ יִהְיֶה בֶּן-הָאָדָם בְּלֵב הָאֲדָמָה שְׁלוֹשָׁה יָמִים וּשְׁלוֹשָׁה לֵילוֹת. ⋅מא אַנְשֵׁי נִינְוֵה יָקוּמוּ בַּמִּשְׁפָּט עִם הַדּוֹר הַזֶּה וְיַרְשִׁיעוּהוּ, כִּי חָזְרוּ בִּתְשׁוּבָה בִּקְרִיאַת יוֹנָה; וְהִנֵּה גָּדוֹל מִיּוֹנָה כָּאן. ⋅מב מַלְכַּת תֵּימָן תָּקוּם בַּמִּשְׁפָּט עִם הַדּוֹר הַזֶּה וְתַרְשִׁיעַ אוֹתוֹ, כִּי בָּאָה מִקְצֵה הָאָרֶץ לִשְׁמֺעַ אֶת חָכְמַת שְׁלֹמֺה; וְהִנֵּה גָּדוֹל מִשְּׁלֹמֺה כָּאן."
מתי יב.

גם אנשי נינוה וגם מלכת תימן – אינם מעם ישראל. ואפשר שהם נבחרו כדי לחדד את המסר.

בהקשר זה אוסיף ואומר, כי זכור לי שפרופ' ליבוביץ אמר וכתב, כי הנביאים נחלו כישלון חרוץ ולא הצליחו להחזיר אפילו אדם אחד מישראל בתשובה, אבל חז"ל הצליחו לרתום את העם לעשיית מצוות. ליבוביץ צודק כמובן, אך צריך לדייק ולומר – הנביאים לא הצליחו בישראל, אך כן בשאר אומות העולם!

הוספה –

זה הציטוט המדויק של דברי ליבוביץ –

"מבחינה היסטורית, כל הנביאים היו כישלון מוחלט: הם לא הצליחו להביא נפש אחת לאמונה ואף לא למנוע עבודת אלילים. עם של עובדי אלהים ויראי אלהים הוא הישג היסטורי של ההלכה בלבד."

התלבטות
לֹא אֶפְקוֹד עַל בְּנוֹתֵיכֶם כִּי תִזְנֶינָה וְעַל כַּלּוֹתֵיכֶם כִּי תְנָאַפְנָה כִּי הֵם עִם הַזֹּנוֹת יְפָרֵדוּ וְעִם הַקְּדֵשׁוֹת יְזַבֵּחוּ וְעָם לֹא יָבִין יִלָּבֵט.
הושע ד, יד.

כאן ענייני רק בסיפא של הפסוק – ועם לא יבין ילבט. מהו ילבט? בלשון ימינו התלבטות היא התחבטות בבעיה, או בדילמה, אך בלשון המקרא נראה שפירושה אחר. הפרשנים המסורתיים מפרשים את המילה מלשון טורח וכישלון. כך למשל מצודות, ולפי זה הוא מפרש –

"ועם לא יבין ילבט" – ר"ל והואיל והם עם אשר לא יבין לכן ילבט ויכשל.

אני חושב שאפשר להשתמש בשתי המשמעויות האלה ביחס למדיניות הממשלה בחודשים האחרונים. שוב ושוב מכנסים את 'קבינט הקורונה', אך מתקשים מאוד להגיע להחלטות, וההחלטות שכבר מגיעים אליהן – לא טובות. כלומר, מתלבטים, במובן המודרני, ולכן גם נכשלים, על-פי המובן המקראי. והכול – מתוך אי הבנה.

אך אם כבר נגענו בשורש מקראי זה, נציין כי יש לו עוד שתי היקרויות –

חֲכַם לֵב יִקַּח מִצְו‍ֹת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט.
משלי י, ח.

"ואויל שפתים ילבט" – ל' יגיעה ויש בספרי בפרשה ויהי העם כמתאוננים (במדבר יא) אמרו כמה נתלבטנו בדרך. – רש"י.

קֹרֵץ עַיִן יִתֵּן עַצָּבֶת וֶאֱוִיל שְׂפָתַיִם יִלָּבֵט.
משלי י, י.

"קורץ" – ענין נדנוד ורמיזה, כמו (משלי ו): "קורץ בעיניו". – מצודת ציון.

כאן אומר – ראיתי שהרבה מפרשים את הפסוקים כביטוי 'אוויל־שפתיים'. שהוא – יטרח, או יכשל. אך לדעתי הסמיכות כאן היא אחרת – 'שפתיים־ילבט', כלומר – יעקם שפתיו.
בפסוק הראשון האוויל מעקם את שפתיו, כי אינו רוצה לקחת מצוות, ואילו בפסוק השני זה ברור עוד יותר – יש מי שקורץ בעיניו – והוא המעציב, ויש מי שמעקם את שפתיו – והוא האוויל.

ילבט כמו ילפת, עניין עיקום. ומצוי בפירוש דעת מקרא.

ישעיה נז, שלום בדיבור

לפרקנו זה שלושה חלקים –

א הַצַּדִּיק אָבָד וְאֵין אִישׁ שָׂם עַל לֵב וְאַנְשֵׁי חֶסֶד נֶאֱסָפִים בְּאֵין מֵבִין כִּי מִפְּנֵי הָרָעָה נֶאֱסַף הַצַּדִּיק. ב יָבוֹא שָׁלוֹם יָנוּחוּ עַל מִשְׁכְּבוֹתָם הֹלֵךְ נְכֹחוֹ. 

רוב המפרשים המסורתיים מפרשים פסוקים אלה על צדיק שמת כדי לא לראות בפורענות שבאה על הדור. מיהו ומהו? לא מפורש.

(למעשה אפשר שהעניין מתחיל בפרק נו –
י צפו [צֹפָיו] עִוְרִים כֻּלָּם לֹא יָדָעוּ כֻּלָּם כְּלָבִים אִלְּמִים לֹא יוּכְלוּ לִנְבֹּחַ הֹזִים שֹׁכְבִים אֹהֲבֵי לָנוּם. יא וְהַכְּלָבִים עַזֵּי נֶפֶשׁ לֹא יָדְעוּ שָׂבְעָה וְהֵמָּה רֹעִים לֹא יָדְעוּ הָבִין כֻּלָּם לְדַרְכָּם פָּנוּ אִישׁ לְבִצְעוֹ מִקָּצֵהוּ. יב אֵתָיוּ אֶקְחָה יַיִן וְנִסְבְּאָה שֵׁכָר וְהָיָה כָזֶה יוֹם מָחָר גָּדוֹל יֶתֶר מְאֹד.)

