פרק היום ב-929 –
דברי הימים ב ל.
ובו המשך סיפור ממלכת חזקיה, ועל קריאתו לעם לחגוג את פסח במקדש.
שוב איעזר בפירוש שטיינזלץ במספר מקומות.
חזקיה קורא לעשות הפסח –
א וַיִּשְׁלַח יְחִזְקִיָּהוּ עַל כָּל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וְגַם אִגְּרוֹת כָּתַב עַל אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה לָבוֹא לְבֵית יְהוָה בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל. ב וַיִּוָּעַץ הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו וְכָל הַקָּהָל בִּירוּשָׁלִָם לַעֲשׂוֹת הַפֶּסַח בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי.
שטיינזלץ –
בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי, אייר, במקום בחודש הראשון, ניסן. כבר בתורה קיים תקדים שלפיו בנסיבות מסוימות יכולים לחגוג פסח שני ביד באייר כתחליף לראשון, שביד בניסן, אבל שם אין הכוונה שכל קהל ישראל יעשה זאת, כפי שחשבו המלך ואנשיו.
ג כִּי לֹא יָכְלוּ לַעֲשֹׂתוֹ בָּעֵת הַהִיא כִּי הַכֹּהֲנִים לֹא הִתְקַדְּשׁוּ לְמַדַּי (לא התקדשו מספיק) וְהָעָם לֹא נֶאֶסְפוּ לִירוּשָׁלִָם. ד וַיִּישַׁר הַדָּבָר בְּעֵינֵי הַמֶּלֶךְ וּבְעֵינֵי כָּל הַקָּהָל. ה וַיַּעֲמִידוּ דָבָר לְהַעֲבִיר קוֹל בְּכָל יִשְׂרָאֵל מִבְּאֵר שֶׁבַע וְעַד דָּן לָבוֹא לַעֲשׂוֹת פֶּסַח לַיהוָה אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלִָם כִּי לֹא לָרֹב עָשׂוּ כַּכָּתוּב.
שטיינזלץ –
כִּי לֹא לָרֹב, הרבה פעמים עָשׂוּ כַּכָּתוּב. גם מי שידעו מה שנאמר בתורה על הפסח, התייחסו לכך במשך שנים רבות, כאל דברים שכתובים בספר, ואין חובה לקיימם.
וקורא לתשובה –
ו וַיֵּלְכוּ הָרָצִים בָּאִגְּרוֹת מִיַּד הַמֶּלֶךְ וְשָׂרָיו בְּכָל יִשְׂרָאֵל וִיהוּדָה וּכְמִצְוַת הַמֶּלֶךְ לֵאמֹר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל שׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיִשְׂרָאֵל וְיָשֹׁב אֶל הַפְּלֵיטָה הַנִּשְׁאֶרֶת לָכֶם מִכַּף מַלְכֵי אַשּׁוּר. (פליטת ממלכת ישראל) ז וְאַל תִּהְיוּ כַּאֲבוֹתֵיכֶם וְכַאֲחֵיכֶם אֲשֶׁר מָעֲלוּ בַּיהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם וַיִּתְּנֵם לְשַׁמָּה כַּאֲשֶׁר אַתֶּם רֹאִים. ח עַתָּה אַל תַּקְשׁוּ עָרְפְּכֶם כַּאֲבוֹתֵיכֶם תְּנוּ יָד לַיהוָה וּבֹאוּ לְמִקְדָּשׁוֹ אֲשֶׁר הִקְדִּישׁ לְעוֹלָם וְעִבְדוּ אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְיָשֹׁב מִכֶּם חֲרוֹן אַפּוֹ. ט כִּי בְשׁוּבְכֶם עַל יְהוָה אֲחֵיכֶם וּבְנֵיכֶם לְרַחֲמִים לִפְנֵי שׁוֹבֵיהֶם וְלָשׁוּב לָאָרֶץ הַזֹּאת כִּי חַנּוּן וְרַחוּם יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם וְלֹא יָסִיר פָּנִים מִכֶּם אִם תָּשׁוּבוּ אֵלָיו.
