אצרף הדגמה של העיקרון האונומטופאי, מתוך ספרי 'יסודות הבניין', כדי להבהיר את הדברים –

הדגמה

למשל, העיצור צ'. עד היום היא נשארה כמילה בת אות אחת – צ' – הוא קול הצקצוק, המבטא מורת רוח כללית. והנה, בטבע אנו מוצאים את קול הצרצור של הצרצר – צררר, צררר, היוצר את אותה מורת רוח בטרדנותו ועל כן הוא, כנראה, המקור לשימוש באות זו, שיש בהגייתה משהו צורמני גם ככה. עתה, אם נבדוק נראה, שבמילים רבות, המבטאות מורת רוח, נמצאת האות צ'. כך במילים צרה, מצוקה, כמו גם במילים – רצח, פצח וכן עוד רבות. ועוד יש עלינו לציין את המילה צא, שאינה אלא קול צקצוק מאורך – אנו משלחים מאיתנו את מה שמפריע לנו, בחינת 'דיבוק צא'.

קרובה לאות צ' היא האות ס', הבאה מאותו מקום חיתוך, וכן גם היא משמשת לרוב לציון משמעויות שליליות – שנאה, למשל (ש, הקרובה ל – ס') וכן רבות. מקורה הפנומנולוגי – קול הנחש – ססס, המשמש עוד משחר ההיסטוריה כסמל לכל דבר שלילי. ואת שימושה זה של האות ס' כמילה בת אות אחת אפשר למצוא עד לימינו בסינון ההברתי – ססס', המבטא את אותה שנאה מדוברת.

וקרובה לשתי אותיות אלה היא האות ז' השורקנית, המבטאת אף היא משמעויות דומות, ומקורה – קול הזמזום – בזזז, בזזז, כפי שמופיע במילה זבוב. עתה נוכל להבין מדוע נבחרה האות זין למילה זר, למשל, שהיא מבחינתה מתרחבת למילים רבות, המכילות אותה, כמו – פזר, שזר וכן הלאה.

וכמו מילים-אותיות אלו, כך גם בשאר האותיות, וזאת – בהכרח, מקורן הוא בחיקוי צלילי של קולות מן הטבע וכל שנותר לנו עתה הוא לאתרם.

מלבד זאת, ראוי לציין, כי האות צ' – יש לה גם שימושים נוספים, שאף הם מהווים חיקוי צלילי של קולות מן הטבע, כך אנו מוצאים גם את קול הצפצוף – ציפ ציפ, המציין את שירת הציפורים ומופיע אף בשמן בכלל – ציפור. את ההסבר לשתי משמעויות מנוגדות אלה של האות נוכל להסביר בנקל דרך התיאוריה המוכחת של אחדות הניגודים בלשון, כפי שהופיע, למשל, במאמר של פרויד בנושא לגבי מילים שלמות.

 ראו –
תראו מה שיתפתי: יסודות הבניין – הספר המלא – ביקורות ספרים ומאמרים @MIUI| https://hagaibooks.wordpress.com/2019/05/29/%d7%99%d7%a1%d7%95%d7%93%d7%95%d7%aa-%d7%94%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%99%d7%9f-%d7%94%d7%a1%d7%a4%d7%a8-%d7%94%d7%9e%d7%9c%d7%90/?preview=true

שורש 'צר'
כולל את –

צרב – צרה בעור
צרד – צרה בקול
צרה – שורש הבסיס 'צר'
צרח – צרה בקול
צרך – ?
צרם – צרה בקול
צרף – במקום 'לצרוף כסף', להתיך, קרוב אולי לצרב.
צרץ – לתקוע בחצוצרה

רוב הפעלים עניינם צרה בקול, והשורש צרץ, או חצרץ, כבר נותן לנו אידיקציה די ברורה למקור האונומטופאי – קול החצוצרה, שכנראה נשמע כ'צררר, צררר', ממש כפי שנשמע קול הצרצר. בחצוצרה השתמשו בעת צרה, ומכאן כנראה שמה. ומשם – לשאר הפעלים.

ומהצד השני של השורש –

אצר – חוזק
בצר – חוזק
יצר – צר צורה
נצר – כמו אצר, שמר
עצר – יורש עצר עניינו חוזק (וקרוב לו נצר), עצירה אולי עניינה צרות
פצר – ? אולי כמו פצה פה, ופצע, שורש פצ.
קצר – צרות

אם כך, יש לנו ארבעה פעלים שעניינם חוזק, שניים מלשון צרות או צורה, ואחד שכנראה לא שייך. כמו כן מצויה המילה חצר, אולי מקום צר?
לשון החוזק שמורה גם במילה צור – סלע. צרות וצורה כנראה עניינם אחד, מימדי מרחב.

