משל הנואף

משל הנואף

משלי ז (כולו) –
א בְּנִי שְׁמֹר אֲמָרָי וּמִצְו‍ֹתַי תִּצְפֹּן אִתָּךְ. ב שְׁמֹר מִצְו‍ֹתַי וֶחְיֵה וְתוֹרָתִי כְּאִישׁוֹן עֵינֶיךָ. ג קָשְׁרֵם עַל אֶצְבְּעֹתֶיךָ כָּתְבֵם עַל לוּחַ לִבֶּךָ. ד אֱמֹר לַחָכְמָה אֲחֹתִי אָתְּ וּמֹדָע לַבִּינָה תִקְרָא. ה לִשְׁמָרְךָ מֵאִשָּׁה זָרָה מִנָּכְרִיָּה אֲמָרֶיהָ הֶחֱלִיקָה. ו כִּי בְּחַלּוֹן בֵּיתִי בְּעַד אֶשְׁנַבִּי נִשְׁקָפְתִּי. ז וָאֵרֶא בַפְּתָאיִם אָבִינָה בַבָּנִים נַעַר חֲסַר לֵב. ח עֹבֵר בַּשּׁוּק אֵצֶל פִּנָּהּ וְדֶרֶךְ בֵּיתָהּ יִצְעָד. ט בְּנֶשֶׁף בְּעֶרֶב יוֹם בְּאִישׁוֹן לַיְלָה וַאֲפֵלָה. י וְהִנֵּה אִשָּׁה לִקְרָאתוֹ שִׁית זוֹנָה וּנְצֻרַת לֵב. יא הֹמִיָּה הִיא וְסֹרָרֶת בְּבֵיתָהּ לֹא יִשְׁכְּנוּ רַגְלֶיהָ. יב פַּעַם בַּחוּץ פַּעַם בָּרְחֹבוֹת וְאֵצֶל כָּל פִּנָּה תֶאֱרֹב. יג וְהֶחֱזִיקָה בּוֹ וְנָשְׁקָה לּוֹ הֵעֵזָה פָנֶיהָ וַתֹּאמַר לוֹ. יד זִבְחֵי שְׁלָמִים עָלָי הַיּוֹם שִׁלַּמְתִּי נְדָרָי. טו עַל כֵּן יָצָאתִי לִקְרָאתֶךָ לְשַׁחֵר פָּנֶיךָ וָאֶמְצָאֶךָּ. טז מַרְבַדִּים רָבַדְתִּי עַרְשִׂי חֲטֻבוֹת אֵטוּן מִצְרָיִם. יז נַפְתִּי מִשְׁכָּבִי מֹר אֲהָלִים וְקִנָּמוֹן. יח לְכָה נִרְוֶה דֹדִים עַד הַבֹּקֶר נִתְעַלְּסָה בָּאֳהָבִים. יט כִּי אֵין הָאִישׁ בְּבֵיתוֹ הָלַךְ בְּדֶרֶךְ מֵרָחוֹק. כ צְרוֹר הַכֶּסֶף לָקַח בְּיָדוֹ לְיוֹם הַכֵּסֶא יָבֹא בֵיתוֹ. כא הִטַּתּוּ בְּרֹב לִקְחָהּ בְּחֵלֶק שְׂפָתֶיהָ תַּדִּיחֶנּוּ. כב הוֹלֵךְ אַחֲרֶיהָ פִּתְאֹם כְּשׁוֹר אֶל טָבַח יָבוֹא וּכְעֶכֶס אֶל מוּסַר אֱוִיל. כג עַד יְפַלַּח חֵץ כְּבֵדוֹ כְּמַהֵר צִפּוֹר אֶל פָּח וְלֹא יָדַע כִּי בְנַפְשׁוֹ הוּא.

כד וְעַתָּה בָנִים שִׁמְעוּ לִי וְהַקְשִׁיבוּ לְאִמְרֵי פִי. כה אַל יֵשְׂטְ אֶל דְּרָכֶיהָ לִבֶּךָ אַל תֵּתַע בִּנְתִיבוֹתֶיהָ. כו כִּי רַבִּים חֲלָלִים הִפִּילָה וַעֲצֻמִים כָּל הֲרֻגֶיהָ. כז דַּרְכֵי שְׁאוֹל בֵּיתָהּ יֹרְדוֹת אֶל חַדְרֵי מָוֶת.

ממשיך בשורת המשלים, והפעם משל הנואף במשלי. את המשל הזה מביא הרמב"ם בהקדמה ל'מורה הנבוכים' כדי להדגים מצב בו אין צורך לפרש כל פרט במשל ביחס לנמשל, אלא יש להתייחס אליו בכללותו – כפי שציינתי בפוסט קודם.

ואולם, עדיין כדאי לשים לב כאן לכמה פרטים –
ראשית, מופיע כאן המושג 'יום הכסא', שמופיע גם בתהילים – בכסה ליום חגנו'. נהוג לפרש שזהו ראש החודש, אך ראיתי שגם מפרשים – אמצע החודש. שניהם נגזרים מכיסוי, השאלה היא האם מדובר על מצב שבו הלבנה מכוסה ולא נראית, או במצב שהיא מכוסה אור, כלומר מלאה. אם כך ואם כך, נראה שמדובר על מועד קבוע (כדברי המפרשים הקלסיים), ועל כן לא כביטוי המיוחד לראש השנה. בתקופת התנ"ך, נזכיר, ראש החודש היה מועד לכל דבר ועניין.

שנית, יש לשים לב לכתוב 'ולא ידע כי בנפשו הוא'. כפשוטו – הוא עלול לשלם על כך בחייו, מנקמתו של הבעל. אך המשפט הפך כבר למטבע־לשון, 'בנפשנו הדבר', כדבר שקשור לרובד העמוק ביותר בחייו של אדם. ואכן, קודם לכן מוצג הדבר כקשור לעצם החיים – 'כשור אל טבח יבוא' (שמזכיר גם את 'כשה לטבח יובל' ועוד).

באופן כללי, רגילים במסורת היהודית להציג משל זה כאזהרה מפני חכמות זרות, וכן דתות זרות, והרי הפרק פותח בפירוש בדברים אלה.