הרצים מעבירים את דבר המלך, חלק לועגים וחלק מקבלים –
י וַיִּהְיוּ הָרָצִים עֹבְרִים מֵעִיר לָעִיר בְּאֶרֶץ אֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה וְעַד זְבֻלוּן וַיִּהְיוּ מַשְׂחִיקִים עֲלֵיהֶם וּמַלְעִגִים בָּם.
שטיינזלץ –
וּמַלְְְעִגִים בָּם, שהרי לא היו להם כל מעמד וסמכות באזורים אלו. הרעיון לבוא אל המקדש אחרי מאות שנים שבהן אפילו לא ביקרו בירושלים, היה מופרך ונלעג בעיני רבים.
יא אַךְ אֲנָשִׁים מֵאָשֵׁר וּמְנַשֶּׁה וּמִזְּבֻלוּן נִכְנְעוּ וַיָּבֹאוּ לִירוּשָׁלִָם. יב גַּם בִּיהוּדָה הָיְתָה יַד הָאֱלֹהִים לָתֵת לָהֶם לֵב אֶחָד (הסכמה, ואולי גם התלהבות) לַעֲשׂוֹת מִצְוַת הַמֶּלֶךְ וְהַשָּׂרִים בִּדְבַר יְהוָה.
העם נאספים לחגוג את הפסח, בחודש השני, ויש מהעם לא מטוהרים, וחזקיה מתפלל עליהם –
יג וַיֵּאָסְפוּ יְרוּשָׁלִַם עַם רָב לַעֲשׂוֹת אֶת חַג הַמַּצּוֹת בַּחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי קָהָל לָרֹב מְאֹד. יד וַיָּקֻמוּ וַיָּסִירוּ אֶת הַמִּזְבְּחוֹת אֲשֶׁר בִּירוּשָׁלִָם וְאֵת כָּל הַמְקַטְּרוֹת הֵסִירוּ וַיַּשְׁלִיכוּ לְנַחַל קִדְרוֹן. (אצמעי עבודה זרה) טו וַיִּשְׁחֲטוּ הַפֶּסַח בְּאַרְבָּעָה עָשָׂר לַחֹדֶשׁ הַשֵּׁנִי וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם נִכְלְמוּ (מהתרשלותם עד כה) וַיִּתְקַדְּשׁוּ וַיָּבִיאוּ עֹלוֹת בֵּית יְהוָה. טז וַיַּעַמְדוּ עַל עָמְדָם כְּמִשְׁפָּטָם כְּתוֹרַת מֹשֶׁה אִישׁ הָאֱלֹהִים הַכֹּהֲנִים זֹרְקִים אֶת הַדָּם מִיַּד הַלְוִיִּם. יז כִּי רַבַּת בַּקָּהָל אֲשֶׁר לֹא הִתְקַדָּשׁוּ וְהַלְוִיִּם עַל שְׁחִיטַת הַפְּסָחִים לְכֹל לֹא טָהוֹר לְהַקְדִּישׁ לַיהוָה. יח כִּי מַרְבִּית הָעָם רַבַּת מֵאֶפְרַיִם וּמְנַשֶּׁה יִשָּׂשכָר וּזְבֻלוּן לֹא הִטֶּהָרוּ כִּי אָכְלוּ אֶת הַפֶּסַח בְּלֹא כַכָּתוּב כִּי הִתְפַּלֵּל יְחִזְקִיָּהוּ עֲלֵיהֶם לֵאמֹר יְהוָה הַטּוֹב יְכַפֵּר בְּעַד. יט כָּל לְבָבוֹ הֵכִין לִדְרוֹשׁ הָאֱלֹהִים יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתָיו וְלֹא כְּטָהֳרַת הַקֹּדֶשׁ.
וה' מרפאם –
כ וַיִּשְׁמַע יְהוָה אֶל יְחִזְקִיָּהוּ וַיִּרְפָּא אֶת הָעָם. (טיהרם).