התחלתי בפוסט הקודם עם תחום הלשון כשדנתי בשורש הדו־עיצורי 'חש', ועל כן אמשיך בכיוון זה, ונראה לאן נגיע. הפעם אתייחס לשורש שהוא אולי הכי מפורסם בתחום זה – 'פר'. ואלה השורשים המסתעפים ממנו, 14 במספר, ולצידם אפיונם –

פרא – יציאה החוצה
פרד – כמו פרר
פרה – יציאה והתרחבות
פרז – פרוץ, פתוח לחוץ
פרח – בדומה לפרה ורבה, התרחבות
פרט – כמו פרר
פרך – כמו פרר
פרם – כמו פרר
פרס – כמו פרר
פרע – כמו פרא, אפיון של חוץ
פרף – כמו פרר
פרץ – התרחבות החוצה
פרק – כמו פרר
פרר – וכמוהו כל הפעלים שהוזכרו למעלה, התפוררות ופירוק.

אנו רואים, אם כן, ששורש־בסיס זה מתחלק לשתי קבוצות – קבוצת פר"ר, המונה שמונה פריטים, ועניינה התפוררות ופירוק, וקבוצת פר"ה, המונה שישה פריטים, ועניינה התרחבות וחוץ. עוד ישנו 'פרג', אלא שהוא אינו מוטה כשורש.

כבר ציינתי בעבר, ועתה אזכיר זאת שוב, כי לדעתי מקור הפעלים אונומטופאי, חיקוי צלילי. ואין לנו מובהק כשורש 'פר' כדי להדגים זאת. הרי פר הוא חיקוי מדויק של קול ההתפוררות – פרררר פרררר. ולגבי קבוצת הפעלים השנייה – זה כבר מורכב יותר, אך אוכל להציע – עד היום אנו שומעים רועי־צאן בדווים מפזרים את הצאן בקריאות פרררר ברררר וכיוצא בזאת, על כן אולי המקור הוא משם – יציאה החוצה, התרחבות. ובדומה לכך עצם המילה 'בר' – חוץ. ו'ברא' – הוציא החוצה לכדי קיום.

עתה, כפי שציינתי בעבר כשכתבתי על כך (בספרי 'יסודות הבניין') – לכל שורש־בסיס אפשר להוסיף אות גם לפניו וגם אחריו. נראה אם כך את צידה השני של המשוואה –

אפר – התפוררות אדמה
הפר – התפוררות הסכם
חפר – בדומה לאפר
כפר – מלשון 'כפרה' לדעתי מקורו 'כפ', מלשון 'כפירה' – התפוררות אמונה, כמו הפר.
ספר – מלשון ספירה, אולי כמו פרט אחר פרט, התפוררות יוצרת ריבוי.
עפר – בדומה לאפר
שפר – מלשון 'אמרי שפר', ואולי מקורו ארמי, כמו 'שופרא'. וכן יש 'שופר', אולי מלשון פר.
תפר – חיבר את מה שהתפורר.

סך-הכול שמונה פעלים, אף כי כמה לא בהכרח שייכים לשורש 'פר'.
לאלה נוסיף – טפר – ברגלי בעלי החיים, שאולי קשור לתפר, וצפר – 'צפירה' היא הזריחה (שלא כלשון ימינו, שבה עניינה מעין רעש), שמקורה ארמי אולי – 'צפרא טבא', וכן יש החיה ציפור – המצייצת צויץ צויץ.

על המחשבה
וַיַּרְא יהוה כִּי רַבָּה רָעַת הָאָדָם בָּאָרֶץ וְכָל-יֵצֶר מַחְשְׁבֹת לִבֹּו רַק רַע כָּל-הַיֹּום.
בראשת ו, ה.

עוד על פסוק זה, שבו מופיעה ה'מחשבה' לראשונה. זו כמובן תופיע עוד רבות בתנ"ך בהמשך.

נתקלתי בשאלה יפה – מהי מחשבה? זו שאלה שלא כל-כך פשוט לענות עליה, אולי בגלל שכשאנו נאלצים 'לחשוב על המחשבה' אנו נתקלים במעין פרדוקס. ובכל אופן ניתן לחשוב עליה, ולו מבחינה מטריאליסטית. מחשבה, מבחינה פיזית, היא יצירת אי-אילו קישורים במוח העוזרים לנו להבין את המציאות. ודאי לתחום מדעי המוח יש מה לומר על כך. כמו כן יש דרכים למחשבה, שעיקריהן כמדומני הן יצירת הבדלה ומציאת המשותף. אבל כל זה עדיין מרגיש חסר. נפנה אם כך לצד הלשוני –

כמו בהרבה פעלים אחרים – ואינני יודע אם שמו לזה לב – הפועל חש"ב שייך לקבוצה של ארבעה פעלים (לעיתים אלו שמונה, ולעיתים מספר אחר) המתחילים ב'חש'. את עובדת היות השורש העברי בן שתי אותיות במקורו נראה שאין צורך להוכיח, וכבר העניין דובר רבות. ובכן, אלה הפעלים –

חשב
חשד
חשק
חשש

כפי שאפשר לראות בנקל, יש מכנה משותף ברור בין הפעלים, והוא הפעלת פעולה שכלית כלשהי ביחס לאובייקט. כך חשב – היא פעולה לוגית, חשד – היא פעולה שכלית-נפשית שמקורה פחד, חשק – היא פעולה שכלית-יצרית בשטח המיני בעיקר, וחשש – דומה מאוד לחשד.

