שפינוזה נגד אמונות תפלות

שפינוזה, מאמר תיאולוגי מדיני, הקדמה.

אחתום סדרה זו של מאמרים בציטוט יפה ופשוט ממש מתחילת ההקדמה של הספר, ובכך יסכמו המאמרים במספר יפה – 20. (את הציטוט הזה גם שמעתי בשיעור לפני יומיים). כאן מדבר שפינוזה נגד אמונות תפלות, שנובעות מפחד, ובעד התבונה.

אנשים מאמצים אמונות תפלות מתוך מצוקה –
"[5] אילו בני אדם עשויים היו לכוון את כל ענייניהם בעצה בטוחה, או אילו שיחק להם מזלם תמיד, לא היו נתפסים לכל אמונת־שוא. אולם בני אדם באים, לעתים קרובות, לכלל מצוקה גדולה כל כך, עד שכל עצתם מתבלעת, ומחמת רדיפתם המופרזת אחר טוֹבוֹת־המזל שאין בהן ודאות הם נקלעים מרה בין תקווה ופחד. לכן רוחם על הרוב נוטה עד-מאד להאמין לכל דבר.

ומתוך ספק ופחד –
"וכל זמן שהרוח שרויה בספק, ניתן על נקלה לטלטלה אילך ואילך; על אחת כמה וכמה – בשעת מבוכתה, כשמתרגשים עליה תקווה ופחד, אף שבהזדמנויות אחרות היא בוטחת עד מאד, מתגאה ומתרברבת.

הם אינם נוהגים כך בשעת הצלחתם –
"סבורני כי אין אדם שלא ידע זאת, אף שאני מאמין כי רוב הבריות אינם יודעים את עצמם. אין לך אדם המעורב עם הבריות שלא נוכח לדעת, כי רוב בני אדם בשעת הצלחתם, אפילו הם חסרי נסיון לחלוטין חכמתם מתגדשת עד לידי כך, שאם יבקש אדם להשיאם עצה, תהא מוחזקת להם כפגיעה בכבודם. ואילו בשעת צרתם אינם יודעים להיכן יפנו, ובתחנונים יבקשו עצה מכל איש; ואין לך עצה סרת טעם, מופרכת וחדלת שחר שלא ינהגו על פיה.

מאמינים לכל דבר –
"זאת ועוד אחרת, אפילו סיבות קלות שבקלות מניעות אותם מיד לקוות להטבה, ושוב לחשוש מפני הרעה. אם בהיותם עוד שרויים בפחד יראו שהתרחש דבר־מה המזכיר להם טובה או רעה לשעבר, יחשבו כי הדבר הזה מבשר הצלחה או כשלון, ולפיכך, אף אם נתבדה מאה פעמים, יקראו לו סימן לטובה או לרעה.

ובסימנים –
"ואם עוד ישתאו הרבה לראות דבר היוצא מגדר הרגיל יחשבוהו לפלא המורה על חמת האלים או האלהות העליונה, ולפיכך האנשים הכרוכים אחר אמונתי שוא והפונים עורף לאמונת אמת ייחשב כחטא בעיניהם שלא לכפר על הדבר הזה בקרבנות ונדרים. דברים מעין זה הם בודים עד אין קץ ומפרשים אותם בדרכים מוזרות, כאילו הטבע כולו לקה בשגעון כמותם.

והם מבזים את החוכמה –
"ולפי שכך הם פני הדברים, אנו רואים בראש ובראשונה, כי הדבקים ביותר בכל מיני אמונות תפלות הם אלה הלהוטים ללא שיעור אחר דברים שאין בהם ודאות. וביותר כשהם שרויים בסכנה וקצרה ידם מהושיע לעצמם, הריהם משוועים כולם לעזרת שמים בנדרים ובדמעות כנשים, וקוראים לתבונה – עוורת (על שאין בידה להראות דרך בטוחה אל ההבלים הנכספים) ולחכמת-אנוש – הבל.

ועוד –
"לעומת זאת הם מאמינים, כי הזיות הדמיון, חלומות ולהג תינוקות הם תשובות אלהים, ולא עוד אלא אלהים מואס בחכמים ולא חתם את החלטותיו ברוח כי אם בקרבי בהמות, או שאוילים, משוגעים ועופות מגידים אותן מראש בהשראה ובהתעוררות אלהית.

נובע מפחד –
"הנה עד איזו מדרגה של טירוף דעת מביא הפחד את בני האדם. [6] נמצא שהסיבה המחוללת, משמרת ומטפחת את האמונה התפלה הוא הפחד.