על תיאולוגיית החטא

על הסרטון –
https://youtu.be/XeuReVFY1dM

סרטון יפה על תיאולוגיית החטא בנצרות, או במשיחיות, שהיא לדעתי עיקר הבשורה שלה. כלומר – מות ישוע על הצלב מכפר את חטאי האנושות, הוא מבטל את הטבע החוטא, ומעניק למאמין לב חדש וטוב. יפה.
ומה אומרים כאן על החטא? שהוא מלשון החטאה, להחטיא את המטרה. ובכן, זו דעת לשונאים רבים, אבל אני כבר אמרתי שלדעתי הוא מלשון חיטוי. כלומר, יש כאן דבר והיפוכו בשורש אחד – הכתם, הוא החטא, והחיטוי הוא ניקויו. כמו לשרש ולהשריש. וכן דימוי הניקוי בא במקומות רבים בתנ"ך. החטאה, לעומת זאת, היא פועל נדיר ביותר.
אבל כל זה לא משנה, כי החוטא אכן מחטיא את המטרה, או בלשון אחרת – הוא סר מהדרך, נוטה וכיוב'.
ועוד הם אומרים שהחטא הוא הנהיגה באנוכיות – לחשוב על תועלת עצמי בלבד. וגם המעשים הטובים שאני עושה, אני עושה אותם, בחשבון אחרון, לתועלת עצמי בלבד.
ובכן, גם זה נכון. אף כי שאלת האלטרואיזם היא שאלה ידועה וותיקה, והנטייה היא לומר שקשה להוכיח שקיים מעשה שאינו אגואיסטי.
ובסרטון שראיתי היום, בו מדבר פרופ' אגסי על שפינוזה, הוא אומר שלפי שפינוזה 'מי שפועל בצורה אנוכית, אבל מושכלת, לא יכול לטעות'. וכאן אני שואל – האמנם? לא רק לגבי הסייפא, כי בוודאי שיכול לטעות, אלא גם לגבי הרישא – האם די לפעול בצורה אנוכית-מושכלת? לדעתי לא.
ועוד הם מזכירים את תורת היצרים של פרויד, שלפי שיטתו יש לעדנה, אבל לפי שיטתם זו מציאות דיכוטומית, של או-או – או שאתה מצוי בחטא, או שאתה נושע ממנו.
ולסיום אזכיר שני פסוקים שהם מביאים, המבססים את תיאולוגיית החטא הזו.
הראשון –

הֵן בְּעָווֹן חוֹלָלְתִּי וּבְחֵטְא יֶחֱמַתְנִי אִמִּי.
תהילים נא, ז.

וכך אכן מפרש רש"י –
הן בעוון חוללתי – ואיך לא אחטא ועיקר יצירתי על ידי תשמיש הוא שכמה עוונות באים על ידו.

דבר אחר: עיקר יצירתי מזכר ונקיבה שכלם מלאי עון. יש מדרשים למקרא זה ואינם מתיישבים לפי עיניין המדבר במזמור.

[יחמתני – לשון חמימות, כמו: ויחמנה הצאן בבואן לשתות (בראשית ל׳:ל״ח).]

וכן אבן עזרא –
הן – בעבור התאוה הנטועה בלב אדם, כאילו בעון חוללתי. והטעם כי בשעת הלידה היצר הרע נטוע בלב.

ומלת יחמתני – זרה כאילו יחמה ממני, על דרך: ליחמנה (בראשית ל׳:מ״א).

ויש אומרים: כי זה רמז לחוה שלא ילדה רק אחר שחטאה.

וכן שד"ל –
הן בעוון חללתי וגו׳ – הנטייה לחטאים ולעוונות היא טבעית באדם, ואני [ככל האדם] נולדתי מעורב בעוון. ולא מלידה בלבד אלא גם משעת ההריון אני מעורב בחטא, וכשנתעברה בי אמי כבר היתה הטיפה ההיא מורכבת מכמה יסודות ובתוכם גם כן הנטיה אל המעשים המגונים.

והשני –

עָקֹב הַלֵּב מִכֹּל וְאָנֻשׁ הוּא מִי יֵדָעֶנּוּ.
ירמיה יז, ט.

מפרש רש"י –
עקוב הלב – מלא תואנה ועקובה מכל רעה.

ואנוש – לשון חולי וחליו הוא זה.

מי ידענו – הוא סבור מי ידענו אני י״י חוקרו (ירמיהו י״ז:י׳).

*

וזה הסרטון על שפינוזה.
https://youtu.be/6v5qHU5ENNc

שעליו כתבתי –
סרטון יפה מאוד של 20 דקות, בהן פרופ' אגסי מדבר על שפינוזה. כמה נקודות –
אמר – 'מי שפועל בצורה אנוכית, אבל מושכלת, לא יכול לטעות' (דקה 7). האמנם?
בסרטון אחר אמר שאין לו ממשיכים, אבל כאן מזכיר את איינשטיין, שהאמין, כידוע 'באלוהים של שפינוזה'. ואגסי אומר –
'הוא לא תמך באף דת ממוסדת, לכן החרם נגדו היה מוצדק' (דקה 11.50).
באופי, היה שלם עם עצמו, בניגוד, למשל, לוואן גוך.
אמר – 'אדם חושב בכלוב הוא יותר חופשי מאדם לא חושב ברחוב' (דקה 14.40).
ושכל כעס הוא כעס עצמי.
עוד ממשיך שלו הוא ראסל, בעיקר ברעיון החיים הטובים. גם היינה אמר שהוא 'מאמין באלוהים של שפינוזה', בספר על הדת שכתב.
חוקרו החשוב – הארי וולפסון.
תורת העצם, אומר אגסי, היא ההגות הפילוסופית החשובה ביותר, ואצל שפינוזה יש עצם אחד.
לבסוף, הוא תואר כ-'אוויר פסגות'.