על־כן אני חושב שהשורש הבסיסי של המילה 'חשב' היא 'חש', עניין תחושה. ואולי תוספת הבי"ת באה להביע 'חש ב', כמו – 'חש בדבר'.
אם דבר זה נכון, הרי שמקור המחשבה השכלית, לפחות לפי הלשון, הוא סנסואלי. ואולי הדבר יוכל לסייע בוויכוח העתיק בין הרציונליסטים והאמפיריציסטים.

(הערה – עוד נמצא השורש 'חשך', אך הוא משורש הבסיס 'שך', כמו 'סך', 'סכך', וכן בשי"ן שמאלית – חשׂך).

עוד לפרשת נח –
כאן מצוי פסוק יסודי מאוד וידוע מאוד אודות טבעו של האדם, שמצטרף לפסוקים אחרים בתנ"ך –

וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
בראשית ח, כא.

וכן –
כִּי אָדָם אֵין צַדִּיק בָּאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה טּוֹב וְלֹא יֶחֱטָא.
קהלת ז, כ.

או בתפילת שלמה בעת ייסוד המקדש –
כִּי יֶחֶטְאוּ לָךְ כִּי אֵין אָדָם אֲשֶׁר לֹא יֶחֱטָא וְאָנַפְתָּ בָם וּנְתַתָּם לִפְנֵי אוֹיֵב וְשָׁבוּם שֹׁבֵיהֶם אֶל אֶרֶץ הָאוֹיֵב רְחוֹקָה אוֹ קְרוֹבָה.
מלכים א, ח, מו.

וכן –
הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי.
תהילים, נא, ז.

על פסוקים אלה מייסדים הנוצרים את כל תיאולוגיית החטא שלהם, לפיה האדם נולד חוטא ורק החסד האלוהי יכול להושיעו.
ובאמת, לאנשים יש 'יצר הרע', זה ברור. אך האם אין להם גם 'יצר טוב'?
בעניין הזה די רק להביט בעוד היקרות של המילה 'יצר', כזו שפחות מוכרת –

וְאַתָּה שְׁלֹמֹה בְנִי דַּע אֶת אֱלֹהֵי אָבִיךָ וְעָבְדֵהוּ בְּלֵב שָׁלֵם וּבְנֶפֶשׁ חֲפֵצָה כִּי כָל לְבָבוֹת דּוֹרֵשׁ יְהוָה וְכָל יֵצֶר מַחֲשָׁבוֹת מֵבִין אִם תִּדְרְשֶׁנּוּ יִמָּצֵא לָךְ וְאִם תַּעַזְבֶנּוּ יַזְנִיחֲךָ לָעַד.
דברי הימים א, כח, ט.

כאן יצר מקושר למחשבה, וכן מפורש בקונקורדנציה. ומצודות מפרש – פעולה. אם כך ואם כך, ברור לפי הפסוק שהבחירה היא בידי האדם.

וכך גם קראנו בפרשה הקודמת, בראשית, בדברים שנאמרו לקין –

הֲלוֹא אִם תֵּיטִיב שְׂאֵת וְאִם לֹא תֵיטִיב לַפֶּתַח חַטָּאת רֹבֵץ וְאֵלֶיךָ תְּשׁוּקָתוֹ וְאַתָּה תִּמְשָׁל בּוֹ.
בראשית ד, ז.

אתה תמשול בו – בידך הדבר.

לעומת זאת, שוב, בגישה הנוצרית – אני מעתיק –

"בספרו הקצר "על הרצון הבלתי-חופשי" מרטין לותר כותב בצדק: "לפיכך, רצון האדם ניצב באמצע כמו חיית משא; אם אלוהים יושב עליו, הוא רוצה והולך לאן שאלוהים רוצה, כפי שהמזמור אומר [ע"ג 22-23]: בְּ֝הֵמ֗וֹת הָיִ֥יתִי עִמָּֽךְ׃ וַאֲנִ֣י תָמִ֣יד עִמָּ֑ךְ. אם השטן יושב עליו הוא רוצה והולך לאן שהשטן רוצה."."

ואני לא מכריע, רק מציג את הכתובים.

חסר משוגעים אני?