ועתה הוא פונה אל העם –

ג וְאַתֶּם קִרְבוּ הֵנָּה בְּנֵי עֹנְנָה זֶרַע מְנָאֵף וַתִּזְנֶה. ד עַל מִי תִּתְעַנָּגוּ עַל מִי תַּרְחִיבוּ פֶה תַּאֲרִיכוּ לָשׁוֹן הֲלוֹא אַתֶּם יִלְדֵי פֶשַׁע זֶרַע שָׁקֶר. ה הַנֵּחָמִים בָּאֵלִים תַּחַת כָּל עֵץ רַעֲנָן שֹׁחֲטֵי הַיְלָדִים בַּנְּחָלִים תַּחַת סְעִפֵי הַסְּלָעִים. ו בְּחַלְּקֵי נַחַל חֶלְקֵךְ הֵם הֵם גּוֹרָלֵךְ גַּם לָהֶם שָׁפַכְתְּ נֶסֶךְ הֶעֱלִית מִנְחָה הַעַל אֵלֶּה אֶנָּחֵם. ז עַל הַר גָּבֹהַּ וְנִשָּׂא שַׂמְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ גַּם שָׁם עָלִית לִזְבֹּחַ זָבַח. ח וְאַחַר הַדֶּלֶת וְהַמְּזוּזָה שַׂמְתְּ זִכְרוֹנֵךְ כִּי מֵאִתִּי גִּלִּית וַתַּעֲלִי הִרְחַבְתְּ מִשְׁכָּבֵךְ וַתִּכְרָת לָךְ מֵהֶם אָהַבְתְּ מִשְׁכָּבָם יָד חָזִית. ט וַתָּשֻׁרִי לַמֶּלֶךְ בַּשֶּׁמֶן וַתַּרְבִּי רִקֻּחָיִךְ וַתְּשַׁלְּחִי צִרַיִךְ עַד מֵרָחֹק וַתַּשְׁפִּילִי עַד שְׁאוֹל. י בְּרֹב דַּרְכֵּךְ יָגַעַתְּ לֹא אָמַרְתְּ נוֹאָשׁ חַיַּת יָדֵךְ מָצָאת עַל כֵּן לֹא חָלִית. יא וְאֶת מִי דָּאַגְתְּ וַתִּירְאִי כִּי תְכַזֵּבִי וְאוֹתִי לֹא זָכַרְתְּ לֹא שַׂמְתְּ עַל לִבֵּךְ הֲלֹא אֲנִי מַחְשֶׁה וּמֵעֹלָם וְאוֹתִי לֹא תִירָאִי. יב אֲנִי אַגִּיד צִדְקָתֵךְ וְאֶת מַעֲשַׂיִךְ וְלֹא יוֹעִילוּךְ. יג בְּזַעֲקֵךְ יַצִּילֻךְ קִבּוּצַיִךְ וְאֶת כֻּלָּם יִשָּׂא רוּחַ יִקַּח הָבֶל וְהַחוֹסֶה בִי יִנְחַל אֶרֶץ וְיִירַשׁ הַר קָדְשִׁי. 

בלי להיכנס לכל פירוש המילים, כאן מתואר העם כמי שחוטא בעבודת אלילים ובניאוף, אלא שהדבר לא מועיל לו.

ואז מוצג הפתרון –

יד וְאָמַר סֹלּוּ סֹלּוּ פַּנּוּ דָרֶךְ הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי.    
טו כִּי כֹה אָמַר רָם וְנִשָּׂא שֹׁכֵן עַד וְקָדוֹשׁ שְׁמוֹ מָרוֹם וְקָדוֹשׁ אֶשְׁכּוֹן וְאֶת דַּכָּא וּשְׁפַל רוּחַ לְהַחֲיוֹת רוּחַ שְׁפָלִים וּלְהַחֲיוֹת לֵב נִדְכָּאִים. טז כִּי לֹא לְעוֹלָם אָרִיב וְלֹא לָנֶצַח אֶקְּצוֹף כִּי רוּחַ מִלְּפָנַי יַעֲטוֹף וּנְשָׁמוֹת אֲנִי עָשִׂיתִי. יז בַּעֲו‍ֹן בִּצְעוֹ קָצַפְתִּי וְאַכֵּהוּ הַסְתֵּר וְאֶקְצֹף וַיֵּלֶךְ שׁוֹבָב בְּדֶרֶךְ לִבּוֹ. יח דְּרָכָיו רָאִיתִי וְאֶרְפָּאֵהוּ וְאַנְחֵהוּ וַאֲשַׁלֵּם נִחֻמִים לוֹ וְלַאֲבֵלָיו. יט בּוֹרֵא נוב [נִיב] שְׂפָתָיִם שָׁלוֹם שָׁלוֹם לָרָחוֹק וְלַקָּרוֹב אָמַר יְהוָה וּרְפָאתִיו. כ וְהָרְשָׁעִים כַּיָּם נִגְרָשׁ כִּי הַשְׁקֵט לֹא יוּכָל וַיִּגְרְשׁוּ מֵימָיו רֶפֶשׁ וָטִיט. כא אֵין שָׁלוֹם אָמַר אֱלֹהַי לָרְשָׁעִים.

מי זה 'הוא' שעליו מדובר? לא ברור, וגם רש"י ומצודות לא מציינים זאת, בעצם. אפשר שמדובר בעם, אף כי הדיבור הוא כעל יחיד.

מה שמעניין אותי במיוחד בחלק זה, ובפרק זה בכלל, הוא הביטוי 'בורא ניב שפתיים', שהוא זה המוביל לשלום. לפי רש"י ומצודות זה ניב שפתיהם של סובביו של הנמען, שייהפך משלילה לחיוב, אף שלי תמיד נראה שזהו ניב השפתיים שלו עצמו, כלומר הוא 'מצא את המילים הנכונות'. כל זה – בצד 'דרכיו' שהשתנו גם כן.
לדעתי יש כאן דגש גדול על מעלת הדיבור. אנו יודעים כי במאמר נברא העולם. וכן אנו יודעים שרש"י מפרש את המילה 'נביא' לפי ביטוי זה – 'ניב שפתיים' (אף שדעתי אינה כדעתו). צא ולמד מה חשוב הדיבור ומה חשובה הלשון.

הרשעים, לעומת זאת, לשלום לא יגיעו לעולם.

קריאה בישעיה נח – צום

לא, אין צום עכשיו. אך יש לי הרבה זמן פנוי, ואני ממשיך בקריאה בכתובים. והפעם פרק מופתי, שמאוד חביב עליי.

א קְרָא בְגָרוֹן אַל תַּחְשֹׂךְ כַּשּׁוֹפָר הָרֵם קוֹלֶךָ וְהַגֵּד לְעַמִּי פִּשְׁעָם וּלְבֵית יַעֲקֹב חַטֹּאתָם. ב וְאוֹתִי יוֹם יוֹם יִדְרֹשׁוּן וְדַעַת דְּרָכַי יֶחְפָּצוּן כְּגוֹי אֲשֶׁר צְדָקָה עָשָׂה וּמִשְׁפַּט אֱלֹהָיו לֹא עָזָב יִשְׁאָלוּנִי מִשְׁפְּטֵי צֶדֶק קִרְבַת אֱלֹהִים יֶחְפָּצוּן. 

כגוי אשר צדקה עשה – מראים עצמם כך, אף שלמעשה אינם כאלה, כך למשל מפרש מצודת דוד.

ג לָמָּה צַּמְנוּ וְלֹא רָאִיתָ עִנִּינוּ נַפְשֵׁנוּ וְלֹא תֵדָע הֵן בְּיוֹם צֹמְכֶם תִּמְצְאוּ חֵפֶץ וְכָל עַצְּבֵיכֶם תִּנְגֹּשׂוּ. ד הֵן לְרִיב וּמַצָּה תָּצוּמוּ וּלְהַכּוֹת בְּאֶגְרֹף רֶשַׁע לֹא תָצוּמוּ כַיּוֹם לְהַשְׁמִיעַ בַּמָּרוֹם קוֹלְכֶם. 

תמצאו חפץ – לעשות דבר שאתם חפצים בו, תחת העינוי.
כל עצביכם תנגושו – תדכאו את בעלי החוב שלכם הנעצבים, לפי רש"י.

ה הֲכָזֶה יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם נַפְשׁוֹ הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיעַ הֲלָזֶה תִּקְרָא צוֹם וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה. ו הֲלוֹא זֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ פַּתֵּחַ חַרְצֻבּוֹת רֶשַׁע הַתֵּר אֲגֻדּוֹת מוֹטָה וְשַׁלַּח רְצוּצִים חָפְשִׁים וְכָל מוֹטָה תְּנַתֵּקוּ. 

עדיף לשחרר אנשים מכבליהם מאשר לצום.
אגמון – צמח הגומא, מוטה – עצי עול. לפי מצודות.

