למשפחותם

יום שישי, יושב ואוכל צוהריים ומאזין לגלי צה"ל ברקע. מתחילה התוכנית של סיוון רהב מאיר ובעלה ידידיה. היא פותחת ואומרת שהיא רוצה לדבר על מגזר שלא מרבים לדבר עליו ולהתייחס אליו, מגזר שסובל מאוד וכו'. אני חושב – על מי היא מדברת? על הנכים? ניצולי השואה? אולי הדתל"שים? ואז היא אומרת – הזוגות שזה עתה התחתנו. מיד סגרתי את הרדיו. איני יודע איך הסבירה את דבריה, אבל הזוגות הנישאים הם אולי האנשים שהכי מפרגנים להם בחברה, והם כלל לא 'מגזר'.
קודם לכן קראתי את הטור של רוגל אלפר בהארץ. רוגל הוא כותב שאוהבים לשנוא, אך לדעתי הוא אומר את הדברים כפי שהם. הבעיה שהחברה הישראלית כל-כך מפונקת שהיא לא יכולה לשמוע ביקורת. אז גם רוגל דיבר על חתונות, כדבר שעליו הישראלים לא מוותרים גם בתקופת הקורונה, ולכן הוא הדבר הישראלי ביותר.
וזה נכון, ישראל היא אחת המדינות עם הילודה הגבוהה ביותר, גם אצל החילוניים. הכול סובב פה סביב המשפחה. אפילו טיפולי פוריות ממומנים על-ידי המדינה ביד נדיבה ביותר, ללא שום תחרות לזה בעולם.
אחרי הכול, אנחנו חברה שבטית מאוד ומשפחתית מאוד. כפי שכתוב בתנ"ך במקומות רבים – 'למשפחותם לבית אבותם'. על יסוד 'בית אבותם' ועל השושלת הישראלית המקורית שעוברת דרך האב דווקא אולי נדבר בפעם אחרת. כאן רק נאמר שמבנה זה הוא גם, בהכרח אולי, פטריארכלי מאוד.
אז יש הרבה חיוב במבנה חברתי כזה, אך יש בו גם הרבה חסרונות. חברה שזה המבנה שלה היא בהכרח פרוטקציונרית ונפוטיסטית – וכך באמת המקרה בישראל. בחברה כזו בהכרח יהיו חלקים פריוולגים וחלקים מקופחים. כך גם המקרה של סיוון רהב מאיר – ברור שהיא מדברת אל קהלה הדתי, שחתונות זה מה שמעניין אותו. אבל מה עם כל המקופחים והמודרים? מה עם כל מי שנופל בין הכיסאות? חברה כזו היא סיוט בשבילם. ולכן גם הם אלה המודגשים ביותר בדברי הנביאים. 'הגר, היתום והאלמנה', יחד עם העני. בלעדי החלק השני של המשוואה זו חברה אכזרית ביותר.