אל זועם בכל יום

אריאל סרי לוי כתב פוסט מעניין –
https://m.facebook.com/story.php?story_fbid=pfbid0Uq2LzWLL21HvzXpg3Ru1DBJanYjp54PYdR7bYBDY5dAJ2SD2ZpgAT2xVf48L9A2Tl&id=100004873412597&mibextid=Nif5oz

ועניתי לו –
קודם כל, בתנ"ך לאלוהים יש רגשות. רק אצל הרמב"ם וממשיכי דרכו, שהושפעו מהפילוסופיה היוונית, אין לו רגשות – ולהערכתי זה שגוי. גם שפינוזה חשב כך.
שנית, האל כועס הרבה, זה כעס מובן ומוצדק. מתי הכעס מוצדק? כשהוא בא מתוך דרישה של צדק. והרי אנחנו מאמינים שהאל צודק. גם הנביאים זעמו בדיוק מסיבה זו. ולמשל, כעס האל המוצדק –
אֱלֹהִים שׁוֹפֵט צַדִּיק וְאֵל זֹעֵם בְּכָל יוֹם.
תהלים ז, יב.
שלישית, כפי שהראה חגי דגן בספרו 'האל האחר', האל התנ"כי לפעמים גם קפריזי, למשל כשניסה להרוג את משה במלון הדרכים.
ורביעית, בנוגע לעוזה – כאן צריך להתייחס למושג הקודש, שהקירבה אליו מסוכנת. אין זה נבחן בקריטריונים רגילים. דבר דומה קרה עם שני בני אהרון שהתקרבו אל הקודש שלא כדין – והומתו. ואמנם דוד התרעם על כך, אבל אולי זה בגלל שלא היה כהן (ואף כי 'בני דוד כהנים היו' – וזה סיפור אחר). ובאותו אופן אמרו חז"ל על הצדיקים, שאלוהים מדקדק איתם 'כחוט השערה', אף יותר מהרגיל.
ותודה על הפוסט המעניין.