ז הֲלוֹא פָרֹס לָרָעֵב לַחְמֶךָ וַעֲנִיִּים מְרוּדִים תָּבִיא בָיִת כִּי תִרְאֶה עָרֹם וְכִסִּיתוֹ וּמִבְּשָׂרְךָ לֹא תִתְעַלָּם. ח אָז יִבָּקַע כַּשַּׁחַר אוֹרֶךָ וַאֲרֻכָתְךָ מְהֵרָה תִצְמָח וְהָלַךְ לְפָנֶיךָ צִדְקֶךָ כְּבוֹד יְהוָה יַאַסְפֶךָ. 

מבשרך לא תתעלם – מקרובך, על-פי מצודות. ורבו הפירושים לפסוק זה. ניתן לומר שמכאן החובה לדאוג גם לעצמך, אף כי ברור שהפסוק מדבר על דאגה לזולת.
ארוכתך – רפואתך.

ט אָז תִּקְרָא וַיהוָה יַעֲנֶה תְּשַׁוַּע וְיֹאמַר הִנֵּנִי אִם תָּסִיר מִתּוֹכְךָ מוֹטָה שְׁלַח אֶצְבַּע וְדַבֶּר אָוֶן. י וְתָפֵק לָרָעֵב נַפְשֶׁךָ וְנֶפֶשׁ נַעֲנָה תַּשְׂבִּיעַ וְזָרַח בַּחֹשֶׁךְ אוֹרֶךָ וַאֲפֵלָתְךָ כַּצָּהֳרָיִם. 

מוטה – כבר אמרנו, עצי העול. אך אפשר שנרמז כאן הטיית הלב והמשפט?
שלח אצבע – מצודות מפרש ממש כפי שמוכר בימינו, ניפוף באצבע מאיימת מול פני אדם.
ודבר אוון – ריק ושקר.

יא וְנָחֲךָ יְהוָה תָּמִיד וְהִשְׂבִּיעַ בְּצַחְצָחוֹת נַפְשֶׁךָ וְעַצְמֹתֶיךָ יַחֲלִיץ וְהָיִיתָ כְּגַן רָוֶה וּכְמוֹצָא מַיִם אֲשֶׁר לֹא יְכַזְּבוּ מֵימָיו. יב וּבָנוּ מִמְּךָ חָרְבוֹת עוֹלָם מוֹסְדֵי דוֹר וָדוֹר תְּקוֹמֵם וְקֹרָא לְךָ גֹּדֵר פֶּרֶץ מְשֹׁבֵב נְתִיבוֹת לָשָׁבֶת. 

בצחצחות – מלשון יובש, בעת יובש וצרה לך ייטב, על-פי מצודות.
עצמותיך יחליץ – יחזק ויבריא.

יג אִם תָּשִׁיב מִשַּׁבָּת רַגְלֶךָ עֲשׂוֹת חֲפָצֶיךָ בְּיוֹם קָדְשִׁי וְקָרָאתָ לַשַּׁבָּת עֹנֶג לִקְדוֹשׁ יְהוָה מְכֻבָּד וְכִבַּדְתּוֹ מֵעֲשׂוֹת דְּרָכֶיךָ מִמְּצוֹא חֶפְצְךָ וְדַבֵּר דָּבָר. יד אָז תִּתְעַנַּג עַל יְהוָה וְהִרְכַּבְתִּיךָ עַל במותי [בָּמֳתֵי] אָרֶץ וְהַאֲכַלְתִּיךָ נַחֲלַת יַעֲקֹב אָבִיךָ כִּי פִּי יְהוָה דִּבֵּר.

באופן די נדיר בנביאים, כאן מובאת מצווה מן התורה, ואחת הבולטות שבהן – מנוחת יום השבת. מה כוללת השבת לפי הנביא?
לא לעשות בו את חפציך-רצונותיך הרגילים, כגון עבודת השבוע. לא לנסוע בדרכים לשם כך. ואפילו לא לדבר על כך (ואכן כך ההלכה).  אלא אדרבא – לכבד את השבת ולהתענג בה. זה הכול.

קריאה חופשית בישעיה נה –

בעקבות הגשם שהתחיל לרדת חיפשתי פסוקים המזכירים אותו והגעתי לזה, נקרא לאט –

א הוֹי כָּל צָמֵא לְכוּ לַמַּיִם וַאֲשֶׁר אֵין לוֹ כָּסֶף לְכוּ שִׁבְרוּ וֶאֱכֹלוּ וּלְכוּ שִׁבְרוּ בְּלוֹא כֶסֶף וּבְלוֹא מְחִיר יַיִן וְחָלָב. ב לָמָּה תִשְׁקְלוּ כֶסֶף בְּלוֹא לֶחֶם וִיגִיעֲכֶם בְּלוֹא לְשָׂבְעָה שִׁמְעוּ שָׁמוֹעַ אֵלַי וְאִכְלוּ טוֹב וְתִתְעַנַּג בַּדֶּשֶׁן נַפְשְׁכֶם. 

התורה היא בחינם. ובאמת, עד היום התורה ניתנת בחינם, אם זה בערוץ היהודי או בדתות אחרות גם. ניתן למצוא חומר לימוד מפה ועד הודעה חדשה, והכול בחינם. לימודים מקצועיים, לעומת זאת, או כל לימודי חול, בדרך כלל כרוכים בתשלום – אף כי גם זה משתנה לטובה בשנים האחרונות, וניתן למצוא שיעורים רבים ביו-טיוב, למשל, הניתנים בחינם.

ג הַטּוּ אָזְנְכֶם וּלְכוּ אֵלַי שִׁמְעוּ וּתְחִי נַפְשְׁכֶם וְאֶכְרְתָה לָכֶם בְּרִית עוֹלָם חַסְדֵי דָוִד הַנֶּאֱמָנִים. ד הֵן עֵד לְאוּמִּים נְתַתִּיו נָגִיד וּמְצַוֵּה לְאֻמִּים. ה הֵן גּוֹי לֹא תֵדַע תִּקְרָא וְגוֹי לֹא יְדָעוּךָ אֵלֶיךָ יָרוּצוּ לְמַעַן יְהוָה אֱלֹהֶיךָ וְלִקְדוֹשׁ יִשְׂרָאֵל כִּי פֵאֲרָךְ.    

עד לאומים? נגיד ומצווה לאומים? נראה לי שמכאן ניתן למצוא ראיה חזקה לטענת הנוצרים דווקא.

ו דִּרְשׁוּ יְהוָה בְּהִמָּצְאוֹ קְרָאֻהוּ בִּהְיוֹתוֹ קָרוֹב. ז יַעֲזֹב רָשָׁע דַּרְכּוֹ וְאִישׁ אָוֶן מַחְשְׁבֹתָיו וְיָשֹׁב אֶל יְהוָה וִירַחֲמֵהוּ וְאֶל אֱלֹהֵינוּ כִּי יַרְבֶּה לִסְלוֹחַ. 

על עקרון התשובה דיברתי אך היום, תוך התייחסות ליחזקאל יח.

ח כִּי לֹא מַחְשְׁבוֹתַי מַחְשְׁבוֹתֵיכֶם וְלֹא דַרְכֵיכֶם דְּרָכָי נְאֻם יְהוָה. ט כִּי גָבְהוּ שָׁמַיִם מֵאָרֶץ כֵּן גָּבְהוּ דְרָכַי מִדַּרְכֵיכֶם וּמַחְשְׁבֹתַי מִמַּחְשְׁבֹתֵיכֶם. 

וכן הוא אומר –
רַבּוֹת מַחֲשָׁבוֹת בְּלֶב אִישׁ וַעֲצַת יְהוָה הִיא תָקוּם. (משלי יט, כא).
וכן הוא אומר –
בְּטַח אֶל יְהוָה בְּכָל לִבֶּךָ וְאֶל בִּינָתְךָ אַל תִּשָּׁעֵן. (משלי ג, ה).
מחשבות אנטי-פילוסופיות בעליל.
ובאמת, כששואלים שאלות אודות דרכי האל, לעיתים קרובות נענים בפסוקים אלה ובהסבר – דרכי האל נסתרות ונעלות על בינתנו.