והם חוגגים את הפסח –
כא וַיַּעֲשׂוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל הַנִּמְצְאִים בִּירוּשָׁלִַם אֶת חַג הַמַּצּוֹת שִׁבְעַת יָמִים בְּשִׂמְחָה גְדוֹלָה וּמְהַלְלִים לַיהוָה יוֹם בְּיוֹם הַלְוִיִּם וְהַכֹּהֲנִים בִּכְלֵי עֹז לַיהוָה. כב וַיְדַבֵּר יְחִזְקִיָּהוּ עַל לֵב כָּל הַלְוִיִּם הַמַּשְׂכִּילִים שֵׂכֶל טוֹב לַיהוָה (המלומדים בתורה) וַיֹּאכְלוּ אֶת הַמּוֹעֵד שִׁבְעַת הַיָּמִים מְזַבְּחִים זִבְחֵי שְׁלָמִים וּמִתְוַדִּים לַיהוָה אֱלֹהֵי אֲבוֹתֵיהֶם.
עושים שבעת ימים אחרים –
כג וַיִּוָּעֲצוּ כָּל הַקָּהָל לַעֲשׂוֹת שִׁבְעַת יָמִים אֲחֵרִים וַיַּעֲשׂוּ שִׁבְעַת יָמִים שִׂמְחָה.
שטיינזלץ –
שִׁבְְְעַת יָמִים אֲחֵרִים, כשם שעשו בחנוכת הבית הראשונה בימי שלמה, וַיַּעֲשׂוּ עוד שִׁבְְְעַת יָמִים שִׂמְְְחָה. הם קיבלו על עצמם תוספת זו כדי להודות.
כד כִּי חִזְקִיָּהוּ מֶלֶךְ יְהוּדָה הֵרִים (תרם) לַקָּהָל אֶלֶף פָּרִים וְשִׁבְעַת אֲלָפִים צֹאן וְהַשָּׂרִים הֵרִימוּ לַקָּהָל פָּרִים אֶלֶף וְצֹאן עֲשֶׂרֶת אֲלָפִים וַיִּתְקַדְּשׁוּ כֹהֲנִים לָרֹב. כה וַיִּשְׂמְחוּ כָּל קְהַל יְהוּדָה וְהַכֹּהֲנִים וְהַלְוִיִּם וְכָל הַקָּהָל הַבָּאִים מִיִּשְׂרָאֵל וְהַגֵּרִים הַבָּאִים מֵאֶרֶץ יִשְׂרָאֵל וְהַיּוֹשְׁבִים בִּיהוּדָה. כו וַתְּהִי שִׂמְחָה גְדוֹלָה בִּירוּשָׁלִָם כִּי מִימֵי שְׁלֹמֹה בֶן דָּוִיד מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל לֹא כָזֹאת בִּירוּשָׁלִָם. כז וַיָּקֻמוּ הַכֹּהֲנִים הַלְוִיִּם וַיְבָרֲכוּ אֶת הָעָם וַיִּשָּׁמַע בְּקוֹלָם וַתָּבוֹא תְפִלָּתָם לִמְעוֹן קָדְשׁוֹ לַשָּׁמָיִם.
הפסוק המודגש מעט קשה, ואביא כמה פרשנויות –
מלבי"ם –
כי מימי שלמה – ר״ל שרק בימי שלמה היו כל ישראל מתאחדים בירושלים, ואח״כ לא עלו עשרת השבטים לרגל עד עתה.
רלב"ג –
כי מימי שלמה בן דוד מלך ישראל לא היתה כזאת בירושלים – רוצה לומר: להיות ארבעה עשר יום ימי שמחה והם ימי חנוכת הבית ושבעת ימי החג כמו שנזכר שם.
מצודות –
לא כזאת – לא היתה שמחה כזאת בירושלים כי היתה דוגמת חנוכת הבית שעשה שלמה.
*
מוסיף את הערתה החשובה של גאולה –
זוכרת שלימדו אותי במת"ן שפרק זה הוא הראיה שסנחריב לא הצליח לגרש את כל תושבי ממלכת ישראל ואלה שנותרו באו לחגוג את הפסח עם בני עמם.
הפסוק היומי 