כחלק ממסע הבריחה של דוד משאול קורה הדבר הזה –

יא וַיָּקָם דָּוִד וַיִּבְרַח בַּיּוֹם הַהוּא מִפְּנֵי שָׁאוּל וַיָּבֹא אֶל אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. יב וַיֹּאמְרוּ עַבְדֵי אָכִישׁ אֵלָיו הֲלוֹא זֶה דָוִד מֶלֶךְ הָאָרֶץ הֲלוֹא לָזֶה יַעֲנוּ בַמְּחֹלוֹת לֵאמֹר הִכָּה שָׁאוּל באלפו [בַּאֲלָפָיו] וְדָוִד ברבבתו [בְּרִבְבֹתָיו]. יג וַיָּשֶׂם דָּוִד אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה בִּלְבָבוֹ וַיִּרָא מְאֹד מִפְּנֵי אָכִישׁ מֶלֶךְ גַּת. יד וַיְשַׁנּוֹ אֶת טַעְמוֹ בְּעֵינֵיהֶם וַיִּתְהֹלֵל בְּיָדָם ויתו [וַיְתָיו] עַל דַּלְתוֹת הַשַּׁעַר וַיּוֹרֶד רִירוֹ אֶל זְקָנוֹ. טו וַיֹּאמֶר אָכִישׁ אֶל עֲבָדָיו הִנֵּה תִרְאוּ אִישׁ מִשְׁתַּגֵּעַ לָמָּה תָּבִיאוּ אֹתוֹ אֵלָי. טז חֲסַר מְשֻׁגָּעִים אָנִי כִּי הֲבֵאתֶם אֶת זֶה לְהִשְׁתַּגֵּעַ עָלָי הֲזֶה יָבוֹא אֶל בֵּיתִי.
שמואל א, כא.

'חסר משוגעים אני?' הפך כבר למטבע־לשון.

והיום ברשתות החברתיות, אני מעתיק –

דברי ביביסט: "איזה יופי, טילים יצאו מהדרום לכיוון יד מרדכי! שמחנו, הרמנו כוסית אני ואשתי!".

טוב, לא צריך להייחס לכל משוגע!

אגב, נשים לב לביטוי 'וישנה את טעמו' (וישנו במקור). מפרש מצודות – "טעמו" – ענין דבור החכמה כמו (איוב יב כ) וטעם זקנים יקח [אף כי באיוב אפשר כי מדובר בטעם ממש, ראו שמואל ב, יט, לו -בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה אָנֹכִי הַיּוֹם הַאֵדַע בֵּין טוֹב לְרָע אִם יִטְעַם עַבְדְּךָ אֶת אֲשֶׁר אֹכַל וְאֶת אֲשֶׁר אֶשְׁתֶּה אִם אֶשְׁמַע עוֹד בְּקוֹל שָׁרִים וְשָׁרוֹת וְלָמָּה יִהְיֶה עַבְדְּךָ עוֹד לְמַשָּׂא אֶל אֲדֹנִי הַמֶּלֶךְ], וכן מפרשים גם אחרים. טעם הוא גם אחד החושים, ובהשאלה – 'טעם אמנותי' וכד', וגם מילה נוספת ל'סיבה'. (ויש גם טעם-הטעמה, הדגשה). מילה זו כנראה אופיינית לספר שמואל, שכן היא מופיעה גם במפגש דוד עם אביגיל –

לב וַיֹּאמֶר דָּוִד לַאֲבִיגַל בָּרוּךְ יְהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר שְׁלָחֵךְ הַיּוֹם הַזֶּה לִקְרָאתִי. לג וּבָרוּךְ טַעְמֵךְ וּבְרוּכָה אָתְּ אֲשֶׁר כְּלִתִנִי הַיּוֹם הַזֶּה מִבּוֹא בְדָמִים וְהֹשֵׁעַ יָדִי לִי.
שמואל א, כה.

ובכן, להקשרנו – רצוי לשמור גם על 'טעם טוב'.

יום שישי, יושב ואוכל צוהריים ומאזין לגלי צה"ל ברקע. מתחילה התוכנית של סיוון רהב מאיר ובעלה ידידיה. היא פותחת ואומרת שהיא רוצה לדבר על מגזר שלא מרבים לדבר עליו ולהתייחס אליו, מגזר שסובל מאוד וכו'. אני חושב – על מי היא מדברת? על הנכים? ניצולי השואה? אולי הדתל"שים? ואז היא אומרת – הזוגות שזה עתה התחתנו. מיד סגרתי את הרדיו. איני יודע איך הסבירה את דבריה, אבל הזוגות הנישאים הם אולי האנשים שהכי מפרגנים להם בחברה, והם כלל לא 'מגזר'.
קודם לכן קראתי את הטור של רוגל אלפר בהארץ. רוגל הוא כותב שאוהבים לשנוא, אך לדעתי הוא אומר את הדברים כפי שהם. הבעיה שהחברה הישראלית כל-כך מפונקת שהיא לא יכולה לשמוע ביקורת. אז גם רוגל דיבר על חתונות, כדבר שעליו הישראלים לא מוותרים גם בתקופת הקורונה, ולכן הוא הדבר הישראלי ביותר.
וזה נכון, ישראל היא אחת המדינות עם הילודה הגבוהה ביותר, גם אצל החילוניים. הכול סובב פה סביב המשפחה. אפילו טיפולי פוריות ממומנים על-ידי המדינה ביד נדיבה ביותר, ללא שום תחרות לזה בעולם.
אחרי הכול, אנחנו חברה שבטית מאוד ומשפחתית מאוד. כפי שכתוב בתנ"ך במקומות רבים – 'למשפחותם לבית אבותם'. על יסוד 'בית אבותם' ועל השושלת הישראלית המקורית שעוברת דרך האב דווקא אולי נדבר בפעם אחרת. כאן רק נאמר שמבנה זה הוא גם, בהכרח אולי, פטריארכלי מאוד.
אז יש הרבה חיוב במבנה חברתי כזה, אך יש בו גם הרבה חסרונות. חברה שזה המבנה שלה היא בהכרח פרוטקציונרית ונפוטיסטית – וכך באמת המקרה בישראל. בחברה כזו בהכרח יהיו חלקים פריוולגים וחלקים מקופחים. כך גם המקרה של סיוון רהב מאיר – ברור שהיא מדברת אל קהלה הדתי, שחתונות זה מה שמעניין אותו. אבל מה עם כל המקופחים והמודרים? מה עם כל מי שנופל בין הכיסאות? חברה כזו היא סיוט בשבילם. ולכן גם הם אלה המודגשים ביותר בדברי הנביאים. 'הגר, היתום והאלמנה', יחד עם העני. בלעדי החלק השני של המשוואה זו חברה אכזרית ביותר.