והנה הגענו לפסוקים שלשמם התכנסנו –

י כִּי כַּאֲשֶׁר יֵרֵד הַגֶּשֶׁם וְהַשֶּׁלֶג מִן הַשָּׁמַיִם וְשָׁמָּה לֹא יָשׁוּב כִּי אִם הִרְוָה אֶת הָאָרֶץ וְהוֹלִידָהּ וְהִצְמִיחָהּ וְנָתַן זֶרַע לַזֹּרֵעַ וְלֶחֶם לָאֹכֵל. יא כֵּן יִהְיֶה דְבָרִי אֲשֶׁר יֵצֵא מִפִּי לֹא יָשׁוּב אֵלַי רֵיקָם כִּי אִם עָשָׂה אֶת אֲשֶׁר חָפַצְתִּי וְהִצְלִיחַ אֲשֶׁר שְׁלַחְתִּיו. 

דבר ה' מתקיים, כמו הגשם. כלומר, הוא 'מתגשם'.

יב כִּי בְשִׂמְחָה תֵצֵאוּ וּבְשָׁלוֹם תּוּבָלוּן הֶהָרִים וְהַגְּבָעוֹת יִפְצְחוּ לִפְנֵיכֶם רִנָּה וְכָל עֲצֵי הַשָּׂדֶה יִמְחֲאוּ כָף. יג תַּחַת הַנַּעֲצוּץ יַעֲלֶה בְרוֹשׁ תחת [וְתַחַת] הַסִּרְפַּד יַעֲלֶה הֲדַס וְהָיָה לַיהוָה לְשֵׁם לְאוֹת עוֹלָם לֹא יִכָּרֵת.

"כי בשמחה תצאו" – וזהו ההבטחה אשר תצאו מן הגולה בשמחה ותובלון לארצכם בשלום. (מצודת דוד).

קריאה בישעיה נט –

תוכחותיו של ישעיה הן חריפות ביותר, מה הפלא שאנשים היום לא אוהבים לקרוא אותן? הרי הכי כיף לשמוע כמה אנו נפלאים ו'עם סגולה'. בכל זאת אנסה לקרוא את הפרק המופתי הזה מישעיה –

א הֵן לֹא קָצְרָה יַד יְהוָה מֵהוֹשִׁיעַ וְלֹא כָבְדָה אָזְנוֹ מִשְּׁמוֹעַ. ב כִּי אִם עֲו‍ֹנֹתֵיכֶם הָיוּ מַבְדִּלִים בֵּינֵכֶם לְבֵין אֱלֹהֵיכֶם וְחַטֹּאותֵיכֶם הִסְתִּירוּ פָנִים מִכֶּם מִשְּׁמוֹעַ. 

כאן יש עיקרון מקראי גדול – החטא הוא זה המבדיל בין האדם ובין אלוהים. ואת חטא העם הגדול ישעיה הולך ומפרט –

ג כִּי כַפֵּיכֶם נְגֹאֲלוּ בַדָּם וְאֶצְבְּעוֹתֵיכֶם בֶּעָו‍ֹן שִׂפְתוֹתֵיכֶם דִּבְּרוּ שֶׁקֶר לְשׁוֹנְכֶם עַוְלָה תֶהְגֶּה. ד אֵין קֹרֵא בְצֶדֶק וְאֵין נִשְׁפָּט בֶּאֱמוּנָה בָּטוֹחַ עַל תֹּהוּ וְדַבֶּר שָׁוְא הָרוֹ עָמָל וְהוֹלֵיד אָוֶן. 

החטא העיקרי של העם לפי ישעיה היא אי דיבור אמת, הישענות על שקר, שהוא גם עוון ועוולה. והוא ממשיך וממשיל זאת –

ה בֵּיצֵי צִפְעוֹנִי בִּקֵּעוּ וְקוּרֵי עַכָּבִישׁ יֶאֱרֹגוּ הָאֹכֵל מִבֵּיצֵיהֶם יָמוּת וְהַזּוּרֶה תִּבָּקַע אֶפְעֶה. ו קוּרֵיהֶם לֹא יִהְיוּ לְבֶגֶד וְלֹא יִתְכַּסּוּ בְּמַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂיהֶם מַעֲשֵׂי אָוֶן וּפֹעַל חָמָס בְּכַפֵּיהֶם. 

כנחשים ורמשים – החיות הבזויות והבוגדניות – כן הם. מעשיהם הם אוון – דבר ריק, וחמס – גזל.

ז רַגְלֵיהֶם לָרַע יָרֻצוּ וִימַהֲרוּ לִשְׁפֹּךְ דָּם נָקִי מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם מַחְשְׁבוֹת אָוֶן שֹׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם. ח דֶּרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ וְאֵין מִשְׁפָּט בְּמַעְגְּלוֹתָם נְתִיבוֹתֵיהֶם עִקְּשׁוּ לָהֶם כֹּל דֹּרֵךְ בָּהּ לֹא יָדַע שָׁלוֹם. 

רגליהם לרע ירוצו – כפי שאומר ירמיה (כג, י) – וַתְּהִי מְרוּצָתָם רָעָה. מרוצת החיים, מרוצת הבצע. אין בה רע כשלעצמה, אך יש בה רע כשאין בה צדק, אלא להיפך – שוד, שאותו מדמה הנביא לשפך־דם ממש. את דרך השלום והמשפט אין הם מכירים כלל. החברה כולה מבוססת על שיטה עקומה – 'נתיבותם עקשו להם' – קבעו להם חוקים שרירותיים, המבוססים על עיקשות ולא על חוכמה. אין כלל אפשרות לחיות בשלום בתנאים אלה.

ט עַל כֵּן רָחַק מִשְׁפָּט מִמֶּנּוּ וְלֹא תַשִּׂיגֵנוּ צְדָקָה נְקַוֶּה לָאוֹר וְהִנֵּה חֹשֶׁךְ לִנְגֹהוֹת בָּאֲפֵלוֹת נְהַלֵּךְ. י נְגַשְׁשָׁה כַעִוְרִים קִיר וּכְאֵין עֵינַיִם נְגַשֵּׁשָׁה כָּשַׁלְנוּ בַצָּהֳרַיִם כַּנֶּשֶׁף בָּאַשְׁמַנִּים כַּמֵּתִים. 

ואכן התוצאות לא מאחרות לבוא – אין משפט ואין צדק (צדקה, בלשון המקרא). העם עיוור וכושל.

יא נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ. יב כִּי רַבּוּ פְשָׁעֵינוּ נֶגְדֶּךָ וְחַטֹּאותֵינוּ עָנְתָה בָּנוּ כִּי פְשָׁעֵינוּ אִתָּנוּ וַעֲו‍ֹנֹתֵינוּ יְדַעֲנוּם. 

עוד מאותו עניין – נדבר בינינו ותא נבין את מקור הכשל, ומקור הכשל הוא החטא, שהוא, כאמור, בעיקר השקר, כפי שהוא ממשיך ומפרט –
(אך רק אומר קודם כמדרש לשון, שאת פסוק יא אפשר לפרש ממש באופן עדכני – 'כיונים הגה נהגה' – בציוצי הטוויטר, שאינם מעלים ואינם מורידים, ולכן אולי גם – 'נהמה כדובים כולנו' – בפייסבוק, אף כי לא הצלחתי עדיין לקשר בין דובים לפייסבוק, בניגוד ליונים שקשרם לטוויטר מובן. בין כך ובין כך – הרשתות החברתיות היום הן אכן המקום בו אנשים מחליפים רשמים. אך כל זה כהערת אגב).

יג פָּשֹׁעַ וְכַחֵשׁ בַּיהוָה וְנָסוֹג מֵאַחַר אֱלֹהֵינוּ דַּבֶּר עֹשֶׁק וְסָרָה הֹרוֹ וְהֹגוֹ מִלֵּב דִּבְרֵי שָׁקֶר. יד וְהֻסַּג אָחוֹר מִשְׁפָּט וּצְדָקָה מֵרָחוֹק תַּעֲמֹד כִּי כָשְׁלָה בָרְחוֹב אֱמֶת וּנְכֹחָה לֹא תוּכַל לָבוֹא. 

