בין אתונה לירושלים – רביזיה

דרשת חנוכה.
אנחנו בחנוכה, ונראה שהנושא המרכזי של החג הוא בין יהדות ויוונות. בכל שנה נישאות דרשות רבות על כך, וכך גם השנה (ראיתי למשל בכתב העת החרדי 'עיון').
גם אני בעבר עסקתי רבות בקו התפר הזה, בספריי 'אפלטון והתנ"ך – בין אתונה וירושלים' והמשכו הכפול – 'פילוסופיה והתנ"ך; התנ"ך בראי הפסיכולוגיה'. הנטייה שלי הייתה להראות שאין הבדל ממשי, ושכל הנושאים שעלו בפילוסופיה המערבית (וכן בפסיכולוגיה), ניתן למצוא כדוגמתם כבר בספר היסוד היהודי – התנ"ך.
אני חושב שהצלחתי להראות את זה בצורה די יפה. עם זאת, אני מבין את אלה שמבטלים את הטענה כאילו 'הכול נמצא כבר בתנ"ך'. לא, לא הכול נמצא בו, אין בו אלקטרוניקה ולא אינטרנט, למשל. אבל הערכים הבסיסיים של החיים משותפים לכל. ובדומה לכך אמר ויטהד, כי אפשר לראות את כל הפילוסופיה המערבית כ'הערות שוליים לאפלטון'.
עם זאת, מצאתי גם הבדלים, אם כי הם לא היו רבים.
אבל יש נושא אחד גדול, להערכתי, שבו נבדלת המסורת היהודית וזו היוונית, וזו גם ההבחנה המהותית בין כל תפיסה דתית ובין חשיבה פילוסופית ומדעית – והיא הטלת הספק, שאלת השאלות.
נראה שבמסורות הדתיות אין ספק, ואם יש – מבטלים אותו מהר מאוד. אלה מסורות שמבוססות על תשובות. אמנם מותר לשאול, אבל רק מה שלגביו מקבלים תשובה מוכנה מראש. למעשה, אפילו המילה 'ספק' אינה מקראית, אלא הופיעה רק בספרות חז"ל, שבאה אחרי הופעת הפילוסופים.
המסורת הפילוסופית היא בדיוק הפוכה לזה – היא מבוססת על הטלת ספק ועל שאלת שאלות. המדע, למעשה, מבוסס על הצבת שאלות הרבה יותר משהוא מבוסס על מתן תשובות. כל תשובה היא זמנית, עד שיוכח אחרת. ראשון ספרי ההיסטוריה הוא ספרו של הרודוטוס 'היסטוריה', שמשמעה הפשוט הוא 'חקירה'. ואפלטון אמר שכל חקירה פילוסופית מבוססת על רגש הפליאה.
זהו אם כן הקו המפריד היסודי בין הדתות ובין הפילוסופיה והמדע, בין 'יהדות' ובין 'יוונות', או בין אתונה וירושלים.

*

השלב השני הוא הרמב"ם, יחד עם שאר הפילוסופים של ימי הביניים, שניסה לשלב בין החוכמה היוונית, בעיקר של אריסטו, ובין האמונה היהודית. אם הצליח בכך או לא – זו שאלה פתוחה.
בכל אופן, הרמב"ם מבסס את דתיותו על ידיעה שכלית, כלומר זו שבחנה היטב את הדברים והגיעה למסקנה של קיום האל, ונכונות התורה.
יש כמה פסוקים שהוא מביא ומתאימים לתפיסה זו, ולמשל –

וְיָדַעְתָּ הַיּוֹם וַהֲשֵׁבֹתָ אֶל לְבָבֶךָ כִּי יְהוָה הוּא הָאֱלֹהִים בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וְעַל הָאָרֶץ מִתָּחַת אֵין עוֹד.
דברים ד, לט.

