שפינוזה על החוק האלוהי

עוד קטע משפינוזה, ואולי אהפוך את זה למדור קבוע, והפעם מתוך הפרק על החוק האלוהי.
שפינוזה אומר פה דברים נעלים ונהדרים על אהבת אלוהים, דברים שכמדומני יהיו מקובלים על כל רב, או כל אדם דתי בכלל. וכאן הוא מפריד בין חיי הרוח לחיי הבשר, כלומר שמבחינה זו הוא דואליסט.

ציות לחוק לא מתוך יראת עונש, אלא מאהבת אלוהים –

61 – 60
פרק ד: על החוק האלהי.
יוצא כי אין הולך אחר החוק האלהי אלא מי שדעתו נתונה לאהבת אלהים לא משום יראת העונש ולא משום אהבת כל דבר אחר, כגון תענוגות, תהילה וכד', אלא משום כך בלבד שהכיר את אלהים, או שהכיר כי הכרת אלהים ואהבתו הן הטוב העליון.
(דבר דומה אמר הרמב"ם).

לכן מטרת החוק היא אהבת אלוהים –
לכן סיכומו של החוק האלהי ומצוותו הנעלה ביותר היא לאהוב את אלהים [61] כטוב העליון, דהיינו, כפי שכבר אמרנו, לא מיראת יסורים ועונש ולא מאהבת כל דבר אחר שאנו משתוקקים להתענג עליו. כי אידיאת אלהים משננת לנו, שאלהים הוא הטוב העליון שלנו, או שהכרת אלהים ואהבתו הן התכלית האחרונה שאליה צריכים להיות מכוונים כל מעשינו.

לעומת זאת איש הבשר, המתרכז בהנאות, אינו מבין זאת –
אבל איש הבשר אינו עשוי שיבין את הדברים האלה והם נראים בעיניו ללא־שחר, משום שהכרת־אלהים שיש לו קלושה מדי וכן משום שאינו מוצא בטוב העליון הזה כל דבר הניתן למישוש או לאכילה, או שמפעיל את הבשר, שבו עיקר הנאתו, לפי שהטוב הזה אינו אלא בעיון השכלי וברוח הטהורה.

אך למשכיל אלו דברים ממשיים –
אבל אלה שיודעים כי אין להם כל דבר נעלה מן השכל והרוח הבריאה, יחשבו בלי ספק את הדברים הללו ממשיים ביותר.