כאמור, החטא העיקרי של העם הוא השקר, וכך קרה שהאמת נעדרה כליל, אפילו ברחוב.

טו וַתְּהִי הָאֱמֶת נֶעְדֶּרֶת וְסָר מֵרָע מִשְׁתּוֹלֵל וַיַּרְא יְהוָה וַיֵּרַע בְּעֵינָיו כִּי אֵין מִשְׁפָּט. טז וַיַּרְא כִּי אֵין אִישׁ וַיִּשְׁתּוֹמֵם כִּי אֵין מַפְגִּיעַ וַתּוֹשַׁע לוֹ זְרֹעוֹ וְצִדְקָתוֹ הִיא סְמָכָתְהוּ. 

מכאן באה תגובת האל, והיא פחות מענייני כאן, אך אמשיך בכל זאת עד סוף הפרק. פסוק טו בא בגמרא במסכת סנהדרין כסימניו של דורו של משיח. ושם נאמר – נעשית עדרים-עדרים. האם אין זה המצב היום – עדר הימין מול עדר השמאל, כשהאמת הבלתי־תלויה חסרה?

יז וַיִּלְבַּשׁ צְדָקָה כַּשִּׁרְיָן וְכוֹבַע יְשׁוּעָה בְּרֹאשׁוֹ וַיִּלְבַּשׁ בִּגְדֵי נָקָם תִּלְבֹּשֶׁת וַיַּעַט כַּמְעִיל קִנְאָה. יח כְּעַל גְּמֻלוֹת כְּעַל יְשַׁלֵּם חֵמָה לְצָרָיו גְּמוּל לְאֹיְבָיו לָאִיִּים גְּמוּל יְשַׁלֵּם. 

תגובת האל – והיא תגובת נקם.

יט וְיִירְאוּ מִמַּעֲרָב אֶת שֵׁם יְהוָה וּמִמִּזְרַח שֶׁמֶשׁ אֶת כְּבוֹדוֹ כִּי יָבוֹא כַנָּהָר צָר רוּחַ יְהוָה נֹסְסָה בוֹ. כ וּבָא לְצִיּוֹן גּוֹאֵל וּלְשָׁבֵי פֶשַׁע בְּיַעֲקֹב נְאֻם יְהוָה. 

כאן פסוקים משיחיים ברורים. ולשבי פשע – הוא שאמרו חז"ל – דור שכולו חייב. וכן מופיע גם במקומות אחרים.

כא וַאֲנִי זֹאת בְּרִיתִי אוֹתָם אָמַר יְהוָה רוּחִי אֲשֶׁר עָלֶיךָ וּדְבָרַי אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְּפִיךָ לֹא יָמוּשׁוּ מִפִּיךָ וּמִפִּי זַרְעֲךָ וּמִפִּי זֶרַע זַרְעֲךָ אָמַר יְהוָה מֵעַתָּה וְעַד עוֹלָם.

– נצחיות דבר ה'.

אז האם אנו נמצאים ב'ימות המשיח'? איני רוצה לטעון כך, ובכלל אני מנסה להימנע ממחשבות אסכטולוגיות – מחשבות של אחרית הימים. זו לא הנקודה. הנקודה שאני לוקח מכאן היא החשיבות של האמת, ועל כן אפשר לקרוא לפרק זה – 'פרק האמת'. בדומה לכך אומר זכריה בפרק ח, שגם הוא פרק גאולה –

טז אֵלֶּה הַדְּבָרִים אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּ דַּבְּרוּ אֱמֶת אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ אֱמֶת וּמִשְׁפַּט שָׁלוֹם שִׁפְטוּ בְּשַׁעֲרֵיכֶם. יז וְאִישׁ אֶת רָעַת רֵעֵהוּ אַל תַּחְשְׁבוּ בִּלְבַבְכֶם וּשְׁבֻעַת שֶׁקֶר אַל תֶּאֱהָבוּ כִּי אֶת כָּל אֵלֶּה אֲשֶׁר שָׂנֵאתִי נְאֻם יְהוָה. 

ולא, לא נביא אני ולא בן נביא, אני פשוט קורא בנביאים ומנסה ללמוד את מוסרם.

תשובה
כא וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חטאתו [חַטֹּאתָיו] אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כב כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה. כג הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה.    
יחזקאל יח.

נראה שח"כ מיקי זוהר עושה תשובה. האם זה רציני? תגידו אתם, או ימים יגידו. בכל אופן הזדמנות טובה להיזכר בעיקרון התשובה, המופיע בפסוקים אלה ביחזקאל.