דּוֹר טָהוֹר בְּעֵינָיו וּמִצֹּאָתוֹ לֹא רֻחָץ.
משלי ל, יב.

ולכן הוא להוט לקנות נייר טואלט.

ותמלא הארץ חמס, עוד לפרשת נח

וַתִּשָּׁחֵת הָאָרֶץ לִפְנֵי הָאֱלֹהִים וַתִּמָּלֵא הָאָרֶץ חָמָס.
בראשית ו, יא.

וַיֹּאמֶר אֱלֹהִים לְנֹחַ קֵץ כָּל בָּשָׂר בָּא לְפָנַי כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ חָמָס מִפְּנֵיהֶם וְהִנְנִי מַשְׁחִיתָם אֶת הָאָרֶץ.
בראשית ו, יג.

רש"י –
"קץ כל בשר" – כ"מ שאתה מוצא זנות וע"א אנדרלמוסיא באה לעולם והורגת טובים ורעים.

"כי מלאה הארץ חמס" – לא נחתם גזר דינם אלא על הגזל (סנהדרין קח).

ואותו עוון של חמס-גזל נמצא גם בנבואתו של יחזקאל, פרק ז', כסיבת הגלות. נשמע את דבריו הנוראיים –

א וַיְהִי דְבַר יְהוָה אֵלַי לֵאמֹר. ב וְאַתָּה בֶן אָדָם כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה לְאַדְמַת יִשְׂרָאֵל קֵץ בָּא הַקֵּץ עַל ארבעת [אַרְבַּע] כַּנְפוֹת הָאָרֶץ. ג עַתָּה הַקֵּץ עָלַיִךְ וְשִׁלַּחְתִּי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל תּוֹעֲבֹתָיִךְ. ד וְלֹא תָחוֹס עֵינִי עָלַיִךְ וְלֹא אֶחְמוֹל כִּי דְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה.

