שורש 'קצ'

עניינו קציצה וקצה –

קצב – קצץ
קצה – קצ
קצע – קצץ
קצף – כעס, קצר־רוח? וחרי־אף? כן יש 'שצף־קצף' (ישעיה נד, ח).
קצץ – קצ
קצר – קצץ

קצ – כמו קט – קציצה.

קצח – אולי על שם קציצתו, קצת – קצה, קצין – מקצה העם? קץ – קצה.
קוץ – עוקץ וקוצץ.

הקוצף מעלה רוק בפיו ומכאן המשמעות השנייה – קצף על פני המים, המופיעה פעם אחת במקרא.

מהצד השני –
גם לשון מאיסה –

קוצ – לקוץ בדבר, למאוס בו
יקץ – הקיץ, קם משנתו – קץ הלילה
עקץ – כמו קוץ
שקץ – מאס

לקוץ בדבר ולשקץ אותו – אולי כמו 'כלו כל הקיצין, באו מים עד נפש', להביא סוף וקץ לדבר. ואולי כמו קוץ דוקר.

שקץ-רמש – על שם שמשקצים אותו.

להטעמה –

קֵץ בָּא בָּא הַקֵּץ הֵקִיץ אֵלָיִךְ הִנֵּה בָּאָה.

יחזקאל ז, ו.

שורש 'קפ'

עניינו קושי, כריתה וקיפוץ –

קפא – ראו להלן
קפד – ראו להלן
קפל – כמו כפל
קפץ – קפץ כקוף וכן קפץ פיו-סגר פיו, אולי מלשון קושי כקפא

קפא – על 'קפאו תהומות' מפרש רש"י – "קפאו" – כמו (איוב י) וכגבינה תקפיאני שהוקשו ונעשו כאבנים.

קפד הוא לשון חז"ל בעיקר, אך נמצא גם בתנ"ך –
קְפָדָה בָא וּבִקְשׁוּ שָׁלוֹם וָאָיִן.
יחזקאל ז, כה.
"קפדה" – ענין כריתה כמו קפדתי כאורג חיי (שם לח) – מצודות, וכן רש"י.
"קפדה", וחברו קפדתי כאורג חיי (ישעיה ל"ח י"ב), ופירשתי שם מענין קשירת וכריכת הרתוק. – מלבי"ם.

אם הוא מלשון כריתה, קפ זה מצטרף לפעלי קט-כת.

וכן יש קיפוד, וקיפוז – סוג של עוף – במקרא.

קוף – קופץ, הופ הופ. וכן יש קיפח, צולע ומקפץ, ואולי ממנו בימינו – מקופח איבר.

מצד שני –

הקף – עיגול ככף
זקף – הפך הכיפוף, קפ
נקף – כמו זקף, נקף אצבע
עקף – כיפוף
שקף – 'נשקפה מבעד לחלון' – ?
תקף – 'כל תוקף מלכותו', אך בעיקר בלשון חז"ל, ארמית.

כן רקפת – כופפת ראשה, שקוף, משקוף – זקוף? ואולי זה יסודו של שורש שק"פ. וכן מצאו בחפירות ויחסו לחלונות ה'שקופים' המתוארים במקרא. ורשי מהארמית – שהדלת מכה בו, כמו נקף.

ועל דרך ההלצה, מכאן ראיה לאבולוציה – זקף מלשון 'זה קוף'!

שורש 'כפ'

עניינו כף –

כפה – הכביד ידו, כפו
כפל – ?
כפף – ככף
כפר – כיסה בכף, ראו להלן
כפת – כפה. ואולי גם כמו לפת.

השורש כפ"ר, מטבע הדברים, זכה לפרשנויות רבות. לי נראה שהוא פשוט מלשון כף, המונחת מעל משהו וחופפת עליו. כלומר כפרה היא פשוט כיסוי, מעין הגנה.
כפירה במשמעות של אי־אמונה עניינה אחר, ושייכת לפעלי פר.