כדאי לקרוא את הפרק כולו –

א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב מַה לָּכֶם אַתֶּם מֹשְׁלִים אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה עַל אַדְמַת יִשְׂרָאֵל לֵאמֹר אָבוֹת יֹאכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי הַבָּנִים תִּקְהֶינָה. ג חַי אָנִי נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה אִם יִהְיֶה לָכֶם עוֹד מְשֹׁל הַמָּשָׁל הַזֶּה בְּיִשְׂרָאֵל. ד הֵן כָּל הַנְּפָשׁוֹת לִי הֵנָּה כְּנֶפֶשׁ הָאָב וּכְנֶפֶשׁ הַבֵּן לִי הֵנָּה הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת.    ה וְאִישׁ כִּי יִהְיֶה צַדִּיק וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה. ו אֶל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא וְאֶל אִשָּׁה נִדָּה לֹא יִקְרָב. ז וְאִישׁ לֹא יוֹנֶה חֲבֹלָתוֹ חוֹב יָשִׁיב גְּזֵלָה לֹא יִגְזֹל לַחְמוֹ לְרָעֵב יִתֵּן וְעֵירֹם יְכַסֶּה בָּגֶד. ח בַּנֶּשֶׁךְ לֹא יִתֵּן וְתַרְבִּית לֹא יִקָּח מֵעָוֶל יָשִׁיב יָדוֹ מִשְׁפַּט אֱמֶת יַעֲשֶׂה בֵּין אִישׁ לְאִישׁ. ט בְּחֻקּוֹתַי יְהַלֵּךְ וּמִשְׁפָּטַי שָׁמַר לַעֲשׂוֹת אֱמֶת צַדִּיק הוּא חָיֹה יִחְיֶה נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה. י וְהוֹלִיד בֵּן פָּרִיץ שֹׁפֵךְ דָּם וְעָשָׂה אָח מֵאַחַד מֵאֵלֶּה. יא וְהוּא אֶת כָּל אֵלֶּה לֹא עָשָׂה כִּי גַם אֶל הֶהָרִים אָכַל וְאֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ טִמֵּא. יב עָנִי וְאֶבְיוֹן הוֹנָה גְּזֵלוֹת גָּזָל חֲבֹל לֹא יָשִׁיב וְאֶל הַגִּלּוּלִים נָשָׂא עֵינָיו תּוֹעֵבָה עָשָׂה. יג בַּנֶּשֶׁךְ נָתַן וְתַרְבִּית לָקַח וָחָי לֹא יִחְיֶה אֵת כָּל הַתּוֹעֵבוֹת הָאֵלֶּה עָשָׂה מוֹת יוּמָת דָּמָיו בּוֹ יִהְיֶה. יד וְהִנֵּה הוֹלִיד בֵּן וַיַּרְא אֶת כָּל חַטֹּאת אָבִיו אֲשֶׁר עָשָׂה וַיִּרְאֶה וְלֹא יַעֲשֶׂה כָּהֵן. טו עַל הֶהָרִים לֹא אָכָל וְעֵינָיו לֹא נָשָׂא אֶל גִּלּוּלֵי בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת אֵשֶׁת רֵעֵהוּ לֹא טִמֵּא. טז וְאִישׁ לֹא הוֹנָה חֲבֹל לֹא חָבָל וּגְזֵלָה לֹא גָזָל לַחְמוֹ לְרָעֵב נָתָן וְעֵרוֹם כִּסָּה בָגֶד. יז מֵעָנִי הֵשִׁיב יָדוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית לֹא לָקָח מִשְׁפָּטַי עָשָׂה בְּחֻקּוֹתַי הָלָךְ הוּא לֹא יָמוּת בַּעֲו‍ֹן אָבִיו חָיֹה יִחְיֶה. יח אָבִיו כִּי עָשַׁק עֹשֶׁק גָּזַל גֵּזֶל אָח וַאֲשֶׁר לֹא טוֹב עָשָׂה בְּתוֹךְ עַמָּיו וְהִנֵּה מֵת בַּעֲו‍ֹנוֹ. יט וַאֲמַרְתֶּם מַדֻּעַ לֹא נָשָׂא הַבֵּן בַּעֲו‍ֹן הָאָב וְהַבֵּן מִשְׁפָּט וּצְדָקָה עָשָׂה אֵת כָּל חֻקּוֹתַי שָׁמַר וַיַּעֲשֶׂה אֹתָם חָיֹה יִחְיֶה. כ הַנֶּפֶשׁ הַחֹטֵאת הִיא תָמוּת בֵּן לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הָאָב וְאָב לֹא יִשָּׂא בַּעֲו‍ֹן הַבֵּן צִדְקַת הַצַּדִּיק עָלָיו תִּהְיֶה וְרִשְׁעַת רשע [הָרָשָׁע] עָלָיו תִּהְיֶה.    כא וְהָרָשָׁע כִּי יָשׁוּב מִכָּל חטאתו [חַטֹּאתָיו] אֲשֶׁר עָשָׂה וְשָׁמַר אֶת כָּל חֻקּוֹתַי וְעָשָׂה מִשְׁפָּט וּצְדָקָה חָיֹה יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כב כָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא יִזָּכְרוּ לוֹ בְּצִדְקָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יִחְיֶה. כג הֶחָפֹץ אֶחְפֹּץ מוֹת רָשָׁע נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה הֲלוֹא בְּשׁוּבוֹ מִדְּרָכָיו וְחָיָה.    כד וּבְשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל כְּכֹל הַתּוֹעֵבוֹת אֲשֶׁר עָשָׂה הָרָשָׁע יַעֲשֶׂה וָחָי כָּל צדקתו [צִדְקֹתָיו] אֲשֶׁר עָשָׂה לֹא תִזָּכַרְנָה בְּמַעֲלוֹ אֲשֶׁר מָעַל וּבְחַטָּאתוֹ אֲשֶׁר חָטָא בָּם יָמוּת. כה וַאֲמַרְתֶּם לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי שִׁמְעוּ נָא בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲדַרְכִּי לֹא יִתָּכֵן הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵנוּ. כו בְּשׁוּב צַדִּיק מִצִּדְקָתוֹ וְעָשָׂה עָוֶל וּמֵת עֲלֵיהֶם בְּעַוְלוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה יָמוּת.    כז וּבְשׁוּב רָשָׁע מֵרִשְׁעָתוֹ אֲשֶׁר עָשָׂה וַיַּעַשׂ מִשְׁפָּט וּצְדָקָה הוּא אֶת נַפְשׁוֹ יְחַיֶּה. כח וַיִּרְאֶה וישוב [וַיָּשָׁב] מִכָּל פְּשָׁעָיו אֲשֶׁר עָשָׂה חָיוֹ יִחְיֶה לֹא יָמוּת. כט וְאָמְרוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל לֹא יִתָּכֵן דֶּרֶךְ אֲדֹנָי הַדְּרָכַי לֹא יִתָּכְנּוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל הֲלֹא דַרְכֵיכֶם לֹא יִתָּכֵן. ל לָכֵן אִישׁ כִּדְרָכָיו אֶשְׁפֹּט אֶתְכֶם בֵּית יִשְׂרָאֵל נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה שׁוּבוּ וְהָשִׁיבוּ מִכָּל פִּשְׁעֵיכֶם וְלֹא יִהְיֶה לָכֶם לְמִכְשׁוֹל עָו‍ֹן. לא הַשְׁלִיכוּ מֵעֲלֵיכֶם אֶת כָּל פִּשְׁעֵיכֶם אֲשֶׁר פְּשַׁעְתֶּם בָּם וַעֲשׂוּ לָכֶם לֵב חָדָשׁ וְרוּחַ חֲדָשָׁה וְלָמָּה תָמֻתוּ בֵּית יִשְׂרָאֵל. לב כִּי לֹא אֶחְפֹּץ בְּמוֹת הַמֵּת נְאֻם אֲדֹנָי יְהוִה וְהָשִׁיבוּ וִחְיוּ.

אלוהים אחד –

אַתָּה הָרְאֵתָ לָדַעַת כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים אֵין עוֹד מִלְבַדּוֹ.
דברים ד, לה.

אָמַר יְהוָה מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל וְגֹאֲלוֹ יְהוָה צְבָאוֹת אֲנִי רִאשׁוֹן וַאֲנִי אַחֲרוֹן וּמִבַּלְעָדַי אֵין אֱלֹהִים.
ישעיה מד, ו.

כִּי גָדוֹל אַתָּה וְעֹשֵׂה נִפְלָאוֹת אַתָּה אֱלֹהִים לְבַדֶּךָ.
תהילים פו, י.

טענה נוצרית ידועה היא, כי אמנם נאמר בקריאת שמע כי 'ה' אחד', אך זו היא 'אחדות מורכבת', כמו שנאמר על היום והלילה שהם 'יום אחד', וכמו שנאמר על האיש והאישה ש'היו לבשר אחד', וכן בעוד מקומות. ועל כן היא מאפשרת שילוש.
יפה, אך קודם כל – לדעתי התנ"ך אינו מסתבך ברעיונות פילוסופיים מורכבים כל-כך. אך שנית, אם זה אינו מספיק – לא נאמר על אלוהים רק שהוא 'אחד', אלא גם שהוא קיים 'לבדו'. ולבד ללא ספק הוא קיום בפני עצמו ולא בחבורה, האין כך? ורעיון זה 'נאמר בתורה, שנוי בנביאים, ומשולש בכתובים', כפי שמראים הפסוקים למעלה (אף כי מישעיה הבאתי פסוק שלא משתמש במילה 'לבד', אלא בביטויים אחרים).
למרבה האירוניה, הפסוק מתהילים מושר הרבה פעמים בתפילות נוצריות. הפסוק מדברים, לעומת זאת, פופולרי מאוד ביהדות.

ישעיה כח
אני מביא את הפסוקים בשלמותם, אף כי אני רוצה להתייחס רק לדבר אחד –

ט אֶת מִי יוֹרֶה דֵעָה וְאֶת מִי יָבִין שְׁמוּעָה גְּמוּלֵי מֵחָלָב עַתִּיקֵי מִשָּׁדָיִם. י כִּי צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם. יא כִּי בְּלַעֲגֵי שָׂפָה וּבְלָשׁוֹן אַחֶרֶת יְדַבֵּר אֶל הָעָם הַזֶּה. יב אֲשֶׁר אָמַר אֲלֵיהֶם זֹאת הַמְּנוּחָה הָנִיחוּ לֶעָיֵף וְזֹאת הַמַּרְגֵּעָה וְלֹא אָבוּא שְׁמוֹעַ. יג וְהָיָה לָהֶם דְּבַר יְהוָה צַו לָצָו צַו לָצָו קַו לָקָו קַו לָקָו זְעֵיר שָׁם זְעֵיר שָׁם לְמַעַן יֵלְכוּ וְכָשְׁלוּ אָחוֹר וְנִשְׁבָּרוּ וְנוֹקְשׁוּ וְנִלְכָּדוּ.