ה כֹּה אָמַר אֲדֹנָי יְהוִה רָעָה אַחַת רָעָה הִנֵּה בָאָה. ו קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה. ז בָּאָה הַצְּפִירָה אֵלֶיךָ יוֹשֵׁב הָאָרֶץ בָּא הָעֵת קָרוֹב הַיּוֹם מְהוּמָה וְלֹא הֵד הָרִים. ח עַתָּה מִקָּרוֹב אֶשְׁפּוֹךְ חֲמָתִי עָלַיִךְ וְכִלֵּיתִי אַפִּי בָּךְ וּשְׁפַטְתִּיךְ כִּדְרָכָיִךְ וְנָתַתִּי עָלַיִךְ אֵת כָּל תּוֹעֲבוֹתָיִךְ. ט וְלֹא תָחוֹס עֵינִי וְלֹא אֶחְמוֹל כִּדְרָכַיִךְ עָלַיִךְ אֶתֵּן וְתוֹעֲבוֹתַיִךְ בְּתוֹכֵךְ תִּהְיֶיןָ וִידַעְתֶּם כִּי אֲנִי יְהוָה מַכֶּה. י הִנֵּה הַיּוֹם הִנֵּה בָאָה יָצְאָה הַצְּפִרָה צָץ הַמַּטֶּה פָּרַח הַזָּדוֹן. יא הֶחָמָס קָם לְמַטֵּה רֶשַׁע לֹא מֵהֶם וְלֹא מֵהֲמוֹנָם וְלֹא מֶהֱמֵהֶם וְלֹא נֹהַּ בָּהֶם. יב בָּא הָעֵת הִגִּיעַ הַיּוֹם הַקּוֹנֶה אַל יִשְׂמָח וְהַמּוֹכֵר אַל יִתְאַבָּל כִּי חָרוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ. יג כִּי הַמּוֹכֵר אֶל הַמִּמְכָּר לֹא יָשׁוּב וְעוֹד בַּחַיִּים חַיָּתָם כִּי חָזוֹן אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ לֹא יָשׁוּב וְאִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ חַיָּתוֹ לֹא יִתְחַזָּקוּ. יד תָּקְעוּ בַתָּקוֹעַ וְהָכִין הַכֹּל וְאֵין הֹלֵךְ לַמִּלְחָמָה כִּי חֲרוֹנִי אֶל כָּל הֲמוֹנָהּ. טו הַחֶרֶב בַּחוּץ וְהַדֶּבֶר וְהָרָעָב מִבָּיִת אֲשֶׁר בַּשָּׂדֶה בַּחֶרֶב יָמוּת וַאֲשֶׁר בָּעִיר רָעָב וָדֶבֶר יֹאכֲלֶנּוּ. טז וּפָלְטוּ פְּלִיטֵיהֶם וְהָיוּ אֶל הֶהָרִים כְּיוֹנֵי הַגֵּאָיוֹת כֻּלָּם הֹמוֹת אִישׁ בַּעֲו‍ֹנוֹ. יז כָּל הַיָּדַיִם תִּרְפֶּינָה וְכָל בִּרְכַּיִם תֵּלַכְנָה מָּיִם. יח וְחָגְרוּ שַׂקִּים וְכִסְּתָה אוֹתָם פַּלָּצוּת וְאֶל כָּל פָּנִים בּוּשָׁה וּבְכָל רָאשֵׁיהֶם קָרְחָה. יט כַּסְפָּם בַּחוּצוֹת יַשְׁלִיכוּ וּזְהָבָם לְנִדָּה יִהְיֶה כַּסְפָּם וּזְהָבָם לֹא יוּכַל לְהַצִּילָם בְּיוֹם עֶבְרַת יְהוָה נַפְשָׁם לֹא יְשַׂבֵּעוּ וּמֵעֵיהֶם לֹא יְמַלֵּאוּ כִּי מִכְשׁוֹל עֲו‍ֹנָם הָיָה. כ וּצְבִי עֶדְיוֹ לְגָאוֹן שָׂמָהוּ וְצַלְמֵי תוֹעֲבֹתָם שִׁקּוּצֵיהֶם עָשׂוּ בוֹ עַל כֵּן נְתַתִּיו לָהֶם לְנִדָּה. כא וּנְתַתִּיו בְּיַד הַזָּרִים לָבַז וּלְרִשְׁעֵי הָאָרֶץ לְשָׁלָל וחללה [וְחִלְּלוּהוּ]. כב וַהֲסִבּוֹתִי פָנַי מֵהֶם וְחִלְּלוּ אֶת צְפוּנִי וּבָאוּ בָהּ פָּרִיצִים וְחִלְּלוּהָ.

כג עֲשֵׂה הָרַתּוֹק כִּי הָאָרֶץ מָלְאָה מִשְׁפַּט דָּמִים וְהָעִיר מָלְאָה חָמָס. כד וְהֵבֵאתִי רָעֵי גוֹיִם וְיָרְשׁוּ אֶת בָּתֵּיהֶם וְהִשְׁבַּתִּי גְּאוֹן עַזִּים וְנִחֲלוּ מְקַדְשֵׁיהֶם. כה קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן. כו הֹוָה עַל הֹוָה תָּבוֹא וּשְׁמֻעָה אֶל שְׁמוּעָה תִּהְיֶה וּבִקְשׁוּ חָזוֹן מִנָּבִיא וְתוֹרָה תֹּאבַד מִכֹּהֵן וְעֵצָה מִזְּקֵנִים. כז הַמֶּלֶךְ יִתְאַבָּל וְנָשִׂיא יִלְבַּשׁ שְׁמָמָה וִידֵי עַם הָאָרֶץ תִּבָּהַלְנָה מִדַּרְכָּם אֶעֱשֶׂה אוֹתָם וּבְמִשְׁפְּטֵיהֶם אֶשְׁפְּטֵם וְיָדְעוּ כִּי אֲנִי יְהוָה.

מלבי"ם כבר פירש –
https://www.sefaria.org.il/Malbim_on_Ezekiel.7.25?lang=he
או בתקציר של 929 –
https://www.929.org.il/page/459/post/11415

תהילים סט – שיבולת

עוד לפרשת נח, ענייני מים – שיבולת.

הדובר בתהילים פעמים רבות רדוף, באופן שהיה מקוטלג היום, אולי, כפרנויה. נראה שהיום אנו חיים בחברה אחרת לגמרי מזו התנ"כית.
לגבי מזמור זה, הפעם נשים לב למוטיב המים, הטביעה, וביתר פירוט – למילה 'שיבולת', שאמנם בצורתה המודרנית משמעה קנה החיטה, אך במקור היא תופעה הקשורה למים – מפל או מערבולת (כפירוש רש"י או מלבי"ם, בהתאמה).
ובכל זאת, גם היום נותרו לנו ביטויים השאובים מדימוי זה – 'באו מים עד נפש', 'להחזיק את הראש מעל למים', ועוד.