בעניין כפל, מעניין לררות שיחזקאל משתמש בלשון נופל על לשון כף-כפל –

וְאַתָּה בֶן אָדָם הִנָּבֵא וְהַךְ כַּף אֶל כָּף וְתִכָּפֵל חֶרֶב שְׁלִישִׁתָה חֶרֶב חֲלָלִים הִיא חֶרֶב חָלָל הַגָּדוֹל הַחֹדֶרֶת לָהֶם.
יחזקאל כא, יט.
ואולי באמת כפל הוא כף-ל-כף, פעולה שאכן יוצרת הכפלה.

כן יש כפן-רעב – שנכפה?, וכפיס – כלי שאולי דומה לכף.

מהצד השני –

אכף – כמו כפה

אוכף – נכפה.

שורש 'חפ'

עניינו כפול – כמו כף, ומלשון חפירה –
חפה – מעין כיפה, חופה
חפז – ז' הזריזות
חפן – חפירה, וממנו חופן
חפף – כמו חפה, 'חופף עליו כל היום'
חפץ – ראו להלן
חפר – חפירה
חפש – חפירה

הֵן יַעֲשֹׁק נָהָר לֹא יַחְפּוֹז יִבְטַח כִּי יָגִיחַ יַרְדֵּן אֶל פִּיהוּ.
איוב מ, כג.

יחפוז – מפרשים מלשון חפזון ומהירות, אך יש המפרשים מלשון תנועה, ועוד. ואולי חפץ דומה לחפז, תנועת הלב. והחפץ הדומם הוא מה שחפצים בו.

מי שמתחפש הוא מי שמחפשים אחריו. חופש עניינו אחר, פש.

חפ הוא אכן צליל החפירה. והוא קרוב לכף – כלי החפירה.

צד שני שונה –

דחף – דחה
סחף – שחה
רחף – רפרף, עף

שחף – עף.

חיסון

(כתבתי אתמול בלילה, עכשיו זה לא נראה לי כל-כך, אבל זה כבר כתוב…)

וְזָרְחָה לָכֶם יִרְאֵי שְׁמִי שֶׁמֶשׁ צְדָקָה וּמַרְפֵּא בִּכְנָפֶיהָ וִיצָאתֶם וּפִשְׁתֶּם כְּעֶגְלֵי מַרְבֵּק.
מלאכי ג, כ.

בעיתון הארץ לפני כמה ימים פורסמה כתבה נרחבת ורצינית על כך שמחקרים מראים כי ויטמין D יכול למנוע או למתן את מחלת הקורונה. כידוע, חשיפה לשמש (בזמנים בטוחים) מספקת לגוף את הויטמין הזה. למרות שצריך להודות שבימינו בדרך־כלל החשיפה אינה ממושכת דיה ולכן צריך להשתמש בתוסף־תזונה.
אז אולי זה ה'מרפא בכנפיה' של 'שמש הצדקה'?

זה נכתב יום לאחר שהמכון הביולוגי בישראל הודיע שבשבוע הבא הוא עומד להתחיל בניסוי בבני אדם של החיסון שפיתח. עכשיו, אינני כלל ממתנגדי החיסונים, אך כדי שחיסון יהיה בטוח באמת עליו לעבור ניסויים רבים, וזה לוקח זמן רב. ואולי גם לזה יש פסוק (מפורסם) מתאים –

כִּי לֹא לְעוֹלָם חֹסֶן וְאִם נֵזֶר לְדוֹר דור [וָדוֹר].
משלי כז, כד.

אף כי חוסן כאן – על פי מצודות – הוא חוזק הקשור לעושר דווקא (וכן מחסן, אוצר). ואכן גם כאן רואים הרבה שמתרוששים.
ואולי נתנחם בדברים אלו –

וְהָיָה אֱמוּנַת עִתֶּיךָ חֹסֶן יְשׁוּעֹת חָכְמַת וָדָעַת יִרְאַת יְהוָה הִיא אוֹצָרוֹ.
ישעיה לג, ו.