יד לָכֵן שִׁמְעוּ דְבַר יְהוָה אַנְשֵׁי לָצוֹן מֹשְׁלֵי הָעָם הַזֶּה אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלָ‍ִם. טו כִּי אֲמַרְתֶּם כָּרַתְנוּ בְרִית אֶת מָוֶת וְעִם שְׁאוֹל עָשִׂינוּ חֹזֶה שיט [שׁוֹט] שׁוֹטֵף כִּי עבר [יַעֲבֹר] לֹא יְבוֹאֵנוּ כִּי שַׂמְנוּ כָזָב מַחְסֵנוּ וּבַשֶּׁקֶר נִסְתָּרְנוּ.    טז לָכֵן כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אָבֶן אֶבֶן בֹּחַן פִּנַּת יִקְרַת מוּסָד מוּסָּד הַמַּאֲמִין לֹא יָחִישׁ. יז וְשַׂמְתִּי מִשְׁפָּט לְקָו וּצְדָקָה לְמִשְׁקָלֶת וְיָעָה בָרָד מַחְסֵה כָזָב וְסֵתֶר מַיִם יִשְׁטֹפוּ. יח וְכֻפַּר בְּרִיתְכֶם אֶת מָוֶת וְחָזוּתְכֶם אֶת שְׁאוֹל לֹא תָקוּם שׁוֹט שׁוֹטֵף כִּי יַעֲבֹר וִהְיִיתֶם לוֹ לְמִרְמָס. יט מִדֵּי עָבְרוֹ יִקַּח אֶתְכֶם כִּי בַבֹּקֶר בַּבֹּקֶר יַעֲבֹר בַּיּוֹם וּבַלָּיְלָה וְהָיָה רַק זְוָעָה הָבִין שְׁמוּעָה. כ כִּי קָצַר הַמַּצָּע מֵהִשְׂתָּרֵעַ וְהַמַּסֵּכָה צָרָה כְּהִתְכַּנֵּס. כא כִּי כְהַר פְּרָצִים יָקוּם יְהוָה כְּעֵמֶק בְּגִבְעוֹן יִרְגָּז לַעֲשׂוֹת מַעֲשֵׂהוּ זָר מַעֲשֵׂהוּ וְלַעֲבֹד עֲבֹדָתוֹ נָכְרִיָּה עֲבֹדָתוֹ. כב וְעַתָּה אַל תִּתְלוֹצָצוּ פֶּן יֶחְזְקוּ מוֹסְרֵיכֶם כִּי כָלָה וְנֶחֱרָצָה שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת עַל כָּל הָאָרֶץ.

נראה שהמפרשים התקשו בפירוש פסוק י' – מהו צו לצו? ומהו קו לקו? רש"י אומר שכנגד כל צו של ה' יש להם צו של עכו"ם, אך אלה דברים חסרי שחר. מצודות אומר שזהו צו שהוא גדר בטיחות, כפי שכתוב – 'ועשו משמרת למשמרתי', וזוהי דרך חז"ל, אלא שברור שהנביא מתנגד להתנהגות זו.
בעיניי הדברים ברורים – הצו הוא החוק, וכן הוא הקו. ואלה מרבים חוקים על חוקים, בחושבם שכך יגיעו לדרך ה'. מהי הדרך הנכונה מפורש בפסוק יז – משפט הצדק הוא יהיה הקו, החוק המכריע.
לא קשה להבין מדוע התקשו הפרשנים המסורתיים בפסוק זה. הרי כאן יש תיאור די מדויק של תילי ההלכות שבתלמוד, וכאן נאמר במפורש שזו לא הדרך הנכונה!

וכן, כנגד החנוונות הקרתנית, הפנקסנית, של – וֶהֱוֵי מְחַשֵּׁב הֶפְסֵד מִצְוָה כְּנֶגֶד שְׂכָרָהּ, ושְׂכַר עֲבֵרָה כְּנֶגֶד הֶפְסֵדָהּ (אבות ב, א) – כאן יש את עוצמת האל החי, הקם כהר פרצים.

שאר הפרק דורש פירוש נרחב, שלא זה המקום לו. נשים רק לב לפסוק האקטואלי – 'והמסכה צרה כהתכנס'. אכן, כמה מעיקות מסכות אלה! ואולי כאן מתאים יותר פסוק אחר (בדרך המליצה) –

נָסֹגוּ אָחוֹר יֵבֹשׁוּ בֹשֶׁת הַבֹּטְחִים בַּפָּסֶל הָאֹמְרִים לְמַסֵּכָה אַתֶּם אֱלֹהֵינוּ.

ישעיה מב, יז.

המנון החכמה

משלי ח –

א הֲלֹא חָכְמָה תִקְרָא וּתְבוּנָה תִּתֵּן קוֹלָהּ. ב בְּרֹאשׁ מְרוֹמִים עֲלֵי דָרֶךְ בֵּית נְתִיבוֹת נִצָּבָה. ג לְיַד שְׁעָרִים לְפִי קָרֶת מְבוֹא פְתָחִים תָּרֹנָּה. ד אֲלֵיכֶם אִישִׁים אֶקְרָא וְקוֹלִי אֶל בְּנֵי אָדָם. ה הָבִינוּ פְתָאיִם עָרְמָה וּכְסִילִים הָבִינוּ לֵב. ו שִׁמְעוּ כִּי נְגִידִים אֲדַבֵּר וּמִפְתַּח שְׂפָתַי מֵישָׁרִים. ז כִּי אֱמֶת יֶהְגֶּה חִכִּי וְתוֹעֲבַת שְׂפָתַי רֶשַׁע. ח בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ. ט כֻּלָּם נְכֹחִים לַמֵּבִין וִישָׁרִים לְמֹצְאֵי דָעַת. י קְחוּ מוּסָרִי וְאַל כָּסֶף וְדַעַת מֵחָרוּץ נִבְחָר. יא כִּי טוֹבָה חָכְמָה מִפְּנִינִים וְכָל חֲפָצִים לֹא יִשְׁווּ בָהּ. יב אֲ‍נִי חָכְמָה שָׁכַנְתִּי עָרְמָה וְדַעַת מְזִמּוֹת אֶמְצָא. יג יִרְאַת יְהוָה שְׂנֹאת רָע גֵּאָה וְגָאוֹן וְדֶרֶךְ רָע וּפִי תַהְפֻּכוֹת שָׂנֵאתִי. יד לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה. טו בִּי מְלָכִים יִמְלֹכוּ וְרוֹזְנִים יְחֹקְקוּ צֶדֶק. טז בִּי שָׂרִים יָשֹׂרוּ וּנְדִיבִים כָּל שֹׁפְטֵי צֶדֶק. יז אֲנִי אהביה [אֹהֲבַי] אֵהָב וּמְשַׁחֲרַי יִמְצָאֻנְנִי. יח עֹשֶׁר וְכָבוֹד אִתִּי הוֹן עָתֵק וּצְדָקָה. יט טוֹב פִּרְיִי מֵחָרוּץ וּמִפָּז וּתְבוּאָתִי מִכֶּסֶף נִבְחָר. כ בְּאֹרַח צְדָקָה אֲהַלֵּך בְּתוֹךְ נְתִיבוֹת מִשְׁפָּט. כא לְהַנְחִיל אֹהֲבַי יֵשׁ וְאֹצְרֹתֵיהֶם אֲמַלֵּא.