נתמקד בהדגשות –

א לַמְנַצֵּחַ עַל שׁוֹשַׁנִּים לְדָוִד. ב הוֹשִׁיעֵנִי אֱלֹהִים כִּי בָאוּ מַיִם עַד נָפֶשׁ. ג טָבַעְתִּי בִּיוֵן מְצוּלָה וְאֵין מָעֳמָד בָּאתִי בְמַעֲמַקֵּי מַיִם וְשִׁבֹּלֶת שְׁטָפָתְנִי. 

ד יָגַעְתִּי בְקָרְאִי נִחַר גְּרוֹנִי כָּלוּ עֵינַי מְיַחֵל לֵאלֹהָי. ה רַבּוּ מִשַּׂעֲרוֹת רֹאשִׁי שֹׂנְאַי חִנָּם עָצְמוּ מַצְמִיתַי אֹיְבַי שֶׁקֶר אֲשֶׁר לֹא גָזַלְתִּי אָז אָשִׁיב. ו אֱ‍לֹהִים אַתָּה יָדַעְתָּ לְאִוַּלְתִּי וְאַשְׁמוֹתַי מִמְּךָ לֹא נִכְחָדוּ. ז אַל יֵבֹשׁוּ בִי קֹוֶיךָ אֲדֹנָי יְהוִה צְבָאוֹת אַל יִכָּלְמוּ בִי מְבַקְשֶׁיךָ אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ח כִּי עָלֶיךָ נָשָׂאתִי חֶרְפָּה כִּסְּתָה כְלִמָּה פָנָי. ט מוּזָר הָיִיתִי לְאֶחָי וְנָכְרִי לִבְנֵי אִמִּי. י כִּי קִנְאַת בֵּיתְךָ אֲכָלָתְנִי וְחֶרְפּוֹת חוֹרְפֶיךָ נָפְלוּ עָלָי. יא וָאֶבְכֶּה בַצּוֹם נַפְשִׁי וַתְּהִי לַחֲרָפוֹת לִי. יב וָאֶתְּנָה לְבוּשִׁי שָׂק וָאֱהִי לָהֶם לְמָשָׁל. יג יָשִׂיחוּ בִי יֹשְׁבֵי שָׁעַר וּנְגִינוֹת שׁוֹתֵי שֵׁכָר. יד וַאֲנִי תְפִלָּתִי לְךָ יְהוָה עֵת רָצוֹן אֱלֹהִים בְּרָב חַסְדֶּךָ עֲנֵנִי בֶּאֱמֶת יִשְׁעֶךָ. 

טו הַצִּילֵנִי מִטִּיט וְאַל אֶטְבָּעָה אִנָּצְלָה מִשֹּׂנְאַי וּמִמַּעֲמַקֵּי מָיִם. טז אַל תִּשְׁטְפֵנִי שִׁבֹּלֶת מַיִם וְאַל תִּבְלָעֵנִי מְצוּלָה וְאַל תֶּאְטַר עָלַי בְּאֵר פִּיהָ. 

יז עֲנֵנִי יְהוָה כִּי טוֹב חַסְדֶּךָ כְּרֹב רַחֲמֶיךָ פְּנֵה אֵלָי. יח וְאַל תַּסְתֵּר פָּנֶיךָ מֵעַבְדֶּךָ כִּי צַר לִי מַהֵר עֲנֵנִי. יט קָרְבָה אֶל נַפְשִׁי גְאָלָהּ לְמַעַן אֹיְבַי פְּדֵנִי. כ אַתָּה יָדַעְתָּ חֶרְפָּתִי וּבָשְׁתִּי וּכְלִמָּתִי נֶגְדְּךָ כָּל צוֹרְרָי. כא חֶרְפָּה שָׁבְרָה לִבִּי וָאָנוּשָׁה וָאֲקַוֶּה לָנוּד וָאַיִן וְלַמְנַחֲמִים וְלֹא מָצָאתִי. כב וַיִּתְּנוּ בְּבָרוּתִי רֹאשׁ וְלִצְמָאִי יַשְׁקוּנִי חֹמֶץ. כג יְהִי שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ. כד תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד. כה שְׁפָךְ עֲלֵיהֶם זַעְמֶךָ וַחֲרוֹן אַפְּךָ יַשִּׂיגֵם. כו תְּהִי טִירָתָם נְשַׁמָּה בְּאָהֳלֵיהֶם אַל יְהִי יֹשֵׁב. כז כִּי אַתָּה אֲשֶׁר הִכִּיתָ רָדָפוּ וְאֶל מַכְאוֹב חֲלָלֶיךָ יְסַפֵּרוּ. כח תְּנָה עָוֹן עַל עֲו‍ֹנָם וְאַל יָבֹאוּ בְּצִדְקָתֶךָ. כט יִמָּחוּ מִסֵּפֶר חַיִּים וְעִם צַדִּיקִים אַל יִכָּתֵבוּ. ל וַאֲנִי עָנִי וְכוֹאֵב יְשׁוּעָתְךָ אֱלֹהִים תְּשַׂגְּבֵנִי. לא אֲהַלְלָה שֵׁם אֱלֹהִים בְּשִׁיר וַאֲגַדְּלֶנּוּ בְתוֹדָה. לב וְתִיטַב לַיהוָה מִשּׁוֹר פָּר מַקְרִן מַפְרִיס. לג רָאוּ עֲנָוִים יִשְׂמָחוּ דֹּרְשֵׁי אֱלֹהִים וִיחִי לְבַבְכֶם. לד כִּי שֹׁמֵעַ אֶל אֶבְיוֹנִים יְהוָה וְאֶת אֲסִירָיו לֹא בָזָה. לה יְהַלְלוּהוּ שָׁמַיִם וָאָרֶץ יַמִּים וְכָל רֹמֵשׂ בָּם. לו כִּי אֱלֹהִים יוֹשִׁיעַ צִיּוֹן וְיִבְנֶה עָרֵי יְהוּדָה וְיָשְׁבוּ שָׁם וִירֵשׁוּהָ. לז וְזֶרַע עֲבָדָיו יִנְחָלוּהָ וְאֹהֲבֵי שְׁמוֹ יִשְׁכְּנוּ בָהּ.