מפרש מלבי"ם –

"והיה", תחת חוסן השלל שאבדתם הרוחתם חוסן אחר כי "אמונת עתיך" מה שהאמנתם בה' בעתים הרעים הללו ולא נסוג לבכם מאמונתו, זה היה לכם "חסן" והון חזק "של ישועות של חכמת ודעת", חוסן זה של חכמה ודעת ה' הרוחתם, ואם תשאלו ולאן תניחו החוסן הזה לאצרו שמה? משיב "יראת ה' היא אוצרו", היראה הוא האוצר ששם תאצרו את החכמה והדעת שהרוחתם לשמרו שם באוצר עד עולם, ר"ל ע"י יראת ה' תתקיים החכמה והדעת בידכם, כמו שיתקיים החוסן אם יונח באוצר.

לבסוף, אם תרשו לי, כך גם אומר ישוע בדרשת ההר המפורסמת שלו, במתי ו –

ט "אַל תַּאַצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת עֲלֵי אֲדָמוֹת, בְּמָקוֹם שֶׁהָעָשׁ וְהַחֲלוּדָה מַשְׁחִיתִים וְהַגַּנָּבִים חוֹפְרִים וְגוֹנְבִים.
⋅כ אִצְרוּ לָכֶם אוֹצָרוֹת בַּשָּׁמַיִם, בְּמָקוֹם אֲשֶׁר עָשׁ וַחֲלוּדָה לֹא יַשְׁחִיתוּ וְגַנָּבִים לֹא יַחְפְּרוּ וְלֹא יִגְנְבוּ; כא כִּי בַּמָּקוֹם שֶׁאוֹצָרְךָ נִמְצָא, שָׁם יִהְיֶה גַּם לְבָבְךָ."

שורש 'דח' ו'דכ'

שורש דח עניינו דחייה וריחוק –

דחה
(דחס) – לא בתנ"ך
דחף
דחק

וכן –
נדח

כִּי מוֹת נָמוּת וְכַמַּיִם הַנִּגָּרִים אַרְצָה אֲשֶׁר לֹא יֵאָסֵפוּ וְלֹא יִשָּׂא אֱלֹהִים נֶפֶשׁ וְחָשַׁב מַחֲשָׁבוֹת לְבִלְתִּי יִדַּח מִמֶּנּוּ נִדָּח.
שמואל ב, יד, יד.

שורש 'דך' עניינו רפיון –

דכא – רפה

עַמְּךָ יהוה יְדַכְּאוּ וְנַחֲלָתְךָ יְעַנּוּ.
תהילים צד, ה.

דיכאון קליני הוא דכדוך, חלישות, אך אולי ניתן לטעון ששורשו גם מדחייה וריחוק?

כן יש דך-עני, וכן 'פצוע־דכא'.

השורשים 'מח' ו'הכ'

עניינם הכאה –

מחא מחא־כף, הכאה
מחה – בהכאה
מחק – כמו מחה, בהכאה
מחץ – הכאה

וכן מסופר על יעל –
יָדָהּ לַיָּתֵד תִּשְׁלַחְנָה וִימִינָהּ לְהַלְמוּת עֲמֵלִים וְהָלְמָה סִיסְרָא מָחֲקָה רֹאשׁוֹ וּמָחֲצָה וְחָלְפָה רַקָּתוֹ.
שופטים ה, כו.

וכן –
מוח, נימוח – נמחה

מֵחַ העצמות – נימוח
ומזה כנראה גם מוֹחַ – מילה שאינה בתנ"ך.

מחר – עניינו אחַר, לאחַר.

הכה – הכאה

כָּה, וכן חה – קול ההכאה.

שורש 'חק'

דחק – דחה
מחק – מחה
צחק, שׂחק – חה חה
רחק – עניין חוק וגבול

מהצד השני –

חוק, חקק – חוק הוא דבר הנחקק באבן, כחוקי חמורבי וכתורה.
מלבד עשרת הדיברות החקוקים, גם ביהושע –
וַיִּכְתָּב שָׁם עַל הָאֲבָנִים אֵת מִשְׁנֵה תּוֹרַת מֹשֶׁה אֲשֶׁר כָּתַב לִפְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל.
יהושע ח, לב.

חקה – חקיקה על הקיר –
וַתּוֹסֶף אֶל תַּזְנוּתֶיהָ וַתֵּרֶא אַנְשֵׁי מְחֻקֶּה עַל הַקִּיר צַלְמֵי כשדיים [כַשְׂדִּים] חֲקֻקִים בַּשָּׁשַׁר.
יחזקאל כג, יד.

