שילוש? עיון זריז

בנוגע לתפיסת השילוש הנוצרית – עיינתי קצת בהוכחות שלהם לה, ובטענתם למקורה כבר בתנ"ך –
https://www.messianic.co.il/lord/

או יותר זה הקישורים שם במאמר – להוריד כאן מהקישור את המילה להוריד בסוף –

https://igod.co.il/%d7%98%d7%a2%d7%a0%d7%95%d7%aa-%d7%a8%d7%91%d7%a0%d7%99%d7%9d-%d7%a0%d7%92%d7%93-%d7%99%d7%a9%d7%95%d7%a2-%d7%94%d7%91%d7%a8%d7%99%d7%aa-%d7%94%d7%97%d7%93%d7%a9%d7%94/%d7%9e%d7%94-%d7%96%d7%94-%d7%94%d7%a9%d7%99%d7%9c%d7%95%d7%a9-%d7%94%d7%a7%d7%93%d7%95%d7%a9-%d7%95%d7%9b%d7%9e%d7%94-%d7%90%d7%9c%d7%95%d7%94%d7%99%d7%9d-%d7%99%d7%a9/להוריד

כאן כבר אעיר, כי יש לי מחסור במקורות. הנוצרים מציגים את הדברים מנקודת המבט שלהם, והיהודים מנקודת המבט שלהם, אבל חסרה לי נקודת המבט המחקרית. היא כמובן קיימת, אלא שאינה בידי. אנסה אם כך להתייחס בעצמי קצת לדברים, באופן ראשוני מאוד.

תחילה, ביחס לפסוק הייחוד מ'שמע ישראל', הנוצרים אומרים כי 'אחד' מציין 'אחדות מורכבת'. וכך הם כותבים –

משמעות המילה "אחד" בתנ"ך
הנה מספר דוגמאות:
בראשית א׳, ה׳: "ויהי ערב ויהי בוקר – יום אחד". בוקר וערב באים זה אחר זה, וביחד מהווים יום אחד. ה"אחד" הוא צירוף של הערב והבוקר.

בראשית ב׳, כד׳: "על כן יעזוב איש את אביו ואת אימו, ודבַק באשתו והיו לבָשָׂר אחד". איש ואישה – שני בני-אדם נפרדים ושונים, שהחיבור ביניהם יוצר ״בשר אחד״.

עזרא ב׳, סד׳ ונחמיה ז׳, סו׳: "כל הקהל כאחד, ארבע ריבוא אלפיים שלוש מאות שישים". 42,360 איש נאספו ביחד כקהל אחד. ה-"אחד" כלל את כל הפרטים שהיוו את הקהל.

ביחס לכך כתבתי פעם באריכות, ואעביר לפה –

אחדות ה' בפרשת שמע
"שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד" (דברים, ו', 4).

מבחינה דתית טהורה, זוהי סיסמת הייחוד של היהדות, כידוע. ואולם, הנוצרים לומדים מכאן דווקא את השילוש דרך שלוש הפעמים בהם מוזכר שם ה'. 'טריק' דומה לזה אנו מוצאים בתלמוד, בו דרך המנייה של שלוש פעמים שם ה' בפסוק הם מגיעים להלכה שבית דין רגיל הוא של שלוש שופטים, שנקראים אלהים. כך שמבחינה זו נראה שאין בידינו להכריע.

אם כך, נביט בבחינה הלשונית. אך גם כאן ישנם שני ניתוחים אפשריים – האחד מגזרת אחה, ואז נראה שבכל-זאת יש פה אחדות מורכבת, כטענת הנוצרים, אך הפרשנות השנייה, והיא כטענת היהדות, תאמר שאחד הוא מלשון חוד, הוא הקדקד. וכך גם נוהגים אנשים דתיים להדגיש את הד' שבאחד בקריאת שמע, כדרך הקבלה. ויצויין, כי זוהי אות מודגשת בכתוב, כמו האות ע' הקודמת לה, במילה שמע, כך שביחד הם יוצרות עד ו – דע, נצחיות ודעת, ככתוב – "נצח ישראל לא ישקר" וככתוב – "וידעת היום והשיבות על לבבך כי ה' הוא האלהים, אין עוד מלבדו". וכן מודגשת הר' שבמילים אל אחר, כמו לומר לך – אלהים אחד ולא אחר. אך נראה שגם מן הבחינה הלשונית אין בידינו ממש להכריע.