אגב, שיבולת מופיעה עוד בישעיה כז, יב, ואיוב כד, כד, אך ההיקרות המפורסמת ביותר שלה היא מסיפור בני אפרים בשופטים יב –

א וַיִּצָּעֵק אִישׁ אֶפְרַיִם וַיַּעֲבֹר צָפוֹנָה וַיֹּאמְרוּ לְיִפְתָּח מַדּוּעַ עָבַרְתָּ לְהִלָּחֵם בִּבְנֵי עַמּוֹן וְלָנוּ לֹא קָרָאתָ לָלֶכֶת עִמָּךְ בֵּיתְךָ נִשְׂרֹף עָלֶיךָ בָּאֵשׁ. ב וַיֹּאמֶר יִפְתָּח אֲלֵיהֶם אִישׁ רִיב הָיִיתִי אֲנִי וְעַמִּי וּבְנֵי עַמּוֹן מְאֹד וָאֶזְעַק אֶתְכֶם וְלֹא הוֹשַׁעְתֶּם אוֹתִי מִיָּדָם. ג וָאֶרְאֶה כִּי אֵינְךָ מוֹשִׁיעַ וָאָשִׂימָה נַפְשִׁי בְכַפִּי וָאֶעְבְּרָה אֶל בְּנֵי עַמּוֹן וַיִּתְּנֵם יְהוָה בְּיָדִי וְלָמָה עֲלִיתֶם אֵלַי הַיּוֹם הַזֶּה לְהִלָּחֶם בִּי. ד וַיִּקְבֹּץ יִפְתָּח אֶת כָּל אַנְשֵׁי גִלְעָד וַיִּלָּחֶם אֶת אֶפְרָיִם וַיַּכּוּ אַנְשֵׁי גִלְעָד אֶת אֶפְרַיִם כִּי אָמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אַתֶּם גִּלְעָד בְּתוֹךְ אֶפְרַיִם בְּתוֹךְ מְנַשֶּׁה. ה וַיִּלְכֹּד גִּלְעָד אֶת מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן לְאֶפְרָיִם וְהָיָה כִּי יֹאמְרוּ פְּלִיטֵי אֶפְרַיִם אֶעֱבֹרָה וַיֹּאמְרוּ לוֹ אַנְשֵׁי גִלְעָד הַאֶפְרָתִי אַתָּה וַיֹּאמֶר לֹא. ו וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֱמָר נָא שִׁבֹּלֶת וַיֹּאמֶר סִבֹּלֶת וְלֹא יָכִין לְדַבֵּר כֵּן וַיֹּאחֲזוּ אוֹתוֹ וַיִּשְׁחָטוּהוּ אֶל מַעְבְּרוֹת הַיַּרְדֵּן וַיִּפֹּל בָּעֵת הַהִיא מֵאֶפְרַיִם אַרְבָּעִים וּשְׁנַיִם אָלֶף. ז וַיִּשְׁפֹּט יִפְתָּח אֶת יִשְׂרָאֵל שֵׁשׁ שָׁנִים וַיָּמָת יִפְתָּח הַגִּלְעָדִי וַיִּקָּבֵר בְּעָרֵי גִלְעָד.

גם כאן שיבולת קשורה למעברות הירדן ולמים. בני אפרים לא יכלו לבטא את השי"ן, וכך לא עברו סלקציה.
אולי – רק אולי – ניתן לעשות הקבלה מזה לימינו, שאצלנו נמצאים הערבים, שאינם מצליחים לבטא את הפ"ה, ואומרים בי"ת תחתיה.