חקר – 'חקרו את הארץ' – בקרו בה, קר. נראה כך. או שמא 'אשר בידו מחקרי ארץ' – מעמקיה, הדורשים חציבה – ?

ועוד בעניין צחק – בעבר כתבתי שיש כאן צ' הביטול ועוד חוק, כלומר ביטול החוק. ואכן, ביטול חוק מוביל לצחוק, כפי שהראיתי שם. אך זאת על דרך הדרש, כנראה.

ק' היא אות שניתן לשמוע בה את קולות השיבור, הקידוח והחקיקה.

שורש 'שע'

שוע/ ישע
פשע
רשע

מעניין השוועה. פשע ורשע יוצרים את השוועה, והישע פותר אותה. שׂוֹעַ הוא עשיר שאליו פונים-שועים.
עוד יש המספר תשע. נשים לב שהמספרים האחרונים עניינם מלאות –
שבע – שׂבֵעַ
שמונה – שמן
תשע – שוע, עשיר
עשיר – עשיר

בצד השני, אות ש' בדרך כלל היא אות מצטרפת, כך שלמעט שורשי הבסיס אין קשר לכאן –

שעה – שם לב, הבחין, התייחס. וכן 'שוועה'
שעשע – הסב עונג ושמחה.
וכן שען, להישען – דבר שאתה שועה אליו, לפי אבן עזרא.

אין קשר –
שעל
שער

שעה כיחידת זמן שאולה מהארמית – וראו בדניאל.

בעניין שעשע – אולי הוא קשור לכאן, שכן שעשועים הם מנהג עשירים. לעניים בדרך-כלל אין זמן לזה, לפחות מבחינה היסטורית. אמור מעתה – שעשוע השוע. וכן הוא אומר בצורה הפוכה – לוּלֵי תוֹרָתְךָ שַׁעֲשֻׁעָי אָז אָבַדְתִּי בְעָנְיִי – תהילים קיט, צב.
או – כפי שהולכים המפרשים המסורתיים – דבר שאתה מתבונן בו, שועה בו. וזה הפשוט.

ומהי שוועה אם לא קריאת – 'אה', כמו שמופיע במקרא בפעמים רבות (15 פעמים) – 'אהה', למשל כאן –

אֲהָהּ לַיּוֹם כִּי קָרוֹב יוֹם יְהוָה וּכְשֹׁד מִשַׁדַּי יָבוֹא.
יואל א, טו.

שורש 'פש'

שורש 'פש' כולל ארבעה פעלים –

טפש (שמן)
נפש
עפש
רפש

לכאורה, מה הקשר ביניהם? טפש, עפש ורפש הם דברים שליליים, סוגי ניוול, אבל מה עם נפש, שהיא גם פועל – 'וינפש'?

כאן הצד השני של הפועל יוכל לסייע לנו, ובכלל שורשי ל"ה עוזרים בפעמים רבות, כי כל שצריך הוא להוריד את הה"א. וכבר ידע רעיון זה מנחם בן סרוק במחברתו, שאני הולך לאורה. ובכן –

פשׂה – כמו בעור, אמנם בשי"ן שמאלית, אך נראה שייך לפה. הגדרת האקדמיה –
התפשט ומתרחב ממקום למקום.

והנה, הגדרה זו מתאימה גם לארבעת הפעלים הקודמים – הנפש 'מתרחבת', וכן הנגעים טפש-עפש-רפש פושים ומתרחבים במקומותיהם.

טפש, אגב, במקורו הוא שומן, ושומן על הלב מייצר טיפשות במובן כסילות. 'טפש כחלב לבם'. וכן נמצא 'רטפש' באותו מובן. או לפי הגדרת האקדמיה לגבי לשון המקרא – רקב , קלקול.

”רֻטֲפַשׁ בְּשָׂרוֹ מִנֹּעַר יָשׁוּב לִימֵי עֲלוּמָיו“ (איוב לג, פסוק כה).

אפשר לשמוע קול התפשטות ב'פששש'.

וכן 'חופש'.