אל מול ידיעה שכלית זו קיים מושג האמונה. במקור אמ"ן הוא השורש של המילה אמת, ואין הוא מציין דבר המסור ללב (גם הלב, במקורו המקראי הוא מקום המחשבות, ורק לאחר מכן הפך סמל למקור הרגשות. אולי בהשפעה נוצרית), אולם אצל העם התקבע המושג כמציין נטיית לב, ודווקא לדבר שאין לו הוכחות, או בלשון הרמב"ם – שאי אפשר להביא לו ראיה מופתית.
גישת הדתיות מתוך ידיעה שהציג הרמב"ם לא זכתה לפופולריות רבה, וניתן לטעון שנחלה כישלון.

*

אבל יש עוד מושג ששייך לכאן, והוא האהבה. גם הרמב"ם מתייחס אליה, אבל אצלו היא מנוגדת ליראה. לעומת זאת ניתן להציג אותה כמה שבא לאחר הידיעה.
לצורך העניין אציג עיון קצר בפרשה הראשונה של קריאת שמע –

דברים ו –
ד שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יְהוָה אֱלֹהֵינוּ יְהוָה אֶחָד. ה וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. ו וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ. ז וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ. ח וּקְשַׁרְתָּם לְאוֹת עַל יָדֶךָ וְהָיוּ לְטֹטָפֹת בֵּין עֵינֶיךָ. ט וּכְתַבְתָּם עַל מְזוּזֹת בֵּיתֶךָ וּבִשְׁעָרֶיךָ.

אנו רואים פה כמה דברים –
ראשית, תחילה באה מצוות הכרת האל, בפסוק ד, ורק לאחר מכן באה המצווה לאהוב אותו, בפסוק ה. ולאחר דברים אלה מופיעות פרקטיקות שונות להזכיר לנו את הדברים.
שנית, האהבה צריכה להיות 'בכל לבבך, ובכל נפשך ובכל מאודך', והדברים מתחברים היטב אל מה שאמרנו קודם לכן על הימנעות הדת מספקות (עד שדרשת גימטריה פופולרית אומרת ספק=עמלק).
ושלישית, יש לשאול מהו 'שמע'?
אכן, הדבר נידון בעבר, וגם אצל הרמב"ם בספרו, וידוע כי למילה זו כמה משמעותיות – שמיעת האוזן הפשוטה, או בהשאלה – ציות, או בהשאלה – הבנה. השאלה היא איזו משמעות נכונה כאן?
שמיעת האוזן סתם אינה סבירה. אבל גם ציות לא מתאים פה, כי ההמשך הוא רק ציון לקיום האל. והפסוק הבא מורה על אהבה, והיא לא דבר שניתן לכפות אותו. אם כך נראה שהכוונה היא במובן של הבנה.
אם כך, תחילה צריכה לבוא ההבנה, ואז האהבה. כך לפי קריאת שמע.

ובדומה לכך, או אף ביתר דיוק, מפרש רלב"ג (מהיחידים שראיתי שמתייחס לחלק זה בפסוק) –
שמע ישראל – הכוונה בו ההאמנה והשמיעה וכבר יובן ממנו גם כן ענין ההבנה כאלו נכלל בזה שהיחידים יבינו בו על צד הבנה וההמון יאמינו בו על דרך צד השמיעה והקבלה מהיחידים.

*

בכל מקרה, אם לסיים במסר שניתן לקחת מכאן (שהרי השאלה המקורית בדבר האמונה והספק עדיין תלויה ועומדת), הרי שהוא נעוץ במילה זו 'שמע', ואומר – כדי להשיג שמיעה במובן של ציות (עוד מילה שאינה נמצאת בתנ"ך, אך יש לה קרבה ל'מצוות', צו) – יש להתחיל בשמיעה במובן של הבנה. ואולי עוד לפני שני אלה, יש פשוט לשמוע במובן הראשון, להקשיב לכל הצדדים ולכל הנאמר.