באפם הרגו איש

תכף נקרא את פרשת ויחי, ובה הפסוק הקשה, תרתי משמע, על שמעון ולוי –

בְּסֹדָם אַל תָּבֹא נַפְשִׁי בִּקְהָלָם אַל תֵּחַד כְּבֹדִי כִּי בְאַפָּם הָרְגוּ אִישׁ וּבִרְצֹנָם עִקְּרוּ שׁוֹר.
בראשית מט, ו.

קודם כל, סודם מקביל לקהלם, ועל סוד כבר דיברתי, ונפשי כאן מקביל לכבודי.
אך כאן אתייחס רק לסוף הפסוק, לפי המפרשים –

רש"י –
כי באפם הרגו איש – אילו חמור ואנשי שכם, ואינם חשובים כולם אלא כאיש אחד לפניהם. וכן הוא אומר בגדעון: והכית את מדין כאיש אחד (שופטים ו׳:ט״ז), וכן במצרים: סוס ורכבו רמה בים (שמות ט״ו:א׳). זהו מדרשו.

ופשוטו: אנשים הרבה קורא איש, כל אחד לעצמו.

כי באפם הרגו איש – שכעסו עליו, וכן: וילמד לטרוף טרף אדם אכל (יחזקאל י״ט:ג׳).

וברצונם עקרו שור – רצו לעקר את יוסף שנקרא שור: בכור שורו הדר לו (דברים ל״ג:י״ז).

אבן עזרא, הולך יותר לפי הפשט –
הרגו איש – שם המין, כמו: שור וחמור (בראשית ל״ב:ו׳), והרמז על אנשי עיר שכם.

שור – חומה, וכן: צעדה עלי שור (בראשית מ״ט:כ״ב). וכבר בארתי בספר מאזנים, שהחולם והשורק מתחלפים.

עקרו – וכן: את סוסיהם תעקר (יהושע י״א:ו׳). וזה אות כי היתה עיר שכם גדולה, כי היא מוקפת חומה.

שד"ל מדייק אפילו יותר –
הרגו איש – הורגים אדם, כך היא תכונתם, והוא דרך כלל, והרמז על הריגת שכם.

וברצונם – אפי׳ שלא בשעת כעס.

עקרו שור – הם מעקרים הבהמות להשחיתן; Succiderunt poplites, aut suffragines taurorum, quo malificio operi rustico prorsus inutiles fiebant (ראזנמילר) וכן היו עושים בסוסים, כדי שלא יועילו לאויבים במלחמה; עיין יהושע י״א:ו׳ וט׳; ש״ב ח׳:ד׳; וד״ה א׳ י״ח:ד׳. והנה עקרו עבר במקום בינוני, והכוונה על תכונת נפשם, אף אם מעולם לא עשו כן בפועל (נתיבות השלום).

רש"ר הירש מוסיף צד מעניין, במה שנראה דרש –
וברצנם עקרו שור – משמעות מילים אלה נעלמת. ברור מהו ״שור״, וברורה גם משמעות ״עקר״: ״לחתוך את גיד הרגל״; אך מ״רצון״ משתמעת בדרך כלל גישה ידידותית של רצון טוב. ומכיון שלא נאמר ״כרצונם״ (כמו בנחמיה ט, כד; ט, לז. אסתר ט, ה) אלא ״ברצונם״, קשה מאד לפרש כאן ״כפי רצונם״, אלא ״בידידותם״. ונראה, שבדומה ל״מכרתיהם״ (פסוק ה׳), הרי ש״ברצונם״ מציין את העורמה בה עשו את עצמם כידידים. ואילו ״שור״ – כדוגמת ״בכור שורו הדר לו״ (דברים לג, יז) – מציין כח, אשר כשלעצמו של שלום הוא, אולם בעת מלחמה יעמוד במבחן הקרב.
נמצא שפירוש פסוקנו כך הוא: בכעסם הם רצחו אנשים. וקודם לכן, העמידו פנים של רצון טוב כלפי אויביהם; ובכך שיתקו את כחם של אנשים אלה, שאף שבדרך כלל פניהם לשלום, היה בידם להגן על עצמם באומץ לב מפני התקפה. הם דיברו על לבם בשפת חלקלקות וידידות, שיאותו להמול, כדי להחלישם; ובהיותם כואבים, התנפלו עליהם. נמצא שלא ניתן להליץ על מעשיהם אף כמעשה גבורה! על כן…

*

מבחינת תורת התעודות, לפי פרידמן, שתי הפרשות האלה – סיפור דינה והברכות – הם ממקור J. בכל אופן יתכן שהן סיפור דינה והן השירה הם מקורות נפרדים. השירות ככלל – קדומות הן.
ואם כך, נראה שהייתה מסורת על שמעון ולוי, שני השבטים חסרי הנחלה, שבאה לידי ביטוי בשני הפרקים.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s