שתיקה, החרשה ודומייה

על השתיקה.

א.
בדף היומי לפני מספר ימים הדף הנלמד היה מגילה יח, ובו הקטע הבא בתרגום שטיינזלץ –

אמר רבה בר בר חנה אמר ר' יוחנן: המספר בשבחו של הקדוש ברוך הוא יותר מדאי — נעקר מן העולם, שנראה כאילו הוא גומר לומר כל שבחו של ה', שנאמר: "היספר לו כי אדבר, אם אמר איש כי יבלע" (איוב לז, כ), שהאומר יותר מדי — סופו שיבולע לו.

דרש ר' יהודה איש כפר גבוריא, ואמרי לה [ויש אומרים] איש כפר גבור חיל: מאי דכתיב [מהו שנאמר]: "לך דמיה תהלה" (תהלים סה, ב), סמא דכולה [התרופה לכל] — משתוקא [שתיקה]. כי אתא [כאשר בא] רב דימי מארץ ישראל לבבל, אמר: אמרי במערבא [אומרים בארץ ישראל] בפתגם עממי:
מלה — בסלע, משתוקא [שתיקה] — בתרין [בשנים]. כלומר, גם אם מלה שווה מטבע של סלע, שתיקה שווה שנים.

וכן נמצא גם במקומות אחרים בגמרא.

*

ב.
בתנ"ך מדברים רבות בשבח השתיקה. כבר כתבתי על כך כמה פעמים, והפעם אכתוב שוב דרך הזכרת כמה פסוקים עם השורש חר"ש, במשמע שתיקה. זה השורש הנפוץ יותר בתנ"ך, ואילו השורש שת"ק מופיע רק ב-4 פסוקים. ולשורש זה משמעויות נלוות – מחריש אוזניים, למשל הוא רועש, וכן באות הצורות – חרש-חרש, חרישי ועוד.

ובכן, הנה כמה מהופעותיה –

עבד אברהם מחריש נוכח רבקה –
בראשית כד, כא
וְהָאִישׁ מִשְׁתָּאֵה לָהּ מַחֲרִישׁ לָדַעַת הַהִצְלִיחַ יְהוָה דַּרְכּוֹ אִם לֹא.

יעקב מחריש בסיפור דינה –
בראשית לד, ה
וְיַעֲקֹב שָׁמַע כִּי טִמֵּא אֶת דִּינָה בִתּוֹ וּבָנָיו הָיוּ אֶת מִקְנֵהוּ בַּשָּׂדֶה וְהֶחֱרִשׁ יַעֲקֹב עַד בֹּאָם.

ביציאת מצרים –
שמות יד, יד
יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.

אצל שאול –
שמואל א י, כז
וּבְנֵי בְלִיַּעַל אָמְרוּ מַה יֹּשִׁעֵנוּ זֶה וַיִּבְזֻהוּ וְלֹא הֵבִיאוּ לוֹ מִנְחָה וַיְהִי כְּמַחֲרִישׁ.
(אף כי כאן אולי הכתוב משובש).

באונס תמר –
שמואל ב יג, כ
וַיֹּאמֶר אֵלֶיהָ אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ הַאֲמִינוֹן אָחִיךְ הָיָה עִמָּךְ וְעַתָּה אֲחוֹתִי הַחֲרִישִׁי אָחִיךְ הוּא אַל תָּשִׁיתִי אֶת לִבֵּךְ לַדָּבָר הַזֶּה וַתֵּשֶׁב תָּמָר וְשֹׁמֵמָה בֵּית אַבְשָׁלוֹם אָחִיהָ.
(ואבוי, עד היום יש אנשים הנוהגים להחריש במקרי אונס, והנושא בכותרות ממש עכשיו, בעקבות מקרה ולדר. אך לא כך ראוי! אלא יש לספר על כל מקרה כזה).

העם לא ענה לסנחריב –
ישעיהו לו, כא
וַיַּחֲרִישׁוּ וְלֹא עָנוּ אֹתוֹ דָּבָר כִּי מִצְוַת הַמֶּלֶךְ הִיא לֵאמֹר לֹא תַעֲנֻהוּ.

ובתהילים, המשורר מחריש –
תהילים לב, ג
כִּי הֶחֱרַשְׁתִּי בָּלוּ עֲצָמָי בְּשַׁאֲגָתִי כׇּל הַיּוֹם.

תהילים לח, יד
וַאֲנִי כְחֵרֵשׁ לֹא אֶשְׁמָע וּכְאִלֵּם לֹא יִפְתַּח פִּיו.

וכן במשלי, העצה להחריש –
משלי יא, יב
בׇּז לְרֵעֵהוּ חֲסַר לֵב וְאִישׁ תְּבוּנוֹת יַחֲרִישׁ.