ניגש אם כך לבחינה הפילוסופית – הרמב"ם ב-"מורה נבוכים", חלק ב', פרק א', אומר, כי מחויב המציאות שיש אלהים, שהוא לא גוף ושהוא אחד, והוא מביא הוכחות לכך. אחת מהטענות אומרת, כי בעוד שהחומר תמיד מתחלק (ויש לבדוק האם זה נכון, שהרי מצאו את יחידת החומר הבסיסית, האטום, אף כי בהמשך גילו יחידות חומר קטנות ממנו, וכוונתי לקוורקים ולמבנהו הפנימי של האלקטרון וניוטרון. אולי אפשר לומר כי הכל אנרגיה וכך לאחד בין הפיזיקה של החלקיקים הזעירים וזו הניוטונית של הגדולים, אך זה כבר חורג מענייננו. וכן הוא כותב כי הנפש לא מתחלקת, אך חלוקה אחת שלה ידועה לנו מפרויד, ואולי זו לא הייתה כוונתו, ובכל אופן גם פה אנו חורגים מן העניין) – הרי שהסיבה הראשונית, שהיא אלהים, לא יכולה להתחלק – וזה נכון. אלא שכאן יכולים לבוא הנוצרים ולומר, כי כשם שבעולם הפיזי יש חומר וצורה, שאין קיום לאחד בלי השני והם מהווים אחד מורכב, כך גם תכונת אלהים יכולה להיות. והכוח המקשר והמתווך בין שני הגורמים יהיה אצלם הצלע השלישית בשילוש – רוח הקודש, המתווכת בין האב השמימי והבן הארצי. נראה אם כך שגם בחינה זו לא מספקת לנו הכרעה.

אלא שכאן יהיה עלינו לטעון את הטיעון הבא – בעוד שאלהים השמימי הוא מחויב המציאות בהיותו הסיבה הראשונה, אלהים הארצי וממילא גם המתווך הם רק, לכל היותר אפשריי המציאות – והם כאלה בהכרח, שהרי אלהים כל-יכול הוא וברצונו גם בריאה כזו תתכן. עתה נותרה השאלה האם חובה עלינו לקבל אלהים שאינו מחויב המציאות? ואין סיבה לחייבנו בכך, אף כי ניתן להשאיר זאת בגדר רשות, עקרונית. השאלה היא רק למה לעשות דברים שאין בהם צורך. וכאן אנו מתחילים להיכנס לתוך השאלה התיאולוגית.

*

ואולם, עתה אוסיף שאין צורך בכל זה. כשהעברים הקדומים אמרו 'ה' אחד', הם פעלו בסביבה פוליתאיסטית מובהקת, והבדילו עצמם מהם. הם הצהירו – בעוד לכל העמים סביב יש אלוהים רבים, לנו יש אלוהים אחד, והוא ה'. ואגב, זו עדיין לא תפיסה מונותאיסטית גמורה, כי היא לא מבטלת את קיום אלוהיהם של העמים, אלא אומרת שהאלוהים שלנו הוא זה. זו מונולטריה.
בכל אופן, ודאי שאין כאן שום תפיסת 'שילוש', והעברי הקדום לא היה יכול להבין זאת כך בשום פנים, גם בלי להתייחס למשמעות המילה 'אחד'.
ואגב זה, לפעמים 'אחד' משמעו 'כאחד', כפי שממש מופיע בכתוב השלישי שציינו, ואין הוא מורה על אחדות מורכבת. אך נכון שאפשר לאחד במובן של לאחות ולצרף וללכד (לכד-אחד גם כן קרובות)

*

דבר שני שהם מזכירים הוא – רוח הקודש. היא אכן מופיעה בפסוקים רבים, וגם אצל היהודים קיים מושג של רוח הקודש.
הם למשל מביאים את הפסוק הבא מישעיה –

וְעַתָּה אֲדֹנָי יֱהוִֹה שְׁלָחַניִ וְרוּחוֹ.

ישעיה מח, טז.

אולם, אין כאן כל תפיסת שילוש. ישעיה אומר שה' שלח אותו, באמצעות רוחו. לו"ו החיבור יש שימושים רבים, וכאן קצר המקום מלהתייחס לכך.
בכל מקרה, כאמור, ודאי שבתנ"ך קיים המושג של 'רוח ה", או 'רוח הקודש' של ה', וכאמור גם היהודים מודים בכך. אלא שבטענה היהודית רוח זו אינה ישות נפרדת, אלא רוח הנשלחת מאת ה'.

*

והנוצרים מציינים גם את 'מלאך ה", וכאן למשל הפסוק הבא –

בְּכָל־צָרָתָם לא צָר, וּמַלְאַךְ פָּנָיו הוֹשִׁיעָם, בְּאַהֲבָתוֹ וּבְחֶמְלָתוֹ הוּא גְאָלָם, וַיְנַטְּלֵם וַיְנשְַֹּאֵם כָּל־יְמֵי עוֹלָם:  וְהֵמָּה מָרוּ וְעִצְּבוּ אֶת־רוּחַ קָדְשׁוֹ, וַיֵּהָפֵךְ לָהֶם לְאוֹיֵב, הוּא נִלְחַם־בָּם.

ישעיהו ס"ג 14-7.

וכן פסוק זה –

הִנֵּה אָנֹכִי שֹׁלֵחַ מַלְאָךְ לְפָניֶךָ לִשְׁמָרְךָ בַּדָּרֶךְ וְלַהֲבִיאֲךָ אֶל־הַמָּקוֹם אֲשֶׁר הֲכִנֹתִי: הִשָּׁמֶר מִפָּנָיו וּשְׁמַע בְּקֹלוֹ, אַל־תַּמֵּר בּוֹ, כִּי לֹא יִשָּׂא לְפִשְׁעֲכֶם, כִּי שְׁמִי בְּקִרְבּוֹ.

ואכן, מלאך זה זכה לפרשנויות רבות. בין היתר ביהדות טוענים כי זהו מטטרון, 'מלאך הפנים', 'ששמו כשם רבו'.
אבל 'מלאך' פירושו – שליח, ומלאך ה' – הוא שליח מה'.
אבל אכן יש כאן תפיסה מעניינת וסבוכה, שכפי שציינתי בראשית דבריי – מצריכה התייחסות נרחבת יותר.

*

הנוצרים מסכמים לשיטתם –

מסקנות
התנ"ך מלמד, אם כן, שקיים ריבוי באלוהות. האישיות הראשונה תמיד נקראת יהוה, בעוד שהשנייה נקראת יהוה, מלאך יהוה ועבד יהוה. בכל האזכורים ללא יוצא מהכלל, האישיות הראשונה היא ששולחת את השנייה. הדמות השלישית נקראת "רוח יהוה", "רוח אלוהים" או "רוח הקודש". גם דמות זו נשלחת על ידי הדמות הראשונה, וקשורה לפעילותה של הדמות השנייה.

*

ועוד ראיה –
הם כותבים –
הריבוי שקיים במילה אלוהים
הנה מספר דוגמאות:

בראשית א׳, כו׳: "ויאמר אלוהים, "נעשה אדם בצלמנו כדמותנו"

בראשית ג׳, כב׳: "ויאמר יהוה אלוהים הן האדם היה כאחד מִמֶּנּוּ (מאיתנו)…"

בשיטה היהודית מדובר ב'פמליה של מעלה', כלומר המלאכים. ואכן, בכל המזרח הקדום מתואר ועד עליון כזה, ויש לו כמה מילים מיוחדות (למשל, בכתובים העתיקים – מפכרת האלים). ברור שלכך הכוונה כאן. (אף כי קיימת גם הדעה של 'ריבוי מלכותי', שאולי טוב רק להסבר לשון הריבוי של המילה אלוהים, וכן – אדונים, ועוד).

*

ועוד כאנקדוטה אוסיף כי הם כותבים –

נכתב בזוהר: "שמע ישראל יי אלוהינו יי, וכולם הם אחד. ועל כן נקרא אחד. הרי שלשה שמות הם, ואיך הם אחד? ואף על פי שאנו קוראים אחד דהיינו שמע ישראל ה' אלוהינו ה' אחד. אבל איך הם אחד? אלא במראה של רוח הקודש נודע, כשהם בסוד המראה של עין הסתום לדעת ששלשה (דהיינו ג' קוין המרומזים בה' אלהינו ה'), הם אחד, וזהו סוד הקול שנשמע, שקול הוא אחד, ובו ג' בחינות: אש, רוח ומים, וכולם אחד בסוד הקול. אף כאן, ה' אלוהינו ה', הם אחד, ג' בחינות, והן אחד" (זוהר, ג': שמות מ"ג ב').

*

סיכומו של דבר, מצאנו תפיסה מורכבת של אלוהות, ובה רוח הקודש, מלאכים, ואף 'מלאך פנים' מיוחד, אבל שילוש לא מצאנו.
אבל כאמור – כל זה על רגל אחת.