כב יְהוָה קָנָנִי רֵאשִׁית דַּרְכּוֹ קֶדֶם מִפְעָלָיו מֵאָז. כג מֵעוֹלָם נִסַּכְתִּי מֵרֹאשׁ מִקַּדְמֵי אָרֶץ. כד בְּאֵין תְּהֹמוֹת חוֹלָלְתִּי בְּאֵין מַעְיָנוֹת נִכְבַּדֵּי מָיִם. כה בְּטֶרֶם הָרִים הָטְבָּעוּ לִפְנֵי גְבָעוֹת חוֹלָלְתִּי. כו עַד לֹא עָשָׂה אֶרֶץ וְחוּצוֹת וְרֹאשׁ עָפְרוֹת תֵּבֵל. כז בַּהֲכִינוֹ שָׁמַיִם שָׁם אָנִי בְּחוּקוֹ חוּג עַל פְּנֵי תְהוֹם. כח בְּאַמְּצוֹ שְׁחָקִים מִמָּעַל בַּעֲזוֹז עִינוֹת תְּהוֹם. כט בְּשׂוּמוֹ לַיָּם חֻקּוֹ וּמַיִם לֹא יַעַבְרוּ פִיו בְּחוּקוֹ מוֹסְדֵי אָרֶץ. ל וָאֶהְיֶה אֶצְלוֹ אָמוֹן וָאֶהְיֶה שַׁעֲשֻׁעִים יוֹם יוֹם מְשַׂחֶקֶת לְפָנָיו בְּכָל עֵת. לא מְשַׂחֶקֶת בְּתֵבֵל אַרְצוֹ וְשַׁעֲשֻׁעַי אֶת בְּנֵי אָדָם.

לב וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְאַשְׁרֵי דְּרָכַי יִשְׁמֹרוּ. לג שִׁמְעוּ מוּסָר וַחֲכָמוּ וְאַל תִּפְרָעוּ. לד אַשְׁרֵי אָדָם שֹׁמֵעַ לִי לִשְׁקֹד עַל דַּלְתֹתַי יוֹם יוֹם לִשְׁמֹר מְזוּזֹת פְּתָחָי. לה כִּי מֹצְאִי מצאי [מָצָא] חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה. לו וְחֹטְאִי חֹמֵס נַפְשׁוֹ כָּל מְשַׂנְאַי אָהֲבוּ מָוֶת.

אם כבר עברנו על משלי ז' – משל המואף – טוב אם נתקדם לפרק הבא – המנון החוכמה. נשים לב כי סיפור המסגרת דומה – הן האישה הזרה והן החוכמה עומדות בעיר ומפתות אנשים לגשת אליהן. אך כפי שאומר קהלת (ז, יד) – גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים. וכפי שאומר הושע (יד, י) – כִּי יְשָׁרִים דַּרְכֵי יְהוָה וְצַדִּקִים יֵלְכוּ בָם וּפֹשְׁעִים יִכָּשְׁלוּ בָם. באותן הדרכים ממש הצדיקים ילכו והרשעים יכשלו. יש רק לדעת להבחין. וכיצד? לשמור על דרך הישר.

כן אומר פרקנו – בְּצֶדֶק כָּל אִמְרֵי פִי אֵין בָּהֶם נִפְתָּל וְעִקֵּשׁ. אין צורך בהתחכמויות מיותרות. האמת היא פשוטה ומובנת לכל. ואף על פי כן, היא אינה פתיות – כפי שכבר הזכרתי בפוסט קודם.

ומה אומרים לנו פה? היא טובה מכסף. ובה השליט שולט (גם על כך דיברנו קודם). ולמעשה, היא קדמה לבריאת העולם! (וכן, גם על הבריאה דיברנו). כך גם לפי תרגום יונתן (אם אינני טועה) לפסוק הראשון בתורה – בראשית ברא אלוהים – בחוכמה ברא אלוהים. לכאורה, היא מועמדת כישות אלוהית, אך נאמר כאן במפורש שאלוהים 'קנה' אותה, כלומר יצר, כמו ב'קונה שמים וארץ'.

לבסוף, החכמה היא חיים (לא רק מתחילות באטתה אות – ח'). והפסוק כאן – כִּי מֹצְאִי מצאי [מָצָא] חַיִּים וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה – מזכיר פסוק אחר – מָצָא אִשָּׁה מָצָא טוֹב וַיָּפֶק רָצוֹן מֵיְהוָה (משלי יח, כב). ושני אלה גם יחד מזכירים פסוק נוסף – רְאֵה חַיִּים עִם אִשָּׁה אֲשֶׁר אָהַבְתָּ כָּל יְמֵי חַיֵּי הֶבְלֶךָ אֲשֶׁר נָתַן לְךָ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ כֹּל יְמֵי הֶבְלֶךָ כִּי הוּא חֶלְקְךָ בַּחַיִּים וּבַעֲמָלְךָ אֲשֶׁר אַתָּה עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ (קהלת ח, ח). כלומר השילוש הקדוש הוא – חוכמה, חיים, אישה. (שני הראשונים מקושרים גם בפסוק מקהלת ז, יב – כִּי בְּצֵל הַחָכְמָה בְּצֵל הַכָּסֶף וְיִתְרוֹן דַּעַת הַחָכְמָה תְּחַיֶּה בְעָלֶיהָ).

הפסוק האחרון – 'חוטאי חומס נפשו' – מזכיר את סיום המשל במשלי ז' – 'ולאנידע כי בנפשו הוא'. ואילו על המשכו – 'כל משנאי אהבו מוות' כבר דיברתי פעם כמזכיר את 'דחף המוות' של פרויד.

לבסוף, כדאי להוסיף המנון חכמה נוסף, שמופיע באיוב כח –

יב וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תִּמָּצֵא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. יג לֹא יָדַע אֱנוֹשׁ עֶרְכָּהּ וְלֹא תִמָּצֵא בְּאֶרֶץ הַחַיִּים. יד תְּהוֹם אָמַר לֹא בִי הִיא וְיָם אָמַר אֵין עִמָּדִי. טו לֹא יֻתַּן סְגוֹר תַּחְתֶּיהָ וְלֹא יִשָּׁקֵל כֶּסֶף מְחִירָהּ. טז לֹא תְסֻלֶּה בְּכֶתֶם אוֹפִיר בְּשֹׁהַם יָקָר וְסַפִּיר. יז לֹא יַעַרְכֶנָּה זָהָב וּזְכוֹכִית וּתְמוּרָתָהּ כְּלִי פָז. יח רָאמוֹת וְגָבִישׁ לֹא יִזָּכֵר וּמֶשֶׁךְ חָכְמָה מִפְּנִינִים. יט לֹא יַעַרְכֶנָּה פִּטְדַת כּוּשׁ בְּכֶתֶם טָהוֹר לֹא תְסֻלֶּה.

כ וְהַחָכְמָה מֵאַיִן תָּבוֹא וְאֵי זֶה מְקוֹם בִּינָה. כא וְנֶעֶלְמָה מֵעֵינֵי כָל חָי וּמֵעוֹף הַשָּׁמַיִם נִסְתָּרָה. כב אֲבַדּוֹן וָמָוֶת אָמְרוּ בְּאָזְנֵינוּ שָׁמַעְנוּ שִׁמְעָהּ. כג אֱלֹהִים הֵבִין דַּרְכָּהּ וְהוּא יָדַע אֶת מְקוֹמָהּ. כד כִּי הוּא לִקְצוֹת הָאָרֶץ יַבִּיט תַּחַת כָּל הַשָּׁמַיִם יִרְאֶה. כה לַעֲשׂוֹת לָרוּחַ מִשְׁקָל וּמַיִם תִּכֵּן בְּמִדָּה. כו בַּעֲשֹׂתוֹ לַמָּטָר חֹק וְדֶרֶךְ לַחֲזִיז קֹלוֹת. כז אָז רָאָהּ וַיְסַפְּרָהּ הֱכִינָהּ וְגַם חֲקָרָהּ. כח וַיֹּאמֶר לָאָדָם הֵן יִרְאַת אֲדֹנָי הִיא חָכְמָה וְסוּר מֵרָע בִּינָה.