משלי יז, כח
גַּם אֱוִיל מַחֲרִישׁ חָכָם יֵחָשֵׁב אֹטֵם שְׂפָתָיו נָבוֹן.

ובאיוב, שבעל החוכמה ידבר –
איוב ו, כד
הוֹרוּנִי וַאֲנִי אַחֲרִישׁ וּמַה שָּׁגִיתִי הָבִינוּ לִי.

איוב יג, ה
מִי יִתֵּן הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישׁוּן וּתְהִי לָכֶם לְחׇכְמָה.

ואסתר אמנם לא מחרישה, כידוע –
אסתר ד, יד
כִּי אִם הַחֲרֵשׁ תַּחֲרִישִׁי בָּעֵת הַזֹּאת רֶוַח וְהַצָּלָה יַעֲמוֹד לַיְּהוּדִים מִמָּקוֹם אַחֵר וְאַתְּ וּבֵית אָבִיךְ תֹּאבֵדוּ וּמִי יוֹדֵעַ אִם לְעֵת כָּזֹאת הִגַּעַתְּ לַמַּלְכוּת.

אבל גם אומרת שעשתה זאת רק בגלל גודל הגזרה –
אסתר ז, ד
כִּי נִמְכַּרְנוּ אֲנִי וְעַמִּי לְהַשְׁמִיד לַהֲרוֹג וּלְאַבֵּד וְאִלּוּ לַעֲבָדִים וְלִשְׁפָחוֹת נִמְכַּרְנוּ הֶחֱרַשְׁתִּי כִּי אֵין הַצָּר שֹׁוֶה בְּנֵזֶק הַמֶּלֶךְ.

*

ג.
כל זה בא כנגד הדעה הפילוסופית שהגדרת האדם הוא 'חי מדבר'. זו הגדרה שניסח אריסטו, ובעקבותיו הלכו הפילוסופים היהודיים, ובראשם הרמב"ם. גם אונקלוס תרגם 'ויפח בו נשמת חיים' – 'רוח ממללא', כלומר יכולת הדיבור.
ובאמת יכולת הדיבור היא כושר אנושי בולט וייחודי, והוא זה שמאפשר בעצם את המחשבה המורכבת, מותר האדם.
אבל האדם הוא לא רק זאת. זו רק תכונת הקצה שלו, שלפעמים באה לידי ביטוי ולפעמים לא. וכמו כן, לדבר יכול כמעט כל אחד, השאלה היותר חשובה היא מה אתה אומר.
וכך מציינים כל המקורות למעלה את מעלת השתיקה, שלא נופלת מהדיבור, ואף עולה עליו, אם היא ננקטת בשעה הנכונה.

*

לבסוף, עוד מילה תנ"כית לשתיקה היא דומיה, משורש דו"ם או דמ"ם, וגם כאן יש פסוקים מעניינים, כגון –

בתהילים –
תהילים לז, ז
דּוֹם לַיהוָה וְהִתְחוֹלֵל לוֹ אַל תִּתְחַר בְּמַצְלִיחַ דַּרְכּוֹ בְּאִישׁ עֹשֶׂה מְזִמּוֹת.

תהילים לט, ג
נֶאֱלַמְתִּי דוּמִיָּה הֶחֱשֵׁיתִי מִטּוֹב וּכְאֵבִי נֶעְכָּר.

תהילים סב, ב
אַךְ אֶל אֱלֹהִים דּוּמִיָּה נַפְשִׁי מִמֶּנּוּ יְשׁוּעָתִי.

תהילים סה, ב
לְךָ דֻמִיָּה תְהִלָּה אֱלֹהִים בְּצִיּוֹן וּלְךָ יְשֻׁלַּם נֶדֶר.

ועוד –
אהרון אחר מות בניו –
ויקרא י, ג
וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל אַהֲרֹן הוּא אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה לֵאמֹר בִּקְרֹבַי אֶקָּדֵשׁ וְעַל פְּנֵי כׇל הָעָם אֶכָּבֵד וַיִּדֹּם אַהֲרֹן.

בהתגלות ה' לאליהו –
מלכים א יט, יב
וְאַחַר הָרַעַשׁ אֵשׁ לֹא בָאֵשׁ יְהוָה וְאַחַר הָאֵשׁ קוֹל דְּמָמָה דַקָּה.

המשכיל דווקא יידום –
עמוס ה, יג
לָכֵן הַמַּשְׂכִּיל בָּעֵת הַהִיא יִדֹּם כִּי עֵת רָעָה הִיא.

ובאיכה –
איכה ג, כח
יֵשֵׁב בָּדָד וְיִדֹּם כִּי נָטַל עָלָיו.

*

לשונית – חרש משורש רש, קול רשרוש, וממנו גם רעש.
דמם – ואולי ממנו גם עמד.
שתק – שורש תק, ובו גם נתק, בתק ועוד, המציינים הפרדה.