בתוך דיון בפייסבוק נתקלתי במדרש, שזה תרגומו –
ר' אבהו נהג לספר בשבחו של רב ספרא שאדם גדול הוא (לפני הנוצרים, מושלי העיר קסריה). בעקבות ההמלצה הזו העניקו לו פטור ממס במשך שלוש עשרה שנה. יום אחד פגשו אותו. שאלו אותו: כתוב: "רק אתכם ידעתי מכל משפחות האדמה על כן אפקוד עליכם את כל עונותיכם", האם הגיוני שמי שיש לו כעס, מתנקם באוהבו? שתק ולא אמר להם דבר. חנקו את צווארו בצעיף וייסרו אותו. בא רבי אבהו ומצאם, שכך הם נוהגים ברב ספרא. שאל אותם: מדוע אתם מצערים אותו? אמרו לו הנוצרים: ולאו אמרת לנו שהוא אדם גדול? [ולא ידע לפרש לנו את הפסוק ההוא]! אמר להם: אני שיבחתי אותו על ידיעותיו במשנה, במקרא לא אמרתי! אמרו לו: ומה ההבדל ביניכם? כיצד אתה יודע מקרא? אמר להם: אני מצוי ביניכם – ואני מתמקד בלימוד מקרא ומעיין בו, הם, שאר תלמידי החכמים, אינם מעיינים במקרא.
(עבודה זרה ד, ע"א).
אז קודם כל, זה מצער שלא היו בקיאים במקרא כולו. וכן המצב עד לימינו. אך ראוי לציין שלאורך ההיסטוריה החכמים (לפחות) ידעו את התנ"ך פחות או יותר בעל־פה. ניתן לראות את זה בציטוטיהם, אך יותר מכך – מזה שלפעמים הם טועים בציטוט, כלומר – הם ציטטו מהזיכרון!
ובנוגע לשאלת הנוצרים כאן, עניתי – מדוע לא השיב להם בפשטות בפסוק נוסף? –
כִּי אֶת אֲשֶׁר יֶאֱהַב יְהוָה יוֹכִיחַ וּכְאָב אֶת בֵּן יִרְצֶה.
משלי ג, עב.
הנוצרים שם כמובן מעלים בשאלתם תזה ידועה שלהם – שה' זנח את ישראל, אך הפסוק ממשלי אומר בדיוק ההפך – ה' מייסר דווקא את מי שהוא אוהב אותו, כאב, וכאב כן ינחמם.
העיקרון הזה חוזר הרבה במקרא.