תושייה

(מעתה זה בעיקר איגום נתונים)

המילה 'תושיה' מופיעה ב-12 פסוקים, ופירושה – חָכמה, תבוּנה, עֵצה (מילון ספיר).

אלה הופעותיה –

במקביל לעצה –
ישעיהו כח, כט
גַּם זֹאת מֵעִם יְהוָה צְבָאוֹת יָצָאָה הִפְלִיא עֵצָה הִגְדִּיל תּוּשִׁיָּה.

ביחס לאל –
מיכה ו, ט
קוֹל יְהוָה לָעִיר יִקְרָא וְתוּשִׁיָּה יִרְאֶה שְׁמֶךָ שִׁמְעוּ מַטֶּה וּמִי יְעָדָהּ.

לישרים –
משלי ב, ז
(וצפן) [יִצְפֹּן] לַיְשָׁרִים תּוּשִׁיָּה מָגֵן לְהֹלְכֵי תֹם.

בסמוך למזימה – מחשבה, לאו דווקא שלילית –
משלי ג, כא
בְּנִי אַל יָלֻזוּ מֵעֵינֶיךָ נְצֹר תֻּשִׁיָּה וּמְזִמָּה.

בסמוך לעצה ובינה –
משלי ח, יד
לִי עֵצָה וְתוּשִׁיָּה אֲנִי בִינָה לִי גְבוּרָה.

מגלה –
משלי יח, א
לְתַאֲוָה יְבַקֵּשׁ נִפְרָד בְּכׇל תּוּשִׁיָּה יִתְגַּלָּע.

בהקבלה לעורמה –
איוב ה, יב

מֵפֵר מַחְשְׁבוֹת עֲרוּמִים וְלֹא תַעֲשֶׂינָה יְדֵיהֶם תּוּשִׁיָּה.

בהקבלה לעזרה –
איוב ו, יג
הַאִם אֵין עֶזְרָתִי בִי וְתֻשִׁיָּה נִדְּחָה מִמֶּנִּי.

בהקבלה לחוכמה –
איוב יא, ו
וְיַגֶּד לְךָ תַּעֲלֻמוֹת חׇכְמָה כִּי כִפְלַיִם לְתוּשִׁיָּה וְדַע כִּי יַשֶּׁה לְךָ אֱלוֹהַּ מֵעֲוֹנֶךָ.

כאן בהקבלה לעוז –
איוב יב, טז
עִמּוֹ עֹז וְתוּשִׁיָּה לוֹ שֹׁגֵג וּמַשְׁגֶּה.

בהקבלה לחוכמה –
איוב כו, ג
מַה יָּעַצְתָּ לְלֹא חׇכְמָה וְתוּשִׁיָּה לָרֹב הוֹדָעְתָּ.

איוב ל, כב
תִּשָּׂאֵנִי אֶל רוּחַ תַּרְכִּיבֵנִי וּתְמֹגְגֵנִי (תשוה) [תּוּשִׁיָּה].

*

ויקימילון מעיר –
גיזרון –
על פי גסניוס, פירוש "תושייה" מן השורש י-ש-ה.

מלשון "יש" , נכתב בפרקי דרבי אליעזר – "מיד נתיעץ הקב"ה בתורה ששמה תושיה לברא את העולם" , ועל כך נאמר "תושייה היא עוד אחת משמות התורה".(פרקי דרבי אליעזר פרק ג פסוק ה)

בהמשך מוגדרת התושייה כביזור סמכות בצורה נבונה בין הרשות המולכת לרשות המופקדת על החוכמה – "לִֽי־עֵ֭צָה וְתוּשִׁיָּ֑ה אֲנִ֥י בִ֝ינָ֗ה לִ֣י גְבוּרָֽה". מכאן אמרו חכמים: כל מלכות שאין לה יועצי-אמת, מלכותה לא תזכה לחסד שזכתה בו מלוכת בית-דוד .(יסטרוב, "תושייה".), ייסטרוב מוסיף כי משמעות המילה קשורה בבסיס "יש" או "ממשי".

פרשנים מפרשים –
חז"ל קשרו לתֶּשִׁי והתיש למה נקראת תורה תושיה שמתשת